קהילות הסטטוס קוו אנטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוח בכניסה לבית הכנסת לשעבר של טרנבה בסלובקיה

הסטטוס קוו אנטהיידיש: שטאטוסקווא, בהונגרית: Statusquo-ante) היה כינויין של הקהילות היהודיות בממלכת הונגריה שסירבו להצטרף לאחד משני הארגונים הארציים – הנאולוגי והאורתודוקסי – שקמו לאחר הקונגרס של 1868-69 ונותרו עצמאיות. חלקן בכלל האוכלוסייה היהודית היה קטן, ומעולם לא עבר את ה-6%. הן דחו את הצורך בהנהלה מרכזית, והקימו ועד משלהן רק ב-1928.

התהוות הסטטוס קוו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרע ביהדות הונגריה

ב-1867 יזמו ראשי הקהילה היהודית בפשט, בתמיכת שר הדתות יוז'ף אטווש, את הקמתו של ארגון-גג ארצי שנועד לייצג את כלל היהודים מול הממשל המרכזי. האורתודוקסים חששו משליטת יריביהם הנאולוגים בגוף החדש, שנקרא לבסוף "הלשכה היהודית הארצית"; חלק מנציגיהם פרש מקונגרס הייסוד שלו, ולאחר מערכה ממושכת של לחצים שוכנעה הממשלה לאפשר להם שלא להצטרף אליו. האורתודוקסים המנצחים פנו עתה להקמת ועד ארצי משלהם, "הלשכה המרכזית של הקהילות האורתודוקסיות האוטונומיות".

עם זאת, היו כאלה שסירבו להצטרף לשני הארגונים. מספר מצומצם של קהילות נאולוגיות בחרו להיוותר מחוץ ללשכה הארצית.[1] אצל האורתודוקסים, בעיקר, היה קצב ההסתנפות ללשכה המרכזית האוטונומית איטי. במקומות אחדים חששו רבנים מפיצול העדה עקב צעד כזה, והפרנסים לא רצו בשליטה מבחוץ. קהל פרשבורג – מרכז האורתודוקסיה בממלכה שרבם אברהם שמואל בנימין סופר היה מהדוחפים להקמת הלשכה – אישר את התקנות הנדרשות רק בינואר 1871, שנה וחצי אחרי שהתקבלו, לאחר ויכוח חריף בין התומכים והמתנגדים לכך.[2]

יעקב כ"ץ מצא כי הכינוי "סטטוס קוו" לעצמאים הופיע לראשונה ב-22 בפברואר 1871, בכותרת טור מאת עמנואל אייזלר שגינה את המשתהים מלהצטרף ללשכה.[3] חלק מהקהילות שנותרו בחוץ הונהגו בידי רבנים בולטים: ירמיה לעוו, אב"ד אויהל ומי ששימש כיו"ר הסיעה האורתודוקסית בקונגרס, השאיר את הקהילה בעירו במעמד עצמאי כל ימי חייו. גם סיגט, תחת יקותיאל יהודה טייטלבוים, נותרה כך עד למותו ב-1883.[4]

יחס הרוב האורתודוקסי לאלה מקרבם שלא חברו ללשכה הובהר בעקבות המחלוקת בקאשוי באביב 1872, בה התהוותה קהילה עצמאית עקב סכסוך מקומי בין הרב אברהם זלנפריינד לקהל. מאיר פרלס, מבכירי רבני הארץ ואב"ד קראלי, הצדיק את עמדתו של זלנפריינד במכתב למהר"ם שיק. הלה השיב לו בחול המועד פסח, בקביעה כי בהתחשב בנסיבות הפילוג הארצי, מי שמסרב להצטרף לארגון האורתודוקסי עובר על לא תעמוד על דם רעך.

איזה ימים בא לנגד עיני קונטרס שלוחה מאת כת השטאטוסקווא בקאשויא... וכאשר ראיתי זאת נפלה חרדה גדולה על השגגה הגדולה שיראה מלפני השליט... ולא תעמוד על דם רעיך כתיב, אם בחיי הגוף ק"ו בחי-הנפש, ואיך עתה מאשר את בעלי השטאטוסקווא ואפילו אינו אוסר אותם שהם שלוחי וגירי דבעלי הקאנגרעס. הרי הם עמדו מנגד ביום שבות זרים חיל התורה והאמונה..."

בהתבסס על כך, הוחל האיסור על נושאי משרות דתיות – רבנים, שוחטים, דיינים – שהמשיכו לשרת בקהילות הנאולוגיות גם על אנשי הסטטוס קוו.[5] פרלס עצמו בחר להותיר את קראלי מחוץ ללשכה.[6][7]

מהפילוג ועד 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת רומבך בבודפשט.

הווארד לופוביץ', שניסה לאתר מאפיינים סוציולוגיים משותפים לקהילות הסטטוס קוו, ציין כי הם חסרו עמדה דתית אחידה והיו פזורות על פני כל הונגריה. לנוכח הגיוון הרב, הן נראו כ"ערבוביה חסרת סדר."[8] היו ארבעה טיפוסים עיקריים של עדות סטטוס קוו: מיעוטים שפרשו מקהילות האם שלהן על רקע סכסוכים שונים אך העדיפו שלא להסתנף לארגון של הזרם הנגדי; יישובים שהונהגו בהם רפורמות מתונות בשנים שלפני הקרע, אך דגלו בגישה מסורתית ולא נטו חיבה לאף אחד מהצדדים; קהילות שהזדהו עם תפישתו הנאו-אורתודוקסית של עזריאל הילדסהיימר וסלדו מהלשכה המרכזית; וקהילות חסידיות ("ספרדיות"), שנשלטו על ידיהם עוד לפני הקרע או שהתפצלו בעקבותיו.[1] מניעם העיקרי של החסידים בהימנעות מהצטרפות היה החשש מלהיות כפופים למתנגדים ("אשכנזים") שהיוו את רוב האורתודוקסים. הם התחמקו בתואנות שונות, כמו הטענה שתקנות הלשכה המרכזית לא אסרו על מחללי שבת לכהן בתפקידים מנהליים בה.[4]

בצו מס' 7768 מ-29 במרץ 1877 הכירה הממשלה ההונגרית בקיומה של החלוקה הארגונית המשולשת בין קהילות הלשכה היהודית הארצית, הלשכה המרכזית של הקהילות האוטונומיות ו"קהילות הסטטוס קוו אנטה, שאינן משויכות לאף אחת." מאחר שחסרו הנהלה ארצית, היחסים בינן לבין השלטונות הוסיפו להתנהל על אותו בסיס כמקדם, באורח פרטני.[9]

שיעורם בכלל האוכלוסייה היהודית של חברי קהילות אלה היה קטן: ב-1880 הם מנו 35,334 איש, או 5.7% מתוכה.[10] ב-1896 היו 247 עדות כאלה, 12% מ-2,047 שהיו מכל הזרמים.[11] הגדולות והמבוססות מביניהן היו בערים דברצן, נירג'האזה, אגר וג'נג'ש.[12] בעיר הבירה פשט לא הייתה עדת המתפללים בבית-הכנסת רומבך חברה בארגון הנאולוגי ולא בזה האורתודוקסי. אף כי לא היוו קהילה עצמאית של ממש ברמה הארגונית, הם זוהו עם הסטטוס קוו.[13] בטרנסילבניה מרכזים חשובים של יהודי סטטוס קוו היו טרגו מורש וטימישוארה. ב-1900, נחנך בית הכנסת הגדול של טרגו מורש. בטימישוארה התרחש מיזוג מהיר עם הקהילה הנאולוגית ובית הכנסת ברובע פבריק הפך בסופו של דבר לנאולוגי.

מחוזה טריאנון ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הגדול של קהילת סטטוס קוו אנטה בטרגו מורש

ב-1920, לאחר שהונגריה איבדה שטחים רבים עקב חוזה טריאנון, מנו הסטטוס קוו 27,092 נפש אך שיעורם מהכלל עלה ל-5.7%.[10] בסלובקיה וברותניה הקרפטית שסופחו לצ'כוסלובקיה הוסיפה החלוקה הפנים-יהודית להתקיים כפי שהייתה בהונגריה: הפדרצייה היהודית הארצית "ישורון" שקמה בנובמבר 1926 כללה אגף סטטוס קוו, שמנה 31 קהילות כאלה.[14] בשטחים שהועברו לרומניה היו 11 קהילות סטטוס קוו.[15]

בשנת 1932 אושר ברומניה חוק חדש שאיפשר לקהילה יהודית אחת בלבד להתקיים בכל יישוב, למעט האורתודוקסיות והספרדיות.[16] הסטטוס קוו נדרשו לבחור אם להסתפח לנאולוגים או לאורתודוקסים. רובן התאחדו עם הראשונות ויצרו את "איחוד הקהילות בעלות המנהג האשכנזי מערבי של טרנסילבניה ובאנאט". רק ארבע בחרו בזרם השני.[17] הן ברומניה והן בצ'כוסלובקיה בוטלו חלוקות אלה בין היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה לטובת ארגון ארצי אחד לכל.

