צינור הגז הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צינור הגז הערבי
צינור הגז הערבי.svg
מפת צינור הגז הערבי
סוג צינור גז טבעי
מדינות מצרים, ירדן, סוריה ולבנון
(מתחבר לישראל בצינור נפרד)
מוצא אל עריש, מצרים
יעד טריפולי, לבנון
עובר דרך עקבה, עמאן, דיר עלי, דמשק, בניאס, חומס
אורך 1,200 ק"מ
קוטר 914.4 מ"מ (36 אינץ')
קיבולת מקסימלית 10.3 מיליארד מטר מעוקב (BCM) לשנה
כיוון זרימה ממערב למזרח ואחר כך מדרום לצפון
שנת הפעלה 2011

צינור הגז הערביערבית: خط الغاز العربي, באנגלית: Arab Gas Pipeline) הוא צינור יבשתי (וחלקו הקטן תת-ימי) המוביל גז טבעי במזרח התיכון. הצינור משמש ליצוא גז טבעי ממצרים לירדן, לסוריה וללבנון, במסלול ארוך העוקף את ישראל, היוצא מפורט סעיד דרך צפון סיני עד אל עריש, טאבה, עקבה, עמאן ודמשק. מדמשק ממשיך הקו לחומס ובניאס, וטריפולי בלבנון. שלוחה קטנה מחברת את אשקלון בישראל עם אל עריש באמצעות צינור תת-ימי.

אורכו הכולל של הצינור הערבי הוא 1,200 ק"מ ועלות בנייתו הסתכמה ב-1.2 מיליארד דולר. מסיבות פוליטיות, הצינור אינו עובר דרך ישראל, אלא עוקף אותה במסלול ארוך.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכו של צינור הגז הוא 1,200 ק"מ, קוטרו 914.4 מ"מ (36 אינץ') ויכולת ההולכה המרבית שלו היא 10.3 מיליארד מטר מעוקב (BCM) של גז טבעי לשנה. הצינור מחולק למספר מקטעים כאשר לכל מקטע מאפיינים שונים, הם עוברים במדינות שונות ומופעלים על ידי חברות שונות.

אל עריש - עקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצינור, והמקטע הראשון שלו, יוצאים מסיני, מהעיר המצרית אל עריש. חלק הארי של המקטע, באורך 250 קילומטר מוביל את הגז לטאבה שלחופי ים סוף. חלקו השני של המקטע, באורך 15 קילומטר הוא צינור תת-ימי בין טאבה לעקבה שבירדן. חלקו השלישי של המקטע, באורך קילומטר מוביל לתחנת החשמל של עקבה.

מקטע זה הושלם ביולי 2003, בעלות של 220 מיליון דולר, ואיפשר לראשונה למצרים ליצא גז טבעי שאינו דחוס (LNG). מקטע זה נבנה על ידי קונסורציום של חברות אנרגיה מצריות בהן EGAS, Enppi, PETROGET ו-GASCO.

עקבה - אל רחאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקטע השני של הצינור מתחיל בעקבה ומוביל גז לכיוון צפון, דרך עמאן, לאל רחאב שנמצאת 24 קילומטר דרומית לגבול עם סוריה. אורך המקטע 390 קילומטר.

המקטע הירדני של צינור הגז הערבי הושלם בשנת 2005 ועלותו הכוללת הסתכמה ב-300 מיליון דולר. מקטע זה נבנה על ידי אותן חברות מצריות שבנו את המקטע הראשון.

אל רחאב - חומס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקטע השלישי של צינור הגז עובר בסוריה. אורכו הכולל של המקטע 319 קילומטר. חלקו הראשון של המקטע, באורך 90 קילומטר, יוצא מגבול ירדן-סוריה לתחנת החשמל בדיר עלי. החלק השני עובר דרך דמשק ומתחבר עם תחנת הדחיסה אל ריין שליד חומס.

המקטע הסורי של צינור הגז הערבי הושלם בפברואר 2008 בעלות כוללת של ??? מיליון דולר. המקטע נבנה על ידי חברת הנפט הסורית (SPC) וחברת בת של גזפרום הרוסית.

חומס - טריפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקטע הרביעי של הצינור מתחיל בתחנת הדחיסה אל ריין שליד חומס וממשיך לעיר בניאס שבסוריה. משם הצינור נמתח לכיוון לבנון שבמזרח, לאורך 32 קילומטר, עד לעיר טריפולי.

המקטע הלבנוני של הצינור הושלם בשנת 2009.

קו אל עריש-אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צינור הגז הערבי מתחבר לישראל בצינור תת-ימי נפרד, באורך 100 קילומטר, בקו אל עריש אשקלון. אומנם המקטע הישראלי אינו מהווה חלק מצינור הגז הערבי, אך גם הוא נועד ליצא גז מצרי לחו"ל. הצינור הושלם בחודש פברואר 2008 בעלות שנעה בין 180 מיליון דולר ל-550 מיליון דולר (הסכום במחלוקת). מקטע זה נבנה על ידי חברת EMG, מיזם משותף של צינורות גז של הים התיכון (28%), מרחב הישראלית (25%), PTT התאילנדית (25%), EMI-EGI LP (12%), ו-EGPC תאגיד הנפט של ממשלת מצרים (10%).

אורכו של המקטע הישראלי, כאמור, 100 קילומטר, רובו מתחת לפני הים התיכון. הקיבולת של הצינור היא 9 מיליארד מטר מעוקב (BCM) לשנה, בפועל נחתמו הסכמים להעברת 7.5 מיליארד מטר מעוקב (BCM), בזכותם הייתה ישראל, למשך כשנתיים, לאחד משוקי היצוא הגדולים של מצרים, ואת מצרים לספק הגז הטבעי הגדול ביותר של ישראל (המספק כ-40% מתצרוכת הגז של המדינה). בשנת 2010, אקטיביסטים מצרים קבלו על המחירים הנמוכים בהם נמכר הגז לישראל אך ממשל מובארק דחה טענות אלה. לאחר ההפיכה במצרים בינואר 2011, עלתה דרישה בציבור המצרי לעצור את הזרמת הגז לישראל, בחודשים העוקבים התרחשו עשרות מעשי חבלה בצינור, אשר הפסיקו לסירוגין את זרימת הגז. ב־2012 הודיעה החברה המצרית באופן רשמי על ביטול חד-צדדי של ההסכם למכירת גז לישראל, והצינור יבש.

התרחבות עתידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוריה - קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו דיונים על הרחבת הצינור הערבי מהעיר הסורית בניאס לקפריסין.

עיראק - סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2004 מצרים, ירדן, סוריה ולבנון הסכימו לחבר את רשת הגז של עיראק לצינור הגז הערבי כדי לאפשר לעיראק ליצא את הגז שלה לאירופה.

סוריה - טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2006 מצרים, ירדן, סוריה, לבנון, טורקיה ורומניה חתמו על הסכם להארכת צינור הגז הערבי מסוריה לטורקיה. משם הוא יתחבר לצינור נאבוקו שיוביל את הגז לאירופה. המקטע יורכב משלושה חלקים, הראשון יחבר את חומס לחלב בצפון סוריה, החלק השני יחבר את העיר הסורית חלב עם העיר הטורקית קיליס, והחלק השלישי יחבר את קיליס עם הרשת הטורקית.

בינואר 2008 חתמו סוריה וטורקיה על הסכם לבניית החלק השני של המקטע, צינור באורך 63 קילומטר לחיבור חלב עם קיליס. העבודות יבוצעו על ידי חברת הבת של גזפרום שבנתה את המקטע הסורי בצינור הגז הערבי. עלות הפרויקט 71 מיליון דולר והבניה תוכננה לשנים 2009 עד 2011.