יוסף משאש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב יוסף משאש
Maim2.jpg
תמונתו, כפי שהופיעה בספרו, שו"ת מים חיים, בשנת ה'תרצ"ד
לידה 1892
ה'תרנ"ב
מקנס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 בינואר 1974 (בגיל 82 בערך)
ב' בשבט ה'תשל"ד
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות מקנס, תלמסאן, חיפה
תחומי עיסוק תלמוד, הלכה, אגדה, שירה
תפקידים נוספים רבה של תלמסאן, אב"ד מקנס, רב העיר חיפה
רבותיו הרב יוסף אלקובי, הרב רפאל אלקובי
בני דורו רבי יצחק סבאג, רבי מימון משאש, רבי רפאל ברוך טולדנו
חיבוריו שו"ת מים חיים, אוצר המכתבים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
רבי יוסף משאש

הרב יוסף משאש (ה'תרנ"ב, (1892) - ב' בשבט ה'תשל"ד, (25 בינואר 1974)) היה דיין (אב"ד[1]), פוסק, משורר ואיש ציבור. כיהן כרבה הראשי הספרדי של העיר חיפה.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר מקנס שבמרוקו לרבי חיים משאש. בצעירותו למד בישיבה שהקים הרב הלפרין במקנס, וכן בישיבה בראשות האחים הרב יוסף והרב רפאל אלקובי. מכתבים ששלח בגיל 16 (1907) התפרסמו מאוחר יותר באוצר המכתבים (בחתימתו היו"ם, הצעיר יוסף משאש). בגיל 31 (1924) נבחר לכהן כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג'יר; תפקיד בו כיהן במשך 17 שנה. בהמשך, לאחר פטירת הרב יעקב טולידאנו, חזר לעיר מקנס כדי לשמש כדיין. הרב יוסף משאש היה בעל מהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד ממלך מרוקו. הוא זכה לאות כבוד מהמלך ומשר החינוך. קשריו אלו הועילו לו לצורך פעילות לטובת היהודים.

בשנת תשכ"ד עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר חיפה. בתחילה סירב לכהן כרב בחיפה, למרות מעמדו הרם במרוקו; אך לחץ של ראש העיר (אבא חושי) וההסכמה שהוא ייבחר ללא התנגדות, הובילו להסכמתו והוא מונה לתפקידו בשנת תשכ"ח והחזיק בו עד לפטירתו.

היה בן דודו של אביו של הרב שלום משאש, רבה של ירושלים.

לרב משאש היה חוש אמנותי רב, וביטוי לזה ניתן לראות בעיטורים הגרפיים שעל שערי ספריו, אותם צייר בעצמו. כמו כן בספריו השונים, ובעיקר בספרו "נר מצווה", פזורים שיריו השונים; כגון שירו לכבוד חג העצמאות (נר מצווה, עמ' קעו) ושירו לכבוד הרמב"ם (נר מצווה, עמ' רד).

גישתו ההלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודו של הרב יוסף משאש הוא בנטייתו למנהג הנוהג בימיו, כשעל פיו ניסח הלכות שונות. כך הצדיק את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה (שו"ת מים חיים, סימן כב). בדרכו זו לעיתים נקלע למצב בו דעתו היא דעת יחיד. כך למשל בסוגיית כיסוי ראש לנשים לימד זכות על נשים שאינן מכסות את ראשן במקום בו מקובל שנשים נשואות אינן רגילות לכסות את ראשן[2]. כמו כן פסק שכיום מכיוון שחילול שבת הפך להיות דבר רגיל (לעומת מכירת בשר טרף), הרי גם מחללי שבת באיסורי תורה ובציבור נאמנים על כשרות (שו"ת מים חיים, סימן קמג). בנוסף ייחודו נובע לעיתים גם מן העובדה שהוא לא חשש לערער על דברים המקובלים בשאר עולם הפסיקה. כך לדוגמה יש לו תשובה ארוכה היוצאת נגד חזרת הש"ץ (שו"ת מים חיים, סימן מא, עמ' מז).

בעניין קיום יחסי מין לאור הנר, היקל על אף האיסור המפורש בתלמוד ופוסקים, בעקבות קביעת הרופאים כיום שמחלת הנכפה איננה קשורה לתשמיש לאור הנר אלא למחלת עצבים[3].

בנוסף ניתן להצביע על מקוריות בסברות אותם מעלה הרב משאש, ובעקבות כך יוצאות פסיקות ייחודיות. כך בספרו נר מצווה (עמוד טו) משער הרב יוסף משאש שבעתיד יש להדליק את המנורה בבית המקדש בעזרת חשמל, וכך הוא גם מתיר בפשיטות שימוש בחשמל לצורך הדלקת נר בחנוכה. [פסיקה זו מבוססת אף על תפיסתו לעניין חשמל, המתבטאת בהיתר להשתמש בחשמל בהבדלה, ובאיסור בפעולת חשמל בשבת מהתורה; אף שהוא התיר לדבר בטלפון ביום טוב למרות איסורו בשבת (שם, קלד, עמ' קיד)]. המקוריות בסברות של הרב יוסף משאש, נובעת אף מתוך העובדה שהרב יוסף משאש לעיתים מוכיח עניין הלכתי מתוך לשון המקרא. כך לדוגמה לעניין כיסוי ראש לגבר, כותב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים, סוף סימן כג) "ועוד מקרא מפורש.. 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג] ואלו מגבעות לא עשה להם, כי אינם צריכים לכסות ראשן כלל..".

