קאנון (מוזיקה)

"סומר איסט איקומן אין", הקנון (round) האנגלי הראשון, משנת 1300

במוזיקה, קאנון הוא כינוי לצורה פוליפונית שלכל קולותיה לחן זהה.

זו היא יצירה קונטרפונקטית אשר מורכבת ממלודיה ראשית, ומחיקויים שלה אשר מתחילים להישמע לאחר משך זמן נתון (לדוגמה – רבע, תיבה שלמה). החיקויים נוצרים מהמלודיה הראשית על ידי העתקה של הקצב והמרווחים שלה, לעיתים בצורה מדויקת ולעיתים עם שינויים שונים. דוגמה לקאנון עם העתקה מדויקת היא השיר העממי "אחינו יעקב" וכן שיר החנוכה "מי ימלל".

לקאנון מספר תבניות נוספות:

• קאנון ראי, הקול הראשון שר את המנגינה כרגיל ואילו הקול השני שר אותה בהיפוך ראי של המרווחים המוזיקליים, כלומר שכל מרווח המופיע בין הצלילים במנגינה המקורית מועתק בצורה הופכית בחיקוי הראי (טרצה בעליה הופכת לטרצה בירידה, קווינטה בעליה הופכת לקווינטה בירידה, וכן הלאה).
• קאנון סרטן, הקול הראשון שר את המנגינה כרגיל, ואילו הקול השני שר אותה מהסוף להתחלה.
• קאנון מואט, הקול הראשון שר את המנגינה כרגיל ואילו הקול השני שר בהרחבת ערכי-המקצב לעומתו (לרוב באיטיות פי שניים מקודמו).
• קאנון מואץ, הקול הראשון שר את המנגינה כרגיל ואילו הקול השני שר בצמצום ערכי-המקצב לעומתו (לרוב במהירות כפולה מקודמו).

הגדרה

הקאנון הוא נוסחת רישום של מרקם פוליפוני בו קו מלודי אחד מחוקה במרווח ובזמן על ידי קול או קולות אחרים באופן חמור (מדויק). בחיקוי המרווחי מדובר בהתמרה במישור התדר או הטון, של המלודיה הראשונה. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא שירת קאנון באוניסונו או באוקטבה בחברת גברים ונשים או ילדים שהפרשי הקולות ביניהם נוצר באופן טבעי. בקאנונים מסוימים חומרת החיקוי יכול להתגמש כדי לשמור על יציבות טונאלית, כמו בפוגה למשל, שם הקאנון פחות חמור כי נעשים לעיתים "תיקונים" (Ficta) – הגבהות או הנמכות של צלילים לצורך תוצאות קונטראפונקטיות נכונות. אך קיימים גם חיקויים ללא פיקטות אצל סטרווינסקי לדוגמה, שם התוצאה תהיה פוליטונליות. ניתן לעיין ב"וריאציות גולדברג" של יוהאן סבסטיאן באך, שם הוא כותב וריאציות על האריה, כשבכל וריאציה הוא מגדיל את המרווח בין הקולות הנכנסים. החיקוי בזמן נוצר ממרחק, או הפרש הזמן בין שני הקולות.

יחס המחקה למחוקה/ סוגי הקאנון

הקאנון יכול לשמש כטכניקה חיקויית שממנה מתמשכת היצירה ומתפתחת לכיוונים מלודיים וטונליים נוספים, אך הוא גם יכול להיות סגור באופן בו הוא חוזר על עצמו שוב ושוב (כמו ה-Round וה-Caccia). הקול השני יכול לחקות ב"היפוך מראה" (החיקוי נוצר באופן בו כיווני הגובה של הצלילים מתהפכים. אם בקול המוביל הצליל עולה, בקול המחקה, הצליל ירד. וכן הלאה), או ב"היפוך סרטן" (הקול השני מחקה את הקול הראשון, אבל מהסוף להתחלה). הוא גם יכול לעבור מתיחה (Augmentation) או כיווץ (Diminuation, או במונחים מוזיקליים – Stretto). ניתן למצוא בספרות המוזיקלית גם מה שמכונה "קאנון כפול", כלומר, שני קאנונים נפרדים המתנהלים באותו הזמן.

ישנם קאנונים בהם קול אחד רודף אחרי קול שני ופתאום בגלל החוק נראה שהקולות מתהפכים – הקול הראשון רודף אחרי הקול השני. הדבר יוצר מורכבות אמביבלנטית מבחינת המבצע, שהרי לא ברור אם הוא הרודף או הנרדף.

