צבוע נקוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןצבוע נקוד
צבוע נקוד בקניה
צבוע נקוד בקניה
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
תת־סדרה: דמויי חתול
משפחה: צבועיים
סוג: צבוע נקוד
מין: צבוע נקוד
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Crocuta crocuta
ארקסלבן, 1777
תחום תפוצה
Spotted Hyaena area.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
גור צבוע רוכב על אמו
צבוע רטוב בסרנגטי
צבועים חוטפים טרף לאריות בדרום אפריקה

צבוע נקוד או צבוע מנומר (שם מדעי: Crocuta crocuta) הוא מין של יונק טורף ממשפחת הצבועיים והמין היחיד בסוגו. זהו הגדול שבמיני משפחת הצבועיים והיונק בעל הלסתות העוצמתיות ביותר וכוח הנשיכה החזק ביותר, לאחר ההיפופוטם.

נקבות בוגרות של הצבוע שוקלות בדרך כלל עד 72 ק"ג והן כבדות מן הזכרים השוקלים לרוב כ-10 ק"ג פחות. אורך גופם מראשם עד זנבם 95 עד 150 ס"מ, ואורך זנבם בין 30 ל-36 ס"מ.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבוע הנקוד נפוץ בעיקר במדבריות, סוואנות, ערבות ואזורים הרריים באפריקה. הוא פחות נפוץ באזורים מיוערים ובמדבר מאשר קרוביו, הצבוע המפוספס והצבוע החום. הצבועים הנקודים אינם מתגוררים כלל בשטחי יער טרופי ויערות גשם. ריכוזם הגבוה נמצא באתיופיה ובדרום אפריקה. לפי ממצאים ארכאוזואולוגיים שהתגלו במערות רבות, היה הצבוע הנקוד מצוי גם באירופה (מתת-המין צבוע מערות שחי באקלימי קרח) ובארץ ישראל בתקופת הפליסטוקן, וככל הנראה נכחד מארץ ישראל לפני יותר מ-10,000 שנה[2].

הצבועים הנקודים חיים בלהקה ולרוב מגינים על שטחיהם ביחד. גודל הטריטוריה משתנה, ונע בין 40 קמ"ר אצל להקות קטנות יותר, לבין 1,000 קמ"ר אצל להקות גדולות. הם אומנם בעלי חיים טריטוריאליים, אבל מרבים לערוך מסעי ציד ארוכים אל עדרי הפרסתנים הקרובים ביותר, כדי להשיג מזון. שיטה זו תוארה כ"יוֹמְמוּת". היא מאפשרת לצבועים לחיות בצפיפות גבוהה יותר מזו שהטריטוריה של הלהקה שלהם מסוגלת לתמוך בה. הצבועים מסמנים את הטריטוריה בקולות, ובסימני ריח שמופרשים מהבלוטות שנמצאות באחוריהם וברגליהם. בנוסף, הם בדרך כלל מטילים את גלליהם במרחק של לפחות 20 מטרים מהמאורה, במעין "שירותים שיתופיים" שממלאים אף הם תפקיד בסימון הטריטוריה.

מבנה פיזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצבוע הנקוד יש פרווה בצבע צהוב או אפור ועליה נקודות שחורות או חומות כהות. צבע פרוותם של הצעירים כהה משל הבוגרים. בפרטים זקנים הפרווה בעלת צבע בהיר וכמעט ולא ניתן להבחין בנקודות. הפרווה עצמה ממורטת ומדובללת. אורך גופם של הצבועים הנקודים מן הראש ועד לזנב נע בין 95 ל-150 סנטימטרים, וגובה הכתפיים נע בין 75 ל-85 סנטימטרים. אורך הזנב הוא בין 30 ל-36 סנטימטרים, ובסופו ציצית שיער כהה. כשני שלישים מהזנב נתמך על ידי עצם, והשליש האחרון עשוי משיער בלבד. הנקבות עולות במשקלן על הזכרים בכ-10 קילוגרם. משקל הזכרים נע בדרך כלל בין 45 ל-60 קילוגרמים, בעוד שמשקל הנקבות נע בין 55 ל-70 קילוגרמים.

הצבוע הנקוד, בעל צוואר חזק וראש גדול, ולו אוזניים מעוגלות בדומה לעכבר, בשונה משאר בני מינו. האוזניים משמשות כראדארים ויכולות לקלוט קולות ממרחק של יותר מ-60 מטרים. לסתותיו הן מהחזקות ביותר בקרב היונקים. לגבו צורה עקומה מעט, זאת בשל העובדה כי רגליו הקדמיות ארוכות מרגליו האחוריות. לרגליו יש ארבע אצבעות. אצבעותיו בעלות טפרים שאינם מתכנסים, וכריות רגליים רחבות.

נקבות הצבוע חזקות וגדולות להפליא ואיבר מינן זהה כמעט לחלוטין לזה של הזכר. בעבר נהגו לחשוב שכל הצבועים הנקודים נולדים כזכרים, ומאוחר יותר בחייהם הם משנים את מינם. כיום ידוע כי זה לא נכון, מפני שצורת העטרה שונה. הדגדגן הוא בולט ובר זקיפה כאיבר המין הזכרי. בנוסף, לנקבות שני שקים בדומה לזכר, אלא ששקים אלה מלאים ברקמות סיביות. שקי האשכים של הזכר, בשונה מאלה של הנקבה, לרוב אינם מכוסים בפרווה.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבוע הנקוד חי בלהקות שבהן 10 עד 80 פרטים. להקות גדולות חיות במקומות עשירים במים וטרף, בעוד שלהקות קטנות יותר חיות במדבריות. הלהקות נשלטות בשלטון מטריארכאלי, קרי הנקבות שולטות על הזכרים. לכל פרט יש מעמד מסוים בלהקה שאותו הוא לומד מהר. במעמד הגבוה ביותר נמצאות הנקבות, לאחריהן הגורים, ולבסוף הזכרים. כאשר גור זכר מגיע לבגרות מינית הוא עוזב את הלהקה ומצטרף ללהקה אחרת, בעוד שהנקבות נשארות בלהקה בה נולדו עד סוף ימיהן. כאשר זכרים נוספים מצטרפים ללהקה, והזכרים הזקנים יותר מתים, מעמדם של כל הזכרים עולה בהתאם. לעומת זאת, מעמדן של הנקבות נשאר יציב לאורך חייהן, וגם עובר בירושה מאם לבת. הזכרים מבלים זמן רב בפיתוח מערכות היחסים שלהם עם הנקבות. הם עוקבים אחריהן במשך ימים, שבועות ולעיתים אף חודשים ובצורה זו מתחבבים עליהן.

אף כי הם חיים בלהקות גדולות, מתאחדים כל פרטי הלהקה בשלושה מצבים: בעת הריגה, בהגנה על הטריטוריה ובמאורות הקהילתיות. לרוב, חיים פרטי הלהקה בקבוצות קטנות יותר בשטח הטריטוריה.

נקבות במעמד גבוה מתרועעות יותר עם קרובות משפחתן מאשר נקבות במעמד נמוך. סידור זה עוזר להן כשהן נלחמות בצבועים במעמד נמוך, במלחמה משותפת על מזון, נניח. כך, נקבות שמתרועעות יותר עם קרובות משפחתן מסוגלות להשיג מזון טוב יותר. בנוסף, אם ברצונן לשמור על שארית משפחתן במעמד הגבוה, הקבוצות מסייעות בכך שהן עוזרות אחת לשנייה במלחמה נגד צבועים אחרים. לבסוף, נקבות במעמד נמוך מעדיפות להתרועע עם נקבות במעמד גבוה.

הצבועים ניזונים מבשר, חי או מת, שאותו הם צדים בעצמם או גוזלים מטורפים אחרים, כגון ברדלסים, נמרים, וזאבים טלואים. הצבועים גם גוזלים טרף מלביאות, אך לשם כך הם צריכים שמספרם יעלה משמעותית על מספר הלביאות. עם זאת, מדובר בצעד מסוכן, מפני שהלביאות לעיתים פוצעות אותם קשה, ואריה בוגר יכול להרוג צבוע בקלות.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנקבות הצבוע הנקוד מערכת איברי מין ודרכי שתן ייחודית בקרב יונקים: הדגדגן ושפתי הערווה מאוחים לאיבר גדול דמוי פין המסוגל להזדקר – רק צורת העטרה מאפשרת להבחין בין המינים. הנקבה משתינה, מזדווגת, ואף יולדת דרך דגדגן זה (הוא מתכווץ עבור הזדווגות, ונפתח ומתרחב להכנסת איבר המין הזכרי).

הזכרים הם אלה המחזרים אחר הנקבות. חיזור זה יכול לקחת עד אפילו שנה, במהלכה הזכר נמצא לרוב סביב הנקבה. הנקבות, שלא כנהוג, דווקא בוחרות בזכר הסובלני והנחמד ביותר, ולא באגרסיבי והחזק. לזכרים אגרסיביים יש פחות סיכויים למצוא זיווג. לפני ההזדווגות עצמה הזכר מציג לפני הנקבה מעין "טקס השתחוות". הוא משפיל את חוטמו עד לאדמה, מתקרב במהירות, ומשתחווה שנית. אם הנקבה מראה איזה שהם סימנים לכך שהיא לא רוצה בהזדווגות, הזכר מפסיק. אם הנקבה אינה מראה שום אגרסיה, הזכר מחליק תחילה את מותניו תחת גוף הנקבה, ורק לאחר מכן עובר לתנוחה מסורתית יותר, בה כל גופו נשען על גבה של הנקבה.

הגורים הזכרים עוזבים את הלהקה כשהם מגיעים לבגרות מינית, ומצטרפים ללהקות חדשות, דבר שמפחית את הסיכוי לזיווגים בין קרובי משפחה. כשזכר צעיר מצטרף ללהקה חדשה, הוא מתחיל במעמד החברתי הנמוך ביותר, אך מעמדו יכול לעלות בהמשך.

ההיריון אורך בדרך כלל 4 חודשים ובסופו נולדים 1 עד 4 גורים, כשבדרך כלל נולדים שניים. כשהפתח מתרחב, נוצר גם פצע שלוקח לו מספר שבועות להחלים. הגורים נולדים במשקל 1-1.6 ק"ג ויונקים עד גיל 14–18 חודשים. נקבות יכולות להמליט כל 11 עד 21 חודשים. אף כי כל הנקבות ממליטות גורים, נקבות אלפא נכנסות להריון בגיל צעיר יותר, ממליטות בתדירות גבוהה יותר, ושיעור גבוה יותר מצאצאיהן מגיעים לבגרות. היתרונות הללו מועברים גם לבנותיהן. ההצלחה המוגברת של נקבות האלפא בהעמדת צאצאים ובגידולם נובעת ככל הנראה מהמזון הרב יותר שעומד לרשותן. בנוסף, נראה שצבוֹעות במעמד גבוה ממליטות יותר זכרים מנקבות.

צבוע נקוד חי בממוצע כ-20 שנה. הפרט הידוע כזקן ביותר חי בשבי, והוא בן 41 שנים.

צאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורים נולדים במשקל 1-1.6 קילוגרם כשעיניהם פקוחות ופרוותם כמעט שחורה לגמרי.

לאחר 2–6 שבועות מלידתם, מעבירה אותם האם מהמאורה הנטושה בה נולדו למאורה הקהילתית. המאורה הקהילתית חשובה מאוד לצבועים, אך אין בה טיפול קהילתי. גור לא יכול לינוק מצבועה שאינה אימו. אף כי קיימים מקרים יוצאי דופן, כשהמצב נעשה קשה במיוחד.

חלב הצבועים מזין במיוחד, והגורים יונקים עד לשלב מאוחר מאוד בחייהם, דבר נדיר אצל יונקים. דבר נדיר נוסף אצל הצבועים היא העובדה שהגור ממשיך לינוק גם כששיניו צומחות.

הגורים מגיעים לבגרות מינית בסביבות גיל שלוש, אך זכרים יכולים להגיע לבגרות גם בגיל שנתיים. הנקבות מגוננות מאוד, ואינן מאפשרות לצבועים זרים להימצא בקרבת גוריהן בשנתם הראשונה. כשהגורות הנקבות גדלות, האמהות מתערבות ועוזרות להן במלחמות עם צבועים אחרים, כדי לוודא שמעמדן יהיה בדיוק מתחת למעמד האם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צבוע נקוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבוע נקוד באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Dayan, T. (1994). Carnivore diversity in the Late Quaternary of Israel. Quaternary Research, 41(3), 343-349.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]