יחד עם אלו הונחו פסיקותיו אף מהחשש שפסיקה מחמירה תגרום שהחוטא יחוש שהוא נדחק מחוץ למחנה, ולכן שאף לשמור על קשר בין האדם אשר לא מקפיד על סדר יומו מבחינה הלכתית כשם שהקפידו הוריו, לבין היהדות. זאת כפי שכותב הרב מאיר אביטבול, מייסד ומנהל הספרייה הספרדית "אור המערב" (דבר המוציא לאור, שו"ת מים חיים, ירושלים תש"ס): "בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו... אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ"כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה...".

יחסו למדינת ישראל ולציונות היה חיובי, ויתר על כן התנגד לתוכנית החלוקה ותבע לא לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל. בהתאם לתפיסתו זו פסק לאחד מתלמידיו שיש לחגוג את יום העצמאות בהלל והודאה (אוצר המכתבים חלק ח"ג אגרת אלף תשס"ט).

יצירתו התורנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף משאש חיבר 48 ספרים, ביניהם:

  • שו"ת מים חיים, שני חלקים.

החלק הראשון, העוסק בדיני אורח חיים, נדפס לראשונה בשנת תרצ"ד (1934) במרוקו (פאס), ולאחריו נדפס בירושלים תשכ"ז (1967). לספר צורפו הסכמות של הרב רפאל אנקאווה והרב יצחק מרעלי. בפתיחת הספר מובאים שתי הקדמות, בהן בין השאר דיון על מוצא השם 'משאש'.

החיבור יוצא לאור מחדש על ידי נין המחבר, הרב אריאל שלום אלקובי, בארבעה חלקים, בתוספת התשובות ההלכתיות המפוזרות בספרי "אוצר המכתבים", ובצירוף מקורות והערות שוליים. (הוצאת טקסט רץ, ירושלים תשע"ח)[4]

שער ספרו - שו"ת מים חיים, שנדפס בפאס, תרצ"ד
  • אוצר המכתבים - מכתבים שכתב הרב יוסף משאש, אותם הוא איגד לספר. בין המכתבים דיונים בפרשנות המקרא והתלמוד, הלכה, מכתבי נחמה, תיאורים היסטוריים, דיון בנושא הקרבנות לעתיד, סליחות ושירים ומאמרים שונים. הספר יצא לאור בחיפה, בין השנים: תשכ"ח-תשל"ה, בשלושה חלקים; בחלק הראשון עד מכתב תק, בשני עד אלף שח, ובשלישי עד אלף תתקמו.
  • נר מצווה - הספר מחולק לשמונה חלקים. בין השאר הספר עוסק בחג החנוכה מבחינה הלכתית ומחשבתית, ובאירועים יוצאי דופן, מבחינתו של הרב יוסף משאש, כגון מעשה יהודית ואירוע שהתרחש על יהודי מעגאז בשנת 1862. הספר הודפס לראשונה במרוקו (פאס) בשנת תרצ"ט (1939), בשנת תשכ"ט הודפס שנית בירושלים עם כמה תוספות, ולאחרונה יצא על ידי קרן אוצרות המגרב בשנת תש"ס.
  • זבח תודה (חיפה, תשל"ח).
  • ויזכור יוסף (חיפה, תשל"ט)
  • גרש ירחים (ירושלים, תשמ"ט)
  • בגדי ישע (ירושלים, תש"ן)
  • נחלת אבות, על פרקי אבות.
  • הגדה של פסח, הכוללת ציורים של הרב יוסף משאש.
  • הוד יוסף חי, לקט פסקיו בארבעה חלקי השולחן ערוך, בעריכת הרב זכריה זרמתי (ראש מכון אמת, ירושלים), [הוצאת ארז, ירושלים, תשס"ח]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מספריו יצאו לאור על ידי בנו הרב אליהו משאש, בשיתוף עם מכון "אוצרות המגרב - קרן חכמי מרוקו".

על שמו רחובות בערים חיפה ואשדוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק שוראקי, מסורת בעידן המודרני: חכמים ספרדים בדורות אחרונים, מבחר מכתביו, עמודים 205-250, סדרת עם הספר, הוצאת משכל, תל אביב, 2009.

אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כאשר חזר למרוקו מתלמסאן, התמנה לאב"ד מקנס. (ראה בהקדמה לספרו "אוצר המכתבים א')
  2. ^ שו"ת מים חיים ח"ב, או"ח סימן קי, אוצר המכתבים ח"ג אלף תתפד.
  3. ^ שות מים חיים חלק א' עמוד צ"ג. - הרב עובדיה כתב בתגובה "כל דבריו לא ניתנו להאמר וכל שכן להכתב, שרא ליה מריה". [יביע אומר חלק י' נד,י.]
  4. ^ הרב יוסף משאש, שו"ת מים חיים באתר טקסט רץ