החוק והפירצה

מקור השם נגזר מהמילה היוונית κανὠν שפירושה "חוק". כמו כללי המשחק, דרך הפעולה. הקאנון מופיע בספרות כקובץ יצירות מוסכם כמייצג תחום או מחבר מסוים, או בכתבי-הקודש הנוצריים בארמניה המחייבים כדוגמת מזמורי ה-Sharagan המהווים את מהות המערכת המוזיקלית בליטורגיקה הארמנית. גם שמו של כלי הנגינה הערבי, הקאנון, מגיע מאותו השורש – قانون במובן של חוק. הוא גם הכלי שקובע את ה"חוק" שעל פיו מתנהלת המלודיה בתזמורת הערבית. החוק קובע את מקומו של כל דבר כדי ליצור סדר ואסתטיקה, אך מעצם מציאותו ניתן למצוא את הפרצות (ופעמים רבות המתח זה בין היצמדות לחוקים לבין הרצון לפרוץ אותם היא זו שהופכת יצירה ליצירת אמנות במלא הדרה). כמה דוגמאות להמחשה: ביצירה "הציפור השחורה" של אוליביה מסיאן, יש קאנון במרחק של שש-עשרית (${\tfrac {1}{16}}$) הפעימה. האם זה יחשב כקאנון, או שמא זה מרחק קטן מידי? בתזמורת שליאפולד סטקווסקי הקים הוא התעקש שאף אחד מהנגנים לא ינגן באופן מדויק לגמרי עם חבירו. האם זה יחשב קאנון? הקאנון מבוצע לפעמים כיצירה עצמאית ולעיתים כחלק מתוך יצירה רחבה יותר. עובדה זו, מטשטשת את ההבחנה בין הקאנון לבין קונטראפונק חיקויי ובכך מוטל על המאזין להחליט אם מדובר באחד או בשני.

לדוגמה: בסונטה לכינור ולפסנתר אופ' 108 מאת ברהמס מופיע קאנון בשתי אוקטבות בין שתי ידי הפסנתרן במרחק של שמינית, כאשר הכינור מנגן מלודיה מעל הקאנון. בתיבות השלישית והרביעית יש צליל בודד בקול השני ש"מפר" את החוק ומנגן צליל שונה מהקול הראשון – רה b ודו #. זה יכול להתפרש כהד עם שינוי צלילים בודדים לטובת מה שקורה בכינור, אבל זה גם יכול להתפרש הפוך – דווקא בזכות הצלילים החורגים ניתן להגדיר את זה כעדות לתנועה פוליפונית, כקאנון ולא כהד פשוט.

המעגל והספירלה

במאה ה-14 התחילו מלחינים לכתוב קאנונים שמהרגע שהתחילו, הם מבוצעים בחזרות אין סופיות. סיומם נקבע בהחלטת המבצעים במקום שיש קדנצה. התופעה הפכה למסורת והתפשטה למקומות רבים. כינויים רבים לה, כמו Rondellus, Rota, Randel, Rondeau, Round ועוד. היה קאנון כזה שאפילו נכתב על "חמשה עגולה". לכולם מכנה משותף של תנועה מעגלית. תנועה שמתחילה אך לעולם לא נגמרת, כמו "אורובורוס" – הדרקון שבולע את זנבו. גם בקאנון Prenez sur moi vostre מאת יוהנס אוקכם מצוירת אישה מחזיקה תוף ומוקפת בדרקון כסמל לסזיפיות. למעגליות של הקאנון יש גם פן פילוסופי. פרנץ שוברט כתב קאנון לשלושה קולות על פי שיר של שילר שמדבר על הפילוסופיה היפנית ביחס לזמן. בתנ"ך במבנה הדקדוק בבנין קל, העבר נאמר כההיפך מהעתיד – "ויהי". בקאנון בהיפוך סרטן אנחנו זוכרים את העתיד ומשפיעים על העבר, "ציר הזמן נמצא במעגל ולאו דווקא על קו ישר" (אומברטו אקו).

עוד סוג של קאנון מעגלי הוא קאנון שנשמע יותר כמו ספירלה. הוא מתחיל בסולם אחד, אבל בכל פעם שהוא חוזר הוא מגיע לסולם גבוה יותר. י. ס. באך כשהקדיש את ה"מנחה המוזיקלית" שלו כתב ש"כשם שהקאנון הזה רק עולה ועולה, כך גם כבודו של המלך עולה ועולה" על הכריכה של הספר האנגלי "Harmonia Sacara" מודפסים הרבה "הסכמות" שמדובר בספר רציני וטוב, וכחלק מזה מודפס קאנון שבכל פעם שהוא מסתיים, הוא עולה בטון – גם כעדות על רצינותו וכבודו של הספר. הספירלה סימלה אצילות, מעמד גבוה.

מרדף בין קולות

הקאנון הוא מן מרדף של קול אחד אחרי קול אחר. שירי ציד לשני קולות במאה ה-14 בצרפת כונו Chase. בדומה להם, האיטלקים קראו לזה Caccia. בשער ספר שירים וקאנונים של רבנסקרופט מופיע הביטוי "Qui canere potest canat" – כלומר תפוס את מה שאתה יכול (ועם המונח קאנון). הנפוץ ביותר לכינוייו של הקאנון, הוא "פוגה" שאף התפתח להיות ז'אנר בפני עצמו והגיע לשיאו אצל י. ס. באך.

הקאנון כמשחק

במאה ה-15, כתבו המלחינים קאנונים על חמשה אחת בלבד כמלודיה בודדת, כמין חידה שצריך לפתור ולגלות כיצד הקולות הנוספים צריכים להתבצע (בזמן הכניסה, במרווח, ב"היפוך סרטן", ב"היפוך ראי"..). "מרשם שבדרך מעורפלת מצהיר על כוונת המלחין" כהגדרת יוהנס טינקטוריס שהחשיב את הקאנון כמשהו אינטלקטואלי (והוא לא דיבר על איזושהי טקסטורה מוזיקלית ספציפית. כלומר, "קח את ה"מרשם", את המלודיה ותתחיל לשחק איתו ולגלות מה אפשר להוציא ממנו"). קאנוני החידה האלה היוו שעשוע אינטלקטואלי (שלפעמים היו מורכבים מאוד ולקח המון זמן לפצח אותם). ברהמס ויואכים התכתבו במשך שנים (כ"אנשים אינטלקטואלים" כדבריו של ברהמס) בפיצוח "קאנוני חידה".

הקאנון חידה שימש לא רק כמשחק אינטלקטואלי, אלא גם כמקור הנאה רדוד. באנגליה לדוגמה, היו מועדונים שכונו "Glee and Catch Clubs" – שם יכלו גם אנשים בעלי מעמד, "לפרוק עול" ממעמדם ולהתנהג ברדידות. שם שרו קאנונים ושיחקו סוג של תופסת כחלק מקלות הדעת. באיטליה קראו לזה "Caccia" כלומר צייד. בקאנון יש משהו מורכב ומחמיר, מצד שני יש בו משהו מאוד פשוט וקליל (וכיף). יש בו משהו מורכב, אבל לא מורכב מספיק, כך שאנשים פשוטים יכולים ליהנות ממנו בשירתם ובאותו הזמן להרגיש שהם שרים משהו מורכב יותר משיר פשוט. כמה מהקאנונים שלנו: "צאנה צאנה", "מי ימלל", "אחינו יעקב", "למה זה תישא עיניך".

הקאנון בעולם הרוח

המטרה של מוזיקאי הרנסאנס הייתה להביא דוגמאות מהמוזיקה ששומעים בגן העדן – הרמוניית הספירות, לאזניים של בני האדם (שכעונש של אדם הראשון, הם כבר אינם יכולים לשמוע אותה). הרמוניה זו מלאה בחוקים ומאוד נוקשה, אבל בגלל זה היא גם מושלמת. ניתן לתרגם את המילה היוונית κανὠν גם במובן של "אסתטי", או "מדוד", כמו הפסל "הקאנון" של פוליקליטוס שמסמל משהו אסתטי ופורפורציונלי באופן מושלם. ישנם הרבה מאוד קאנונים רנסאנסים מקהלתיים (כביטוי למשהו שמימי, רגוע, טרנסצדנטלי, מושלם ומלא בחוקים), וגם קאנוניים לא שיגרתיים, כמו קאנונים ב-24 קולות (ז'וסקן), או ב-36 קולות (אוקכם), כמשהו סופר-טבעי ומעלינו – שירה של מלאכים מגן העדן. את האידיאל הרנסאנסי הזה אנחנו שומעים גם בתקופות מאוחרות יותר, כמו בשירי קודש אופ' 30 מאת ברהמס (שגם הוא משתמש בטכניקות הלחנה וירטואוזיות כמו קאנון כפול ובמרווח לא שיגרתי של נונה), או בסימפוניית "קדיש" מאת ברנשטיין שם הוא כותב קאנון בחמישה קולות למקהלת ילדים (כביטוי למלאכים), באופן חמור ביותר – המרווח הוא פרימה, והקאנון מסתיים כאשר כל אחד מהקולות מסיים את תפקידו (ולא במקום אחד כדי שיהיה סיום אחיד, כנהוג). אנחנו שומעים יצירת אמנות אמיתית כאשר היא דווקא מוגבלת בחוקים ונוצר מתח בין המחויבות אליהם לבין הרצון לפרוץ אותם.

לקריאה נוספת

• קולות חדשים בקנונים ישנים – מיכאל מלצר.
• "קנון מהופך" – פאולו מאורנסיג (הקאנון כמטאפורה על החיים).

• Counterpoint – Kent Kennan.
• The Harvard Brief Dictionary of Music.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קאנון בוויקישיתוף

• קאנון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מה הופך את "מי ימלל" לשיר שכל כך כיף לשיר אותו?, סרטון בערוץ "כאן | דיגיטל - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 03:46)
• מהו הקנון המוסיקלי?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה