צפצפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןצפצפה
צפצפה בארבע עונות השנה
צפצפה בארבע עונות השנה
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: צמחים וסקולריים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: מלפיגאים
משפחה: ערבתיים
סוג: צפצפה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Populus
ליניאוס, 1753
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
צפצפה בשלכת

צפצפה (שם מדעי: Populus, באנגלית: Poplar) היא אחד משני סוגי צמחים במשפחת הערבתיים. ישנם כארבעים מיני צפצפה, הנפוצים בעיקר בחצי הכדור הצפוני.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרטים הם דו ביתיים, כלומר - גדלים עליהם פרחים נקביים או פרחים זכריים.

עצי ושיחי הסוג הם צמחים נשירים, ועליהם מקבלים גוון שבין זהוב בהיר לצהוב לפני שהם נושרים. כמעט בכל המינים ישנם עלים רחבים בצורה ביצתית או מעוינת. בפרח הנקבי יש עלה בודד ובו שתי צלקות ועמוד עלי אחד. ההאבקה נעשית על ידי רוח. בפרי יש זרעים קטנים שעל כל אחד ציצית שערות. ישנן צפצפות שצבע גזען הוא לבן.

לצפצפה מערכת שורשים חזקה ופולשנית, ועל כן לא נוהגים לנטוע אותה סמוך לבתי מגורים או צנרת מים מחשש ששורשיה המתפשטים יגרמו נזק.

העצה של עצי צפצפה נחשבת לחומר בניין איכותי.

בישראל גדלים שני מיני צפצפה: צפצפה מכסיפה (באנגלית: White Poplar או Silver Poplar), הנפוצה בשימוש גנני בגלל מראה העלים המיוחד וצפצפת הפרת הנפוצה לאורך נחלים הנשפכים אל ים המלח ועל גדות הירדן.

מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצפצפה במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצפצפה נזכרה פעם אחת בספר יחזקאל במשל הגפן כעץ בעל זיקה למים: "קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ".[1]

לזיהוי ה'צפצפה' אין מסורת ברורה בתרגומים הקדומים, אך לפי מסורת חז"ל, שמקובלת גם על הפרשנים ורוב החוקרים, מדובר באחד ממיני הערבה (Salix) או הצפצפה (Populus).

קיים ממצא בוטני-ארכאולוגי רב של צפצפת הפרת (Populus euphratica), באתרים שונים בארץ ישראל מכל התקופות הקדומות. השימוש הנרחב בו נבע מקלות עיבודו ומהאפשרויות הרבות לניצולו[2].

המשנה במסכת סוכה (פרק ג' משנה ג') קובעת כי הצפצפה פסולה לשימוש כערבה, כחלק ממצוות ארבעה מינים. אפשר והכוונה לצפצפת הפרת אשר נפוצה סמוך למקורות מים בארץ ישראל.

גידול עצי צפצפה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1957 הציע עקיבא עצמון, לגדל בישראל עצי צפצפה לייצור עץ.[3] עצמון נטע במימון משרד המסחר והתעשייה מטעי צפצפה נסיוניים במקומות שונים ברחבי ישראל[4]. בתחילה הוחלט על 500 דונם בנגב, 200 דונם בעמק החולה ו-200 דונם באזור בית שאן[5]. הנטיעות בוצעו על ידי חברת "מפעלי עץ ותאית"[6] שעצמון היה מנהלה, שקיבלה כספים מהחברה הממשלתית "מטעי האומה", לשם חקר הכדאיות של גידול מסחרי של עצי צפצפה בישראל[7][8]. ב-1960 טענו במשרד המסחר והתעשייה שגידול הצפצפות הוא מאוד רווחי[9].

משרד החקלאות סבר שהגידול אינו כלכלי[10] וחמש ועדות מומחים ממשלתיות בדקו את הנושא. הוועדה שהוקמה ב-1962 פרסמה דו"ח שלילי והמליצה לקצץ את שטחי הגידולים הנסיוניים מ-1,600 דונם ל-400 דונם[11]. על פי הדו"ח, צריכת המים הגבוהה והמחיר הנמוך של העץ מובילים לכדאיות גבולית. בסוף 1964 פורסם דו"ח נוסף, שטען כי הגידול יכול להיות רווחי אם העץ יימכר לייצור גפרורים ומקלות שלגונים. בעקבות זאת הומלץ להמשיך בגידול בחלקות הנסיוניות בעכו, נתניה וחדרה אך לעקור את העצים בעמיעד וקיסריה[12]. באוקטובר 1965 התפרסם דו"ח של משרד החקלאות בו נקבע שהצפצפות הן הגידול הרווחי ביותר בעמק החולה והוחלט לעודד גידול צפצפות בעמק החולה[13][14]. ב-1968 החליט משרד החקלאות לאשר גידול עצי צפצפה בעמק החולה, אך לא בשטחים אחרים בישראל[15]. מטעי עצי הצפצפה שניטעו בעמק החולה על שטח של 1,200 דונמים נמסרו לקיבוץ גונן, שניצל אותם כחומר גלם לשני מפעלי עיבוד עץ, ש-85% מהתפוקה המצרפית שלהם נשלחה לחו"ל. בראשית שנות ה-80 גידל גם קיבוץ יגור עצי צפצפה, על מי ביוב מטוהרים[16].

ב-1999 חלה התייקרות ניכרת של התשומות, ששינתה לרעה את כדאיות הגידול והעיבוד של העץ, וקיבוץ גונן סגר את המפעלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צפצפה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק ה'
  2. ^ להרחבה: זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 173-172
  3. ^ עקיבא עצמון, גידול צפצפות בישראל, 1979, הוצאת המשפחה, בסיועם של משה נתנאל, סגן מנהל החטיבה לתעשיות קלות במשרד המסחר והתעשייה ושל ד"ר י. פלטי, מנהל מחלקה במינהל המחקר החקלאי של משרד החקלאות
  4. ^ נסיונות לגידול עצי צפצפה, דבר, 25 בספטמבר 1957
  5. ^ מטע של עצי צפצפה, הצופה, 2 באוקטובר 1957
  6. ^ משברי רוח בגובה 10 מטרים, דבר, 5 בספטמבר 1958
  7. ^ 900 דונאם צפצפות נטעו באחרונה, הצופה, 30 באוגוסט 1959
  8. ^ הזהב הירוק, מעריב, 19 בספטמבר 1958
  9. ^ א. בן זאב, הוכח כדאיות גידול מטעי צפצפות בקנה־מידה נרחב, דבר, 17 באפריל 1960
  10. ^ ספיר: משרדי אינו מטפל בגידול צפצפות, מעריב, 15 באוגוסט 1962
  11. ^ אריאל ויינשטיין, המשרדים מצפצפים על עצי הצפצפה, מעריב, 5 במרץ 1963
  12. ^ עצי צפצפה ישמשו לייצור גפרורים ומקלות לשלגונים, מעריב, 26 בנובמבר 1964
  13. ^ מצפצף מי שמצפצף אחרון, דבר, 18 במרץ 1966
  14. ^ כנס רכזי משקים בעמק החולה, דבר, 21 בפברואר 1966
  15. ^ י. שדמי, הצפצפה זקפה קומתה, מעריב, 9 ביולי 1968
  16. ^ א. סדומי, עידוד לגידול עצי צפצפה, דבר, 12 באוקטובר 1981