מכון ון ליר בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מכון ון ליר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מכון ון ליר בירושלים
معهد فان لير في القدس
Van Leer Jerusalem Institute
סמליל המכון
מכון ון ליר בירושלים
מכון ון ליר בירושלים
תאריך ההקמה 1959 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג מרכז מחקר בין-תחומי במדעי הרוח והחברה
יו"ר פרופ' שי לביא
מנכ"ל שמעון אלון
סגל 47
מיקום ירושלים, ישראלישראלישראל
קואורדינטות 31°46′12″N 35°12′55″E / 31.77°N 35.2153°E / 31.77; 35.2153 
www.vanleer.org.il
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map.svg
 
מכון ון ליר בירושלים
מכון ון ליר בירושלים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הכניסה למכון
הבניין החדש
פסל אלברט איינשטיין בחצר המכון

מכון ון ליר בירושלים (הוקם ב-1959) הוא מרכז מחקר ושיח בין-תחומי חדשני במדעי הרוח והחברה, הפועל מתוך מחויבות ציבורית עמוקה ועוסק בתחומים בעלי חשיבות מכרעת ורגישות חברתית, הנוגעים למוקדי מתח מרכזיים בחברה הישראלית. המכון עוסק בשלושה תחומים מרכזיים: גלובליזציה וריבונות; קדושה, דת וחילון; ומדע, טכנולוגיה, וציוויליזציה. בנוסף המכון עוסק גם בתחומי יהדות, מגדר וכלכלה. לפי פרסומי המכון, מטרתו להיות בית גידול לרעיונות חדשניים במדעי הרוח והחברה, לטפח מצוינות מחקרית ולרתום את תוצאות המחקר לתועלת החברה.

המכון ממוקם בשכונת טלביה בירושלים, בקרבת מעונו הרשמי של נשיא מדינת ישראל. קמפוס המכון מכיל גם את האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואת המועצה להשכלה גבוהה.

המכון פועל כחברה לתועלת הציבור. מנהלו הנוכחי (מאז 2017) הוא פרופסור שי לביא.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון ון ליר בירושלים הוקם על ידי משפחת ון-ליר, ונהנה מתמיכת קרן ון-ליר ההולנדית. המכון הוקם במטרה לנצל את הידע המדעי לקידום ערכי האדם[1]. בין מטרותיו המוצהרות של המכון: לקדם ערכים הומניסטיים, דמוקרטיים וליברליים בשיח החברתי בישראל, להגדיר ולעצב את השיח הציבורי ולהצביע על חשיבה אלטרנטיבית בנושאים העומדים בראש סדר היום הציבורי.

תולדות המכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על התרומה להקמת המכון, מכספי תרומה של המליונר ברנרד ון ליר, הודיעה משפחת ון ליר בשנת 1955[2]. פגישת יסוד של המכון התקיימה במלון המלך דוד במאי 1956[3]. בשנת 1958 חוקק הכנסת את חוק המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם, תשי"ט-1958[4]. באוגוסט 1959 נתמנו עשרת החברים הראשונים במרכז[5]. בשנת 1961 הוחל בבניית מבנה המכון על שטח של 23 דונם שהוקצה למכון בטלביה. תכנן את המבנה דוד רזניק, יחד עם שמעון פובזנר[6] והוא נבנה יחד עם מבנה האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים[7]. המבנה נחנך בשנת 1965[8] אך במשך שנים אחדות לאחר הקמתו עמד שומם[9]. בשנת 1968 התמנה למנהל המכון ד"ר יהודה אלקנה, והוא החל – יחד עם פרופ' אהרן קציר – למלא את המכון בתוכן[10]. אלקנה ניהל את המכון עד שנת 1993.

עם מינוי פרופ' גבריאל מוצקין למנהל המכון הוא נפגש עם ד"ר לאונרד פולונסקי, שהסכים להעניק למכון תרומה על סך 50 מיליון דולר. התרומה יועדה להקמת קרן מלגות לפוסט-דוקטורנטים. כעשרים אחוזים מהסכום יועדו לקרן המלגות, אשר מזכה כל סטודנט במלגה בגובה 40 אלף דולרים בשנה, והנותר – להקמתו של בניין חדש שיארח את המלגאים. בשנת 2008 נערכה תחרות אדריכלים, שבה זכו ברכה ומיכאל חיוטין לאחר שגברו על חמישה משרדים אחרים. ההצעה כללה תכנון של הקמפוס כולו, הכולל את האקדמיה למדעים (אף היא בתכנון רזניק ופובזנר) ואת בניין המועצה להשכלה גבוהה, ותכנון 7,200 המטרים הרבועים שיועדו לבניין החדש, בלי שיעיב על הבניין ההיסטורי. בשנת 2014 הסתיימה בנייתו של המבנה[11].

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2017 היה המכון פעיל בארבעה תחומים עיקריים: לימודים מתקדמים, תרבות ומחשבה יהודית, החברה האזרחית בישראל ושכני ישראל בים התיכון. המכון ביצע מחקרי מדיניות ציבורית ומחקר חברתי-יישומי, ופיתח והפעיל ברחבי הארץ תוכניות חינוך כמו גם קשת של תוכניות הכשרה למחנכים ולמנהיגים קהילתיים.

עם כניסתו של פרופ' שי לביא לתפקיד ראש המכון החל המכון בתהליך של שינוי כיוון. בסופו של התהליך יתמקד המכון בשלוש או בארבע תמות מרכזיות, וירכז את עיקר פעילותו בהנגשה לציבור של רעיונות עומק.

המכון מפעיל פרויקטים וקבוצות דיון ומעודד שיתופי פעולה עם ארגוני החברה האזרחית, עם האקדמיה ועם הממסד, תוך מתן במה למגוון דעות ולייצוג רחב של בעלי עניין. המכון מפתח ומפעיל תוכניות חינוך וכן קשת של תוכניות הכשרה למחנכים ולמנהיגים קהילתיים ופותח את שעריו לפעילות תרבותית לציבור הרחב. מכון ון ליר מפיק כנסים מקומיים ובין-לאומיים, סימפוזיונים וסדנאות, מוציא לאור ספרים, כתבי עת ומונוגרפיות ומקדם דיאלוג ציבורי פלורליסטי. ספריית המכון מכילה כ-40,000 ספרים וכתבי עת, בעיקר בתחומי הפילוסופיה, ההיסטוריה, מדע המדינה והדת. המכון פועל כמרכז ללימודים מתקדמים ולשיח ציבורי אינטלקטואלי.

המכון משתף פעולה עם מספר גדול של מוסדות מחקר ישראליים ובין-לאומיים, ומקיים פרויקטים משותפים עם חוקרים מרחבי העולם המבקרים בישראל.

במכון אולמות שונים: שני אודיטוריומים – של 250 מקומות ישיבה ושל 145 מקומות ישיבה, אולם כנסים רב-תכליתי, אולם ישיבות, ו-6 חדרי סמינר בגדלים שונים.

גלובליזציה וריבונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמת גלובליזציה וריבונות מתמקדת בשאלת עיצובה של הריבונות המודרנית, על ממדיה ההיסטוריים, העכשוויים והתאורטיים, מתוך התמקדות במושגי הגבול והסגת הגבול. בדיוני התמה ניתנת עדיפות מסוימת לאזור המזרח התיכון, אך הדיונים נערכים בהקשר השוואתי רחב, הן מבחינה גאוגרפית הן מבחינה היסטורית. עם התחומים המרכזיים נמנים קונפליקטים לאומיים, אתניים ודתיים, יחסים בין אזרחים ללא-אזרחים, ותהליכי גלובליזציה וליברליזציה החותרים תחת ריבונות המדינה. דיוני התמה הם בעלי אופי בין-תחומי במטרה להשיג הבנה מקיפה של הנושא, והם משלבים עמדות והשקפות מגוונות כדי לאתגר את התפיסות הקיימות.

קדושה, דת וחילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוקד התמה עומדת חקירה מחודשת של מושג הקדושה. מטרתה לפתוח פתח להתבוננות חדשה על מקומן של קדושות מסוגים שונים – קדושות מרובות (Multiple Sacrednesses) – בתרבות העכשווית, ועל המשמעויות התרבותיות הרחבות הנובעות מהתבוננות זו.

מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טביעת ידה של האנושות על הסביבה הטבעית ניכרת כל כך עד שהפכה לתו ההיכר של זמננו. התיעוש, העיור, השימוש בכוח גרעיני, המצאת טכנולוגיות רבייה חדשות, המהפכה הפרמקולוגית, מיפוי הגנום – אלו רק כמה דוגמאות בולטות לכוחות משני-מציאות שיש למדע ולטכנולוגיה היום. למעשה, חותם הטכנולוגיה האנושית על הטבע משמעותי כל כך עד כי גאולוגים הציעו לאחרונה שאנחנו חיים בעידן גאולוגי חדש, עידן האדם, האנתרופוקן. אשכול "מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה" עוסק בסוגיות הנובעות ממצב דברים זה.

האקדמיה ע"ש פולונסקי למחקר מתקדם במדעי הרוח והחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקדמיה ע"ש פולונסקי, שהוקמה בתרומתו של ד"ר לאונרד פולונסקי ב-2014, היא מרכז בין-לאומי למדעי הרוח והחברה. תוכנית פולונסקי מעניקה לחוקרים בראשית דרכם האקדמית, מישראל ומחו"ל, משאבים, שירות ותמיכה כספית מלאה למשך חמש שנים, על מנת שיוכלו לקדם את מחקריהם ולבנות את עתידם האקדמי בצורה הטובה ביותר.

מנאראת: מרכז ון ליר ליחסי יהודים-ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז מנאראת נוסד ב-2015. הוא מבקש להאיר סוגיות הנוגעות למעמדם ולזכויותיהם של האזרחים הפלסטינים בישראל, להשלכות של הסכסוך היהודי-ערבי המתמשך על החברות היהודיות והערביות, ולמקומה של ישראל במזרח התיכון.

המרכז מעורב במחקר ובשיח הרלוונטיים לאתגרים העומדים בפני החברה הישראלית והפלסטינית, במטרה לחשוף את השיטות והגישות בעלות סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר ליצירת הבנה, דו-קיום, כבוד הדדי, פיוס, צדק ושלום. מרכז מנאראת שואף לקדם שותפויות בין ארגונים יהודיים וערביים.

בשנת 2017 השיק מרכז מנאראת את מכתוב (סדרת ספרים), אשר מקדמת תרגומי ספרות מערבית לעברית. כיום, זוהי סדרת הספרים היחידה בעולם המוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית.

אירועים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון ון ליר בירושלים מארח קשת רחבה של אירועים ציבוריים, הכוללים: כנסים, סדנאות, קולוקוויומים, סימפוזיונים ומפגשים חברתיים נוספים. בין המשתתפים ישנם אינטלקטואלים ממוסדות אקדמאיים בישראל ומרחבי העולם, כמו גם מעולמות העיתונאות, המדיניות החברתית והפוליטיקה.

פעילות בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימודים מתקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום הלימודים המתקדמים נוהל בידי ד"ר יוכי פישר, והוקדש למחקר בינתחומי והשוואתי במדעי הרוח החברה.

פעילויות התחום כללו: קבוצות מחקר, סדנאות, ועידות בינלאומיות וסמינר קיץ, בהשתתפותם של חוקרים בכירים מישראל, עמיתיהם מחו"ל, וחוקרים ואינטלקטואלים צעירים.

התחום התמקד בנושאים הקשורים לדת, חילוניות ודמוקרטיה; שוויון, פלורליזם וגזענות; מעמדה של מערכת ההשכלה הגבוהה, בעיקר במדעי הרוח והחברה; היסטוריה, זיכרון והשלמה מנקודות מבט השוואתיות ובינתחומיות.

שכנים בים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון ון ליר בירושלים יזם את הקמת לימודי המזרח התיכון, דיסציפלינה אקדמית, שהתמקדה בחקר התרבויות והחברות של מדינות האזור. החלטה זו התבססה, בין היתר, על אמנת ברצלונה משנת 1995 ועל הקמת שותפות אירופה-הים התיכון, שהגדירה מחדש את מושג אגן הים התיכון ואת שיתוף הפעולה בין מדינות האגן, כבסיס לתכנון פעילות כלכלית, פוליטית ותרבותית.

תחום "שכנים בים התיכון", שנוהל בידי ד"ר אביגיל יעקבסון, נוסד כדי לקדם את המחקר על אודות האזור, להשפיע על הדרך בה האזור מיוצג ומובן, ולעודד הבנה ודיאלוג בין ישראלים ושכניהם. חוקרים ישראלים ופלסטינים יזמו והובילו פרויקטים חוצי-גבולות, לרבות קבוצות דיון, סדנאות, ועדות ופרסומים.

תחומי פעילות ספציפיים כללו: מחקר, הוצאה לאור של כתב עת בשם "לוואנט", דיאלוג אזורי ומעורבות בקרן אנה לינד.

תרבות ומחשבה יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום התרבות והמחשבה היהודית של מכון ון ליר בירושלים מהל בידי פרופ' אמנון רז-קרקוצקין, וקידם מחקר בינתחומי ואירועים ציבוריים הקשורים לתרבות ולמחשבה יהודית בישראל ובתפוצות. התוכניות בתחום התמקדו בנושאים כגון: זהותן של קהילות, זרמים ותופעות ביהדות בת-זמננו, יהדות ודמוקרטיה, וביטויי תרבות, מחשבה ויצירה יהודית. תחום התרבות והמחשבה היהודית שימש בית עבור חוקרים ותיקים וצעירים ממדעי הרוח והחברה, ולהוגים, רבנים ומחנכים מישראל והתפוצות.

החברה האזרחית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום החברה האזרחית בישראל, שנוהל בידי פרופ' משה יוסטמן, שאף ליצור מאגר ידע בנושאי אזרחות ומדיניות אזרחית. מאגר זה שולב בשיח הציבורי כדי לשמש את דרג מקבלי ההחלטות. הפרויקטים בתחום כללו: קבוצות מחקר, קבוצות דיון, שולחנות עגולים בנושאים עדכניים הקשורים לשינוי חברתי, כנסים מקומיים ובין-לאומיים וסימפוזיונים ציבוריים – מאוגדים סביב נושאים של אזרחות, צדק חברתי, היחסים בין המדינה לבין החברה האזרחית, החברה הערבית בישראל, מגדר, כלכלה וחינוך.

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש מכון ון ליר בירושלים הוא פרופ' שי לביא, חבר סגל בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בסוציולוגיה ובפילוסופיה של המשפט. הוא מכהן גם כמנהל שותף של מרכז מינרבה לחקר בינתחומי של סוף החיים, ועד 2017 עמד גם בראש מרכז אדמונד י' ספרא לאתיקה, שניהם באוניברסיטת תל אביב[12].

נוסף על ראש המכון, חברי הוועדה האקדמית הם: שמעון אלון, ד"ר חגי בועז, ציפי הכט, ד"ר כפיר כהן, ד"ר טל כוכבי וד"ר יוכי פישר.

ראשי המכון לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2016-2007 - פרופ' גבריאל מוצקין
  • 2007-1997 - ד"ר שמשון צלניקר
  • 1997-1994 - פרופ' נחמיה לבציון
  • 1993-1968 - פרופ' יהודה אלקנה

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון ון ליר בירושלים מפרסם מגוון רחב של ספרים, אנתולוגיות, מונוגרפיות, ניירות עמדה וכתבי-עת, פרי עטם של חוקרים ודמויות ציבוריות, חלקם עמיתים במכון. פרסומים אלה, רובם בעברית וחלקם באנגלית, בערבית ובצרפתית, מבוססים על מחקר, על כינוסים ועל קבוצות דיון במכון. הפרסומים מביאים לידי ביטוי את מלוא הקשת של עבודת המכון.

רבים מהפרסומים רואים אור בשיתוף עם מו"לים מסחריים בישראל, במטרה להגדיל את תפוצת הפרסומים ואת השפעתם על הדיון הציבורי בסוגיות שעל סדר היום.

פרסומים נבחרים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מגדר בבסיס: נשים וגברים בשירות הצבאי (2018), עורכות: אורנה ששון-לוי, עדנה לומסקי-פדר, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • לנוע בין המרחבים (2018), עורכת: דורית גוטספלד, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • להלחין כוח לשיר חירות: קשרים גלויים וסמויים בין מוזיקה לפוליטיקה במערב (2017), מאת: רות הכהן-פינצ'ובר וירון אזרחי, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • הילדים צוחקים (2017), מאת: זכריא תאמר, הוצאת מכון ון ליר והוצאת עולם חדש
  • היבטים פוליטיים בחייהם של הערבים אזרחי ישראל (2018), עורך: עזיז חידר, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • לימודי מוגבלות: מקראה (2017), עורכים: אדוה איכנגרין, ארלין קנטר, נטע זין, שגית מור, ניסים מזרחי, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • מדד ון ליר לאיכות חיים (2017), מאת: גל ישורון, מישל סטרבצ'ינסקי, ירדן קידר, הוצאת מכון ון ליר
  • הערבים והשואה: מלחמת הנרטיבים הערבית-ישראלית (2017), מאת: ז'ילבר אשקר, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל (2017), עורכים: בנימין בראון ונסים ליאון, הוצאת מכון ון ליר והוצאת מאגנס
  • פקעת של סודות (2017), מאת: אליאס ח'ורי, הוצאת מכון ון ליר והוצאת עולם חדש
  • צדק חינוכי: הפרטה ומטרות החינוך (2017), מאת: יוסי דהאן, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות (2017), מאת: מנאר חסן, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
  • מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים (2017), מאת: שלום צדיק, הוצאת מכון ון ליר והוצאת מאגנס
  • נכבה והישרדות: סיפורם של הפלסטינים שנותרו בחיפה ובגליל, 1948–1956 (2017), מאת: עאדל מנאע, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד

כתבי עת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תיאוריה וביקורת - כתב-עת לעיון ביקורתי בחברה ובתרבות בישראל
  • זהויות - כתב עת לתרבות ולזהות יהודית
  • Journal of Levantine Studies - כתב עת רב-תחומי בביקורת עמיתים, המוקדש למחקר ביקורתי של המרחב התרבותי, ההיסטורי והפוליטי המוכר כ"לוואנט".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]