קהילת יהודי פוניבז'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הקהילה היהודית בפּוֹנֵיבֵז' שבליטאליטאית: Panevėžys; ביידיש: פּאָנעװעזש) התקיימה החל מהמאה ה-18 לערך ועד להשמדתה בשואה. הקהילה עברה שינויים רבים החל מלפני מלחמת העולם הראשונה ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, כשכל מלחמה השפיעה ישירות על מצב הקהילה היהודית. בשיאה מנתה הקהילה כ-8,000 יהודים, כ-60% מקרב האוכלוסייה בפוניבז', כשלאחר השואה שרדו כ-70 יהודים בלבד. קהילה זו מפורסמת בעיקר בזכות ישיבת פוניבז' הידועה. אישים מוכרים רבים גרו בה, חלקם הגיעו בעקבות הישיבה, או היו תוצר של מספר שנות לימוד בה.

תולדות הקהילה לפני השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוניבז' היא העיר החמישית בגודלה בליטא. במהלך המאה ה-18 החלו להתיישב בעיר יהודים[1]. בתחילה משפחות של קראים שבמשך הזמן התמעטו וקהילתם בפוניבז' חדלה להתקיים[2]. ובהמשך גם יהודים שלא מהקהילה הקראית. הגירת היהודים לעיר גדלה בהתמדה עד כדי כך שבסוף המאה ה-19 היהודים היוו כ-60% מכלל האוכלוסייה[1]. בשנת 1883 אסר הצאר הרוסי על היהודים לגור במחוז פוניבז' (הכפרים שמסביב) והיהודים נאלצו לעבור לגור בפוניבז' עצמה בצפיפות גדולה[2]. רובע המגורים העיקרי שלהם היה בשכונת סלובדקה, שנבנתה בשטח של ביצות. רוב עניי העיר גרו שם, ולשם דחפו גם את היהודים. ובעקבות כך החלה הגירה גדולה של יהודים אל מחוץ לעיר[3]. במהלך המאה ה-19 הונחה בליטא מסילת ברזל שעברה דרך העיר פוניבז', דבר שגרם להתפתחות המסחר והמלאכה בעיר. היהודים בפוניבז' היו פעילים מאוד בענפים שהתפתחו בעקבות זה[1] היהודים עסקו כמעט בכל המקצועות: רופאים, עורכי דין, רוקחים ומורים[2].

מצב קהילת יהודי פוניבז' דמה למצבן של רוב שאר הקהילות היהודיות באירופה. כלומר הקהילה ומנהיגיה היו חרדיים. הילדים למדו בחיידרים ותלמודי תורה, היו ישיבות לבחורים והחיים הדתיים התרכזו בעיקר סביב בית הכנסת ובית המדרש. אך בנוסף לכך כבר החלו לחדור השפעות של ההשכלה ותנועת הציונות[2]. יהודי פוניבז' היו פעילים בתנועה הציונית ובעלייה לארץ. היו ממחדשי היישוב בפתח תקווה. ב-1887 עלתה קבוצת יהודים לארץ ישראל בעזרת תנועת "חובבי ציון".

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו בני הנוער היהודי בבתי הספר הרוסיים ובגימנסיה הריאלית הרוסית בעיר. בשנות ה-70 של המאה ה-19 היה במקום בית ספר יסודי עברי מודרני, שבו למדו עברית, תנ"ך ולימודי חול, ובין המורים היו הסופרים יצחק רומש (ממייסדי בית הספר) והמשורר יהודה לייב גורדון. באותה התקופה הייתה פוניבז' מרכז לתנועת ההשכלה, וכונתה בשם "וילנה הקטנה".[1]

בזמן מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1915,[2] במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוגלו היהודים מפוניבז' לאחר התראה של 24 שעות בלבד[2] לעיירות במרכז רוסיה, כיוון שנחשדו על ידי השלטונות לבלתי נאמנים. הרובע היהודי נשרף והרכוש שבו נשדד ויהודי העיר הפכו בין לילה לפליטים. לאחר שנכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני החלו לחזור אליה שרידי יהודים שהתחמקו מהגירוש ונשארו בעיירות שמסביב לפוניבז' או בפלך וילנא. יהודים אלו היוו את הגרעין המחודש של קהילת יהודי פוניבז'. לאחר חתימת חוזה ברסט ליטובסק ויציאת רוסיה מהמלחמה נכנסו לעיר הבולשוויקים. אלו נשארו בעיר לתקופה קצרה כיוון שגורשו מפוניבז' על ידי הליטאים. ביולי 1920 נחתם חוזה שלום בין ליטא לרוסיה ולפיו רוסיה (הממשלה הבולשוויקית) מכירה בעצמאות ליטא.[2] באותה תקופה הייתה התעללות רבה ביהודי פוניבז' בטענה שהם משתפים פעולה עם אויבי ליטא[1].

