יהודה לייב גורדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "יל"ג" מפנה לכאן. לערך העוסק במשורר ומתרגם עברי ויידי, ראו יהודה לייב גמזו.
יהודה לייב גורדון

יהודה לֶיְיבּ גורדוןר"ת: יל"ג; ביידיש