ב-1926 העניק הפרלמנט ההונגרי ייצוג בבית העליון לראשי האורתודוקסים והנאולוגים בממלכה. כדי לזכות במעמד כזה גם לעצמם, החליטו הסטטוס קוו להקים ועד מנהל כלל-ארצי משלהם.[18] ב-24 באוקטובר 1927 נערך כינוס של שליחי הקהילות בבודפשט, וב-25 במאי 1928 נוסדה "האגודה הארצית של קהילות הסטטוס קוו היהודיות בהונגריה" (Magyarországi Status Quo Ante Izraelita Hitközségek Országos Szövetségének).[19] זוג יושבי ראש הראשונים היו הרב יוסף ליבוביץ', רבה של מגוץ' ופרנץ פייר, ראש קהל דברצן.

רוב יהודי הונגריה נרצחו בשואה. בשנת 1946 מספר קהילות הסטטוס קוו במדינה היה 15, לעומת 54 ב-1930.[20] ב-1948 היו רק 4,281 נפש חברים בהן, 3.2% מכלל היהודים.[10] ב-1950 כפה הממשל הקומוניסטי על כל הזרמים היהודיים בהונגריה להתאחד. ב-2004 קמה "קהילת ישראל המאוחדת של הונגריה" (Egységes Magyarországi Izraelita Hitközség; EMIH), הרואה את עצמה כממשיכתה של הסטטוס קוו. בראשה עומד הרב שלמה קבש, איש חב"ד, הדוגל בפתיחות לקהל החילוני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Howard Lupovich, Between Orthodox Judaism and Neology: The Origins of the Status Quo Movement, Jewish Social Studies, גיליון 121. אוניברסיטת אינדיאנה, 2003. עמ' 127.
  2. ^ יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, התשנ"ה. עמ' 208-210.
  3. ^ כ"ץ, עמ' 209.
  4. ^ 4.0 4.1 כ"ץ, עמ' 217.
  5. ^ כ"ץ, עמ' 221–222, 227.
  6. ^ מאיר פרלס. הלקסיקון היהודי-הונגרי, 1929 (בהונגרית).
  7. ^ יהודה שוורץ. מורשת רבני הונגריה. יד לקהילות טרנסילבניה, תשמ"ז. עמ' 208.
  8. ^ לופוביץ', עמ' 124.
  9. ^ Margit Balogh, Jenő Gergely. Egyházak az újkori Magyarországon, 1790-1992: kronológia. MTA Történettudományi Intézete, 1993 . עמ' 101.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 109.
  11. ^ Kinga Froimovich, Who Were They? Characteristics of the Religious Trends of Hungarian Jewry on the Eve of their Extermination, התפרסם ב: Yad Vashem Studies, גיליון 35, 2007. עמ' 150.
  12. ^ Andrew Handler. Blood Libel at Tiszaeszlar. Boulder, 1980. עמ' 20.
  13. ^ .Kinga Frojimovics. Jewish Budapest: Monuments, Rites, History. Central European University Press, 1999. עמ' 134-135.
  14. ^ The Jews of Czechoslovakia: Historical Studies and Surveys, Volume 2. Jewish Publication Society, 1971. עמ' 352.
  15. ^ Attila Gidó, On Transylvanian Jews. An Outline to a common history, Institutul pentru studierea problemelor minorităţilor naţionale, studii de atelier nr.17, Cluj Napoca 2009. ע' 14.
  16. ^ (A.Gidó (2009, ע' 19.
  17. ^ Hary Kuller - nota Cultul mozaic în Transilvania în cap. Cultul mozaic (2001) Contribuţia evreilor din România ...' ע' 753.
  18. ^ סלאי, עמ' 108.
  19. ^ באלו, גרגלי. עמ' 181-182.
  20. ^ David S.Wyman, Charles H.Rosenzweig The world reacts to the Holocaust, Johns Hopkins, University Press, Baltimore-London, 1996. עמ' 220.