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת העולם השנייה, התפתחה פוניבז' באופן מואץ[1]. הוקמה מדינת ליטא העצמאית וניתנו זכויות ליהודים. דבר שהביא להתאוששות החיים הציבוריים והכלכליים של היהודים בפוניבז'[2] היהודים היו שותפים במוסדות העירוניים, הקימו מוסדות משלהם, ובתי חינוך שונים[2]. כמו כן ניתנה ליהודים אוטונומיה, כלומר הזכות לנהל כרצונם את חיי הקהילה שלהם[2].

יהודי פוניבז' השתתפו במלחמה לשחרור ליטא על ידי הליטאים, אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנות ה-30 הוקמה מצבה לזכר הנופלים היהודים בבית הקברות בעיר.[3]

לקראת סוף שנות ה-20 היו פגיעות קשות בחיי הכלכלה של היהודים מטעמים אנטישמיים. לעזרת היהודים הקימה הקהילה אגודות שונות שעניינן לתת סיוע ליהודים שנפגעו, לדוגמה: "סומך נופלים" (אשר נתנה הלוואות ללא ריבית), ו"כנסת ישראל" (אשר סיפקה לעניים לחם וטיפול רפואי חינם)[1].

בשנת 1921 ישבו בפוניבז' כ-8,000 יהודים. הקהילה נודעה כמרכז היהדות החרדית. היו בה בתי כנסת ובתי תפילה רבים וכן מספר ישיבות ותלמודי תורה.

בשנת 1939 ישבו בפוניבז' כ-7,000 יהודים והקהילה הייתה השלישית בגודלה בליטא.

אישים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית ספר ריאלי - גימנסיה
  • בית ספר פרטי לנערות
  • ישיבה קטנה - "הקיבוץ הפונביז'י"
  • ישיבה גבוהה - ישיבת פוניבז'
  • מכינה
  • בתי ספר יסודיים לבנים ולבנות[4]
  • בית ספר מקצועי של רשת "אורט"

ארגוני קהילה וחסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבנק העממי היהודי

גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעות המלחמה על הקהילה וכיבושה על ידי הצבא הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מתקפת הגרמנים על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, החלו ליטאים להתעלל ביהודים, עוד קודם להגעתם של הגרמנים לפוניבז', עלילה שלפיה נרצח רופא ליטאי בידי יהודים, שימשה עילה להתחיל בהתעללות בציבור היהודי בעיר. ב-26 ביוני 1941 כבש הצבא הגרמני את פוניבז'. אחרי כיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי. ליטא סופחה לברית המועצות כרפובליקה סובייטית. החיים היהודיים הציבוריים שותקו, נסגרו ישיבות ובתי ספר עבריים, ופוזרו המפלגות ותנועות הנוער הציוניות. הלאמת הרכוש הכבידה על הכלכלה, אספקת סחורות הלכה ופחתה, ונפגעו הסוחרים, שהיו יהודים ברובם, רמת החיים הלכה וירדה, אך היו גם יהודים שהשתלבו בפקידות השלטון.[1] הגרמנים החלו על היהודים את חוקי הגזע הנאציים. רכוש היהודים הוחרם, הם חויבו לענוד סימן זיהוי להיותם יהודים, מגעם עם אוכלוסייה לא יהודית הוגבל והוטלו עליהם עבודות כפייה. קבוצות מאורגנות של ליטאים חמושים העמידו את עצמם לשירות הגרמנים כמשטרת עזר. יהודי פוניבז' נצטוו להתייצב בכל יום לעבודות כפייה ועברו התעללויות קשות על ידי השוטרים הליטאים. היו צעירים יהודים שנלקחו לעבודת כרייה ולא שבו[1].

הגרמנים הורו לכלוא יהודים בבית הסוהר בפוניבז' והתעללו קשות בהם ובמנהיגי הקהילה היהודית ומשכיליה. בכל מיני תירוצים הם שברו זרועות במוטות ברזל, הכריחו אותם להעביר חביות דלק במשקל 200 ק"ג כל אחת, ואחר כך השליכו את ה"סבלים" לבורות סיד. מדי לילה פרצו אנשי גסטפו לבתי הסוהר שבהם היו כלואים יהודים, הכריחו אותם לזחול על חצץ בחצר והכו בהם בפרגולים. את הפצועים הסיעו ליערות והמיתו בירייה. בעל חווה ליטאי רתם גברים יהודים לעגלות, הצליף בהם בשוט, ובאחדים ירה למוות.[1]

הקמת הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח קהילת יהודי פוניבז' התרחש באכזריות ובמהירות[2]. בתחילת יולי 1941 נצטוו היהודים לעבור לרחובות מסוימים שסומנו בגדרות - לגטו. עד 11 ביולי 1941 הושלמה הבאתם לשם. לגטו הובאו גם יהודים מהעיירות הסמוכות. הגטו הוקף גדר תיל ושמירה של ליטאים. על מנת לוודא שהמעבר לגטו יתרחש נלקחו 70 מנכבדי הקהילה כבני ערובה. המטרה הייתה לכאורה ערובה לכך שלא יברחו היהודים אך לבסוף נלקחו נכבדי הקהילה למחוץ לעיר ושם נרצחו[1].

בראש הגטו עמדו אברהם ריקלס (Rikels) ומשה לויט[5].

השמדת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוגוסט 1941 הציע קצין הגסטפו הממונה על הגטו לנציגי היהודים לעבור למחנה צבאי - פיוסט, בהבטחה ששם יהיו ליהודים תנאים טובים יותר. נציגי הקהילה יצאו לשם ומצאו שהמקום אינו ראוי למגורים, אך למרות התנגדותם, באמצע אוגוסט פונתה מהגטו קבוצת יהודים גדולה, כביכול למקום מגוריהם החדש. יהודים אלו הובאו בקבוצות שם אילצו אותם לחפור בורות, לתוכם הם נורו ונרצחו בידי ליטאים חמושים. יתר יהודי הגטו פונו ממנו בין 24 ל-26 באוגוסט 1941, הועברו בקבוצות לאותו אתר הרג ונרצחו שם. עם קבוצת המגורשים האחרונה נמנו חולים מבית החולים היהודי "ביקור חולים" וכל אנשי הסגל שלו, לבושים בחלוקים לבנים. אחד הרופאים, ד"ר ט' גוטמן, פנה אל החולים ואל הסגל, ניסה לעודד את רוחם וקרא להם למות בראש מורם[5].

בין 21 ביולי ל-26 באוגוסט, תוך ימים מעטים, חוסל גטו פוניבז'. נרצחו בו 8,745 יהודים. מכל קהילת יהודי פוניבז' הענפה נשארו 66 יהודים בלבד.

הרב כהנמן היה הניצול היחיד מקרב 171 הרבנים שהיו חלק מועד רבני ליטא.[4]

הקהילה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה חזרו כמה מאות יהודים להתגורר בפוניבז'. תוך שנים מעטות רובם עזבו[3].

צעיר יהודי בן פוניבז' בשם שמואל רפפורט חזר מהמלחמה והתמסר לאיתור יתומים יהודים מקהילת פוניבז' שנשארו בידי ליטאים. את הילדים שנמצאו הוא מסר למשפחות יהודיות. בשנת 1948 נרצח שמואל רפפורט על ידי ליטאים.

בשנת 2012 היו בפוניבז' 75 יהודים בלבד.

לקהילה יש מרכז קהילתי קטן וכן פעילות חברתית. בעיר יש בית כנסת ונותר בניין ישיבת פוניבז' שמשמש היום כמאפייה.

בית העלמין היהודי נהרס לגמרי והוצב בו שלט שמעיד על היות המקום בעבר בית עלמין יהודי[2].

הנצחת הקהילה לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הקימו על קברי האחים בחורשות שמסביב לפוניבז' מצבה שעליה חרוט מגן דוד. לפי מקורות שונים התגלו שלושה קברי אחים בסמוך לפוניבז' בכולם הקימו לוחות זיכרון המפרטים את זהות הנרצחים ומספרם[3].

בכסלו תש"ד ייסד הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בליטא לפני השואה, את ישיבת פוניבז' בבני ברק. ישיבה שהייתה כזיכרון לאותה ישיבת פוניבז' מפוארת[2]. בנוסף הקים הרב כהנמן "בית אבות" ליד הישיבה. בית שמיועד לנערים ונערות פליטי שואה.

וכך מספר הרב כהנמן בנוגע להקמת הישיבה ובתי האבות:[6]

לפני כשלוש עשרה שנה היה הדבר. נפרדתי מעיר קהילתי, פוניבז' דליטא, מהרבנן של ישיבתי הקדושה ומאלף ילדי וילדותי האהובים, ילדי ישראל יקרים מפז, שלמדו בישיבה הגדולה והקטנה, בתלמודי התורה, בבתי הספר ובגימנסית הבנות ... נדדתי מקהילתי .. להכין מפלט מפני ציפורני האויב עבורם. אוי–ה לי שלא כך היה לנו! ... אלף הילדים נהרגו ונשחטו בתאי הגזים ... בין שאר ... המיליונים של אחינו ... אמרתי, אך "כי למחיה שלחני ה'", להחיות בארץ האבות את הנפשות הללו! לא גלי–עד אמרתי להציב לזכר אלף ילדי. לא עצים חפצתי לנטוע לשמם. נפש תחת נפש. 1000 ילדים תחת נפשות האלף הללו רציתי לנטוע; מצבה חיה, מצפצפת קול תורה נעים אדיר... לחנך גדולי תורה בישיבה קדושה על אדמת הקודש — רציתי; לקלוט ולטפח גלילי תורה חיים ... כך עלה וצץ רעיון בניין ישיבת פוניבז'; כך עלה וצץ רעיון בנייני 'בתי האבות'... מתרומותיהם של נדיבים יחידים... נבנה 'בית האבות' הראשון... 'בית אבות' נקרא הבית, על שם 'האבות' שאיפשרו בנדבת סידור ילד אחד או חדר שלם... 'בית אבות' נקרא הבית ולא 'בית יתומים' כי לא 'מוסד' אלא 'בית' רצינו להקים לילדינו ... ודווקא בית של אבות, בית של הורים, עם אווירתו המשפחתית, על כל חמימותו וביתיותו עבור הילד... הילד, בה"א הידיעה הילד, אחד מאלף...

האתגר החינוכי המוצהר של כהנמן היה להקים מחדש דור של תלמידי חכמים שימלא את החלל שנוצר בעקבות השואה.

הרב כהנמן החל להקים במקביל לישיבה גם היכל זיכרון מעוצב לכל קהילות ליטא וקרא לו בשם "אוהל קדושים". המבנה תוכנן כממקום לכינוסי זיכרון, ועל ידו הוקם בניין לספריה מרכזית וארכיון שירכז את יצירת הרוח של יהדות ליטא במשך מאות שנות קיומה. כמו כן החל הרבה כהנמן ליזום מפעל הוצאה לאור של חיבורים של גדולי ליטא שנותרו בכתבי יד, ואף להפיק אירועי זיכרון שנתיים לקהילות ליטא. עוד בחייו דעכו הרעיונות הרבים בזה אחר זה. הן בגלל קשיים כלכליים והן בגלל קשיים ארגוניים. והרב החליט להעמיד את מוסדות החינוך בראש סדר עדיפויותיו[7].

על פי מקורות סובייטיים נתגלו שלושה קברי אחים בסמוך לפוניבז':[3]

  • יער קורגנובה (פאיוסט), למעלה מ-8,000 נרצחים.
  • יער קייזרלינג, 103 נרצחים וגם 48 חברי מחתרת ליטאית.
  • החורשה הירוקה, בערך 4,500 נרצחים.

בכל המקומות הציבו לוחות זיכרון המפרטות את זהות הרוצחים ומספרי הנרצחים.

בתחילת שנות ה-90 חנכו מצבת זיכרון בכניסה למקום שהיה פעם בית הקברות היהודי וכיום משמש כגן ציבורי. שנתיים אחרי כן נחנכה אנדרטה בכניסה לגטו. בשנת 2009 נחנכה אנדרטה בתוך הגן הציבורי שהיה בעבר בית הקברות היהודי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ה'גדולים', בנימין בראון וניסים לאון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 פוניבז, 'בית התפוצות - מוזיאון העם היהודי'
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 זכור - אמונה בימי השואה, zachor.michlala.edu
  3. ^ 1 2 3 4 5 קהילת פוניבז' - מירושלים לליטא, www.jerusalem-lita.co.il.
  4. ^ 1 2 בנימין בראון וניסים לאון, ה'גדולים'- אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, מכון ון ליר
  5. ^ 1 2 האנציקלופדיה של הגטאות, www.yadvashem.org
  6. ^ מיכל שאול, שיקום החברה החרדית בישראל בצל השואה: להתחיל מישן
  7. ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, ובהר ציון תהיה פליטה - הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז'