ציונות בגרמניה
ניתן לחלק את ציונות גרמניה לארבע תקופות: הראשונה מהקונגרס הציוני העולמי הראשון ב-1897 ועד לסיום מלחמת העולם הראשונה. התקופה השנייה מסיום מלחמת העולם הראשונה בחוזה ורסאי וכינון רפובליקת ויימאר ב-1918 ועד עליית הנאצים לשלטון ב-1933. התקופה השלישית מתחילת שלטון הנאצים (וחקיקת חוקי נירנברג בפרט) עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. התקופה הרביעית החלה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, חלוקת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, איחודה בשנית ועד עתה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קודם לקונגרס הציוני הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבים משורשיה של הציונות נעוצים ביהדות גרמניה. בנוסף לעובדה כי תנועת ההשכלה (ממקורותיה הרוחניים של הציונות) שאבה את כוחה מיהדות גרמניה, הרי בין מבשרי הציונות ניתן למנות את פעילותם של הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר, הגותו של משה הס ואחרים.
1897 - 1918
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזונו של בנימין זאב הרצל להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כפי שנוסח בתוכנית בזל, הכה גלים מעטים יחסית בקרב יהדות גרמניה באותה עת. יהודי גרמניה נהנו משוויון זכויות תחת "כתב הסובלנות", ועקב תנועת ההשכלה והיקף התנועה הרפורמית וההתבוללות הנרחבת, לא חשו בצורך שבפתרון "בעיית היהודים", כפי שהגדיר זאת הרצל. בעוד שבחלקים אחרים באירופה סבלו היהודים באורח קבע מרדיפות ומהפליה, ותחושת השייכות למדינה בה התגוררו הייתה נמוכה, אם בכלל, הרי שיהודי גרמניה ראו את עצמם כגרמנים לכל דבר, אך בעלי דת שונה ממרבית האוכלוסייה.
לכן, הציונות נחלה הצלחה לרוב בקרב בני הקהילות האורתודוקסיות שבגרמניה, או ביהודים בני מהגרים ממזרח אירופה ("אוסט-יודן"). כך או כך, השפעתה של הציונות בקרב יהדות גרמניה הייתה מעטה מבחינת היקף חבריה. שלושה חודשים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, נוסדה התאחדות ציוני גרמניה ("Zionistische Vereinigung Für Deutschland", או בראשי-תיבות: 'ZFAD), אך היקף השפעתה היה מצומצם יחסית[1]. באוניברסיטת ברלין הוקם בשנת 1899 סניף של "בר כוכבא", ואוטו ורבורג היה ממנהיגיה הבולטים של הציונות באותה תקופה.
לעומת ההיקף הקטן יחסית של יהודי גרמניה בתוך התנועה הציונית, נודע להם משקל נרחב. הסיבה המרכזית לכך הייתה מעמדם הכלכלי האיתן יחסית והיותם לרוב בעלי השכלה אקדמאית נרחבת ביחס ליהודי מזרח-אירופה, שלעיתים קרובות נאסר עליהם כליל (או תחת הגבלות מחמירות) ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה.
בין שתי מלחמות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה וספיחיה, נוצרה מציאות חדשה בגרמניה (אז "הרייך הגרמני", או "רפובליקת ויימאר"). תנועות לאומניות, כמו גם תנועות סוציאליסטיות, החלו לתפוס תאוצה ברחבי המדינה. כחלק מהתעוררות זו גם הציונות החלה לפרוח בקרב יהודי גרמניה. ניתן לשייך זאת גם להתחזקות האנטישמיות וגלי ההגירה הגדולים של יהודים ממזרח-אירופה אל תוך גרמניה.
בתקופה זו התווספו לשורות הציונות מקרב יהודי גרמניה מספר הוגי-דעות חשובים, ממעצבי פני הציונות בתקופה זו, ובכללם: שמואל הוגו ברגמן, פנחס רוזן (אז: פליקס רוזנבליט), אלפרד קלה, קורט בלומנפלד ואחרים.
עליית הנאצים לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחזקות הנאציזם בגרמניה, ובייחוד עם מינויו של אדולף היטלר בראשית 1933 לקנצלר גרמניה וחקיקת חוקי נירנברג שנתיים לאחר מכן, גרמה להתחזקות הציונות בקרב יהדות גרמניה. באופן מעניין, למשטר הנאצי באותה תקופה היה אינטרס משותף לעידוד העלייה היהודית לארץ-ישראל דאז. הפתרון הסופי וההחלטה על השמדה פיזית של היהודים תחת שלטון הרייך עדיין לא נהגה, והמדיניות בה נקט המשטר הנאצי היה כי מוטב לעודד את יהודי גרמניה לעזוב ברצונם את שטחי הרייך.
באותה תקופה נהנתה התנועה הציונית בגרמניה מתמיכת השלטונות, וביטאונה הרשמי של הציונות הגרמנית "יידישה רונדשאו" הפך לנפוץ, ועורכו רוברט ולטש הפך לאחד מדובריה הבולטים של היהדות הגרמנית.
המשטר הנאצי ערך הסכם עם התנועה הציונית שכונה בשם "הסכם העברה", שבו איפשר לעולים לארץ ישראל להוציא חלק מרכושם בהגדרת "ייצוא", במטרה לנשל את מרבית רכושם של היהודים ולפגוע בחרם האנטי-נאצי. החלטה זו עוררה גלי ביקורת כנגד התנועה הציונית, ויש שקראו לכך "ברית עם השטן".
גלי העלייה הגדולים של יהדות גרמניה, כחלק מהעלייה השלישית, יצרו בארץ ישראל מעמד בורגני, חיזקו את הערים החדשות, פיתחו תעשייה זעירה ומסחר ומוסדות תרבות ואקדמיה שונים. בד בבד, הלחץ הגובר והולך והביקוש הרב לסרטיפיקטים, גרם להאצת ולפיתוח תנועת ההעפלה.
לאחר מלחמת העולם השנייה עד דורנו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום מלחמת העולם השנייה והבנת היקף ההרס שחוותה יהדות גרמניה, היוותה הציונות מענה מידי לשארית הפליטה שבגרמניה. גופים ציוניים שונים הוקמו ברחבי שתי מדינות גרמניה, המזרחית והמערבית[2], אולם בזו המזרחית, הממשל הקומוניסטי בתחילת שנות החמישים פתח במסע אנטי-ציוני.
כיום, פעילים ברחבי גרמניה מספר מוסדות ציוניים, בין השאר סניף של קק"ל בפרנקפורט, שליחים של הסוכנות היהודית בברלין ועוד.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כך למשל, בשיאה, בשנת 1920 היו חברים בהתאחדות כ-20,000 חברים מתוך למעלה מחצי מיליון יהודים ברחבי המדינה.
- ^ http://www.education.gov.il/tochniyot_limudim/history/ahi0005.htm
