עקיבא עצמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עקיבא עצמון
עקיבא עצמון
לידה 9 בינואר 1916
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באפריל 1976 (בגיל 60) עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הגימנסיה העברית רחביה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עקיבא עצמון (ויטנברג) (9 בינואר 1916 - 5 באפריל 1976) היה מפקד פיקוד הגדנ"ע בשנים 1950-1954, בדרגת אלוף-משנה. במלחמת העצמאות היה אחראי על ביצור היישובים בפני תקיפה של האויב. לאחר פרישתו מצה"ל, פעל להחדרת הגידול המסחרי של עצי הצפצפה בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצמון נולד לברוך מרדכי ויטנברג, מבני משפחת ויטנברג של היישוב הישן, שייסדה את בתי ויטנברג, ולחנה גיטל, בתה של רחל גרין.

עצמון למד בארבע כיתות היסוד בבית הספר תחכמוני בירושלים ולאחר מכן למד בגימנסיה העברית בירושלים. חבר נעורים שלו וחברו לספסל הלימודים בגימנסיה היה אפרים קציר. בשנת 1933, בעודו בן 15, הצטרף ליחידת הקשר של ההגנה בירושלים והעביר "קשרים" (הודעות). בתום לימודיו בגימנסיה, אביו שלח אותו ללמוד הנדסה הידראולית בעיר פירנצה באיטליה. בשנת 1936, כשהיה בסמסטר האחרון של השנה החמישית והאחרונה ללימודיו, הפסיק את לימודיו, חזר הביתה, התגייס לנוטרות והצטרף ל"פלוגה הנודדת הירושלמית" בפיקודם של יצחק שדה ואליהו כהן-בן חור, לאור פרוץ המרד הערבי הגדול. בשנת 1938 שב לאיטליה לזמן קצר והשלים את לימודיו.

בהמשך, היה מפקד באחת מפלגות הלילה המיוחדות של אורד צ'ארלס וינגייט ומילא תפקידים רבים ב"ההגנה", בהם מפקד ההגנה בצפון ים-המלח, מפקד הגדוד השני של החי"ש בירושלים (1940) ומפקד הגדנ"ע בירושלים. כן היה פעיל בלשכת התכנון של ההגנה (1945). כמו כן, היה אחראי מטעם ההגנה על מלאכת הביצורים בישובי הנגב ובדרום הארץ, ואחר-כך, במלחמת העצמאות, בתפקיד קצין ביצורים ארצי.

שירותו בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה המשיך עצמון בצה"ל כראש מחלקת התכנון של חיל ההנדסה ובמקביל את עיסוקו בביצורים, עד למינויו למפקד פיקוד הגדנ"ע ב-15 במאי 1950. בתפקידו זה היה אחראי לנטיעת עצי אקליפטוס ברחבי ישראל, כדי שישמשו בתור ביצורים ומכשולים בלתי עבירים נגד טנקים, וכן להסוואה בפני התקפות מהאוויר[1].

אלוף-משנה ישעיהו תדמור, מפקד הגדנ"ע בשנים 1973-1976, כתב על עצמון, במבט לאחור, במלאת 30 למותו:

עקיבא היה אדם מופלא, משכמו ומעלה, בגוף וברוח. הוא היה איש חזון במובן הציוני הראשוני ונמנה ללא ספק עם בעלי החזון הגדולים של תקופתנו בארץ. חזונו היה בתמצית: חזון של הנוער הישראלי הדבק במולדתו וכובש אותה בהתיישבות ייחודית של נוער, בפיתוח, בהפרחת הארץ ובביטחון. עקיבא היה מקורי ובעל דימיון מאין כמוהו. הוא הפיק רעיונות מעניינים לאין קץ, המציא תכניות מפתיעות ויזם מפעלים מרתקים. הוא היה עצמאי בדיעותיו, עיקש ומשוגע-לדבר. משנצמד למשימה, לא הרפה ממנה. אישיותו הייתה מרשימה וכובשת. הוא היה בעל פאתוס חינוכי ...סחף את אנשיו כרבי את חסידיו... מפקדי הגדנ"ע כולם, מכל התקופות, יעידו כי עקיבא היה זה שהציב בפני הגדנ"ע את המשימות הנועזות ביותר ויזם את המפעלים המקוריים ביותר... תפיסתו דגלה בהתפרשות רבתי על פני תחומי עשייה רבים.

ישעיהו תדמור, דברים לזכרו של אל"מ (מיל') עקיבא עצמון ז"ל, חוברת זיכרון, עמ' 1-4

משהתמנה עצמון למפקד הגדנ"ע, הוא התלבט איך להגשים את יעודו של הגדנ"ע. ההנחה הבסיסית שלו הייתה, כפי שאמר בראיון "אם הנוער יאהב את מולדתו - הוא יתן בעדה את הכול, וזאת ניתן להשיג על ידי השתתפותו בהקמתה...שיפריח במו ידיו את השממה". הסגל שקיבל עם כניסתו לתפקיד, התייחס אל עצמון ותוכניותיו כבלתי מציאותיות ולכן, עצמון פעל להחליפו ולהכשיר במקומו סגל מפקדים חדש. הוא מיין ובחר אישית עשרים מדריכי גדנ"ע להשתתף בקורס מ"פים (מפקדי פלוגות נוער) הראשון בגדנ"ע, שאותו ניהל אישית במשך חודש ימים. המסיימים קיבלו תפקידי קצינים בגדנ"ע (וכמה מהם התקדמו אחר-כך בצה"ל לתפקידים בכירים). ארבע קציני גדנ"ע בכירים שהתלוננו על עצמון בפני בן-גוריון, שר הביטחון דאז, ללא הצלחה, נאלצו למצוא תפקידים מחוץ לגדנ"ע.

עצמון יזם ואירגן את "מבצע ההתערות" של הגדנ"ע[2] מתוך הכרה שהגדנ"ע חייב לעשות למען קליטת העלייה ההמונית שהגיעה ארצה, שזו הייתה הבעיה הבוערת של אותה תקופה. לדעתו, הגדנ"ע צריך לעסוק בחינוך ביטחוני בקרב הנוער העולה כדי שיידע להגן על המדינה ככל שיידרש, ולקחת חלק בבנייתה. הנוער העולה הלך בטל ומתוסכל במעברות. היו עשרות אלפים ילדים שלא נקלטו בבתי ספר ולא ידעו מה לעשות אתם. ואז, הגיעו לשם מדריכי הגדנ"ע והפעילו אותם והקלו על מצוקותיהם. בשלב הבא, הקים הגדנ"ע "מחנות התערות" מיוחדים אליהם הגיעו הנערים, במחזורים של 1,000 נערים בכל מחזור, קיבלו מדים, ארוחה חמה, למדו עברית ושירים ישראליים, תנ"ך וידיעת-הארץ (בעזרת מורות מגויסות מצה"ל), ערכו מסעות בארץ, וגם הועסקו באימונים הטרום-צבאיים הרגילים. כהמשך ל"מבצע ההתערות", החל מחודש יולי 1952, הפעיל הגדנ"ע חוה חקלאית בעפולה שקיבל לרשותו מוויצו, אליה הביא 100-120 נערים מהמושבים החדשים בסביבה לתקופה של שנה ללמוד חקלאות.

בחודש נובמבר 1953, הקים הגדנ"ע חווה חקלאית שנייה בעין זיתים שבה גם-כן למדו חקלאות ילדים ממושבי-עולים מהסביבה. כשעצמון סיים תפקידו בגדנ"ע, המטכ"ל חיסל את החוות האלה.

פעילות נוספת בתקופתו של עצמון הייתה ייזום של "מרכזי נוער" להפעלת בני-נוער בהם בשעות היום בלבד. הגדנ"ע אמור היה לבחור את המועמדים ולהסיעם הלוך וחזור למועדונים. עצמון גייס תמיכה בתוכנית ממשרד העבודה ומהסוכנות היהודית. בקיץ שנת 1954, לאחר שעצמון עזב את הגדנ"ע, התוכנית יצאה לפועל כאשר הוקמו שני מרכזים כאלה בחולון ובבית דגן.

בחוות הגדנ"ע בעפולה, בית דגן, עין זיתים, חולדה ובית ליד הוצאה לפועל התוכנית של עצמון ל"ייעור ביטחוני" של אקליפטוסים. הגדנ"עים בחוות אלה הכינו כמיליון שתילי עצי אקליפטוס ושלחו אותם לנטיעה על ידי גדנ"עים בנוער הלומד, בשולי הדרכים והכבישים, סביב מחנות-צבא ויישובי ספר. בכספים שנתקבלו בעד השתילים השתמשו חוות הגדנ"ע למימון החינוך החקלאי של החניכים.

עצמון פעל לקירוב הנוער אל הטבע ולפיתוח התושיה שלו על ידי לימוד שדאות ומחנאות. הוא נחשב למומחה בתחומים אלה בקרב תנועות הנוער הציוניות והעביר בהן הדרכות שהיו משותפות לכולן ביחד. בפעילות זו נטלו חלק גם יצחק דובנו ומוסה פינקל זוהר. שלושתם, עצמון ושני חבריו, פעלו גם להכנסת נושא המחנאות לקורסים של הפלמ"ח. בחודש ינואר 1942, היה עצמון מדריך ראשי בקורס הארצי הראשון לשדאות של הפלמ"ח שהתקיים במשמר העמק. עצמון כתב את הפרק "מחנאות" באנציקלופדיה העברית כחלק מהערך העוסק "צופיות".

הקמת "מדינת נוער" בערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצמון הקים את חוות הגדנ"ע בבאר אורה שבערבה, ליד באר מים שחשוב היה לצה"ל לשמור עליה[3]. התוכנית הייתה נועזת לאור העובדה שמדובר באזור צחיח, בודד ומרוחק. הדרך לשם הייתה מפרכת וארוכה וסגל הגדנ"ע שהגיע למקום בשיירה של חמש משאיות כבדות ב-22 בדצמבר 1950 שהה בדרך 20 שעות. הגדנ"עים הוטסו לשם על ידי חיל האויר, באישור מיוחד של בן-גוריון, ושהו במקום במחזורים של שבוע ואחר-כך של שבועיים. בשנה הראשונה היו 45 מחזורים ובהם 3,290 גדנ"עים שהשקיעו 28,000 ימי-עבודה. בשנה זאת, הגדנ"עים השתתפו בביצור המקום, סלילת דרכים, הכשרת מסלול נחיתה באילת ובהקמת גן ירק נסיוני. בהמשך, בתנאים קשים מאוד, הוקמו בחווה גן ירק, דיר כבשים, ברווזיה, לול של תרנגולות ואף בריכת שחיה. בשנת 1954, הפסיק חיל-האוויר את הטסת הגדנ"עים לאילת בשל קיצוצים תקציביים והפעילות בחווה הושבתה. עליית הנוער של הסוכנות היהודית נחלצה לעזרה ושלחה למקום קבוצות של נערי עליית הנוער במחזורים של שלושה שבועות. תוך כדי תלאות ותהפוכות שרד המקום 22 שנה לאחר שהפך להיות בסיס צבאי בלבד.

עצמון הגה את הרעיון של הקמת "מדינת נוער" בערבה, שתמשיך ותיצור שרשרת של 15-20 יישובים של נוער, ולבנות עבורם בתי-ספר תיכוניים שבהם ילמדו מקצועות מתאימים לערבה. מדוע דווקא ישובי-נוער? עצמון הסביר כי כדי ליישב את הערבה הריקה מאדם דרושה התלהבות נעורים כדי להתגבר על הקשיים. היישובים האלה אמורים היו להיבנות במרחק של 4-5 קילומטרים זה מזה, לאורך הערבה, כשנקודת ההתחלה היא באר אורה. הוא הגיש תוכנית לבן-גוריון שמינה ועדה לבחינתה. חברי הוועדה היו ס. יזהר, רחל צברי וברוך אזניה, שתמכו בתוכנית. אולם, התוכנית נתקלה בספקנות והתנגדות, מבית, בעיקר של תנועות הנוער. שראו בה סכנה לעצמם. בכך שהנוער ימשך לגדנ"ע. בן-גוריון לא פסל את התוכנית אבל לא קידם אותה ובכך היא ירדה מעל הפרק.

ב-8 במרס 1952 הוקמה חוות הגדנ"ע השנייה בערבה, עין יהב, שהחזיקה מעמד שנה אחת בלבד וננטשה.

חוגים חיליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהגדנ"ע פעל בהתלהבות בקרב הנוער העולה, והקצה לכך את רוב מאגר המדריכים שלו, הוא לא זנח את הטיפול בנוער הלומד. פעילות הגדנ"ע לפני קום המדינה נעשתה במחתרת, שקסמה לנוער הלומד ומשכה אותו להתנדב. כאשר המחתרתיות הסתיימה עם קום המדינה פג הקסם ועצמון חשש שהנוער הלומד לא יתנדב והגדנ"ע עלול להתפוגג. עצמון הסביר כי "כדי שיתנדבו, הייתי צריך לעוררו (ולשם כך) הייתי צריך למצוא מגוון עצום של פעילויות, שכל אחד, לפי תכונותיו, ימצא בהן תעסוקה ויאהב אותן. כך התחלתי בהקמת חוגים: לסיירים, למודיעין, לקשר, לחובשים, לתותחנים, לשריון, להנדסה, לחימוש, למשטרה צבאית וכן המשכתי פעולתם של חוגי גדנ"ע-ים, גדנ"ע-אוויר, ויסדתי את תזמורת הגדנ"ע".

הנערים נדלקו לחוגים והיו מרוצים מהמגוון הרב ; אבל, הייתה התנגדות בתוך המפקדה של פיקוד הגדנ"ע שדוברה הראשי היה סגן-אלוף מנחם אלמדון, ראש המטה של פיקוד הגדנ"ע. בנוסף, היו מתנגדים בצה"ל ובמשרד הביטחון, בהם בני אילן, ראש אגף הנוער והנח"ל. הסיבות שלהם היו : בזבוז של מאמץ; השקעה לא כדאית; חילות צה"ל יגיעו לאותם הישגים גם בלי הגדנ"ע; סיבוך תהליך המיון וההשמה של המתגייסים החדשים יוצאי הקורסים החיליים, ועוד.

כשסיים עצמון את תפקידו בגדנ"ע בשנת 1954, נסגרו הקורסים החיליים בהדרגה. משרד החינוך והתרבות מילא את החלל שנוצר, והקציב משאבים והקצה שעות לימוד וימים במערכת השיעורים לפעילות קדם-צבאית של התלמידים. בסופו של דבר, החל משנת הלמודים תשי"ג, הועבר הטיפול בנוער הלומד מהגדנ"ע למשרד החינוך והתרבות.

לאחר סיום השירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצמון כיהן כשנה בתפקיד של ראש אגף כח אדם במשרד העבודה. בתפקיד זה, יזם תוכנית להרחבת החינוך המקצועי בישראל, על ידי הגדלת מספר התלמידים והתלמידות בבתי הספר המקצועיים. הוא קרא לה "תוכנית הסנדוויץ'". לפיה, הנערים והנערות שיתווספו לחינוך המקצועי, יעבדו חצי שנה במפעלים ושכרם יממן את לימודיהם בבתי ספר מקצועיים בחצי השנה הבאה, ואז יתחלקו הנערים והנערות לשתי קבוצות; המחצית האחת - תלמד ואילו המחצית השנייה - תעבוד, וחוזר חלילה בשנים הבאות. התוכנית המקורית הזו לא יצאה לפועל.

בשנת 1955 התמנה עצמון לתפקיד סמנכ"ל משרד הפיתוח והיה הממונה על פיתוח הנגב והערבה[4]. במסגרת תפקידו עסק בקידום הפרויקט של הובלת האשלג והפוספטים ממקום כרייתם בנגב לנמל אילת. בנוסף, עסק בפיתוח התיירות והמלונאות באילת וכן, בחשיפת מעיינות עין בוקק.

ב-1957, בזמן עבודתו במשרד הפיתוח, נתפס לרעיון של הקמת תעשיית עץ ישראלית, שתהיה מבוססת על עצי צפצפה המתאימים לגידול מסחרי בישראל. בנובמבר 1957 הוא הועבר למשרד המסחר והתעשייה[5].

עצמון התמנה למנהל כללי של חברת "מפעלי עץ ותאית" שקיבלה כספים מחברה ממשלתית בשם "מטעי האומה", לשם חקר הכדאיות של גידול מסחרי של עצי צפצפה בישראל[6]. הוא נטע חורשות נסיוניות של עצי צפצפה[7], בדק וחקר את התוצאות ובנה תחזיות. בהתבסס על ממצאיו ומסקנותיו, הכין עצמון תוכנית לפיתוח מוצר חקלאי חדש של עצי צפצפה לייצוא. מומחי ייעור התנגדו לתוכניתו והתפתח מאבק בין עצמון למשרד החקלאות[8]. חמש ועדות מומחים ממשלתיות עסקו בנושא במהלך שנות המאבק הללו. אחת מהן, זו שהוקמה בשנת 1962, פירסמה דוח שלילי והמליצה לקצץ את שטחי הגידולים הנסיוניים מ-1,600 דונמים ל-400 דונמים ולהקטין את התקציב בהתאם. על פי הדו"ח, צריכת המים הגבוהה והמחיר הנמוך של העץ מובילים לכדאיות גבולית. עצמון טען שהדו"ח השלילי התבסס על נתונים לא נכונים. בהסכמת משה דיין שר החקלאות דאז, התלונן על כך עצמון למשרד מבקר המדינה שגילה שיבושים בדו"ח. בסוף 1964 פורסם דו"ח נוסף, שטען שהגידול יכול להיות רווחי אם העץ יימכר לייצור גפרורים ומקלות שלגונים. בעקבות זאת הומלץ להמשיך בגידול בחלקות הנסיוניות בעכו, נתניה וחדרה אך לעקור את העצים בעמיעד וקיסריה[9].

בחודש אוקטובר 1965, התפרסם דו"ח של משרד החקלאות בו נקבע שהצפצפות הן הגידול הרווחי ביותר בעמק החולה והוחלט לעודד גידול צפצפות בעמק החולה[10].

בשנת 1968, החליט משרד החקלאות לאשר גידול עצי צפצפה בעמק החולה, אבל לא בשטחים אחרים בישראל[11]. המטעים של עצי הצפצפה שניטעו בעמק החולה על שטח של 1,200 דונמים נמסרו לקיבוץ גונן, שניצל אותם כחומר גלם עבור שני מפעלי עיבוד עץ, ש-85% מהתפוקה המצרפית שלהם נשלחה לחו"ל. בשנת 1999, חלה התייקרות ניכרת של התשומות, ששינתה לרעה את כדאיות הגידול והעיבוד של העץ, והקיבוץ סגר את המפעלים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצמון היה נשוי לחנה לבית מרכוס (נולדה ב-1918 ונפטרה ב-2001) שעלתה ארצה עם משפחתה מהעיר גרודנו בשנת 1938, השתקעה בחדרה, ובהמשך, עבדה שנים רבות כגננת בירושלים וכמורה לתזונה. לזוג נולדו שלוש בנות: דורית, אורדית (על-שם אורד צ'ארלס וינגייט) הנשואה לעודד קוטלר, ודניאלה-אורית (אורית, על-שם באר-אורה).

בשנותיו האחרונות סבל עצמון ממחלת לב, ממנה נפטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הר הגעש לא התקרר, איש החודש של השבועון העולם הזה, 4 בספטמבר 1952
  • ראובן ינאי, להפרחת שממות, הוצאת מפקדת גדנ"ע, ט' בטבת תשי"ב (1952)
  • יאיר קוטלר, הצפצפות מצפצפות, הארץ, 3 במאי 1968
  • דוד (דודו) דיין, כן, אנחנו נוער! - ספר תולדות הגדנ"ע, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, יולי 1977
  • עקיבא עצמון, עצי צפצפות בישראל, 1979, הוצאה של המשפחה בסיועם של משה נתנאל, סגן מנהל החטיבה לתעשיות קלות במשרד המסחר והתעשייה ושל ד"ר י. פלטי, מנהל מחלקה במינהל המחקר החקלאי של משרד החקלאות
  • זאב זיוון, המעשה והמדיניות הישראליים בנגב הדרומי, 1949 - 1957, 1998 - עבודת דוקטורט שהוגשה לסנאט של האוניברסיטה העברית בירושלים
  • יפעת פיטרמן, אני רוצה לנטוע בנוער אהבת מולדת, הארץ שלנו, חוברת 51, עמוד 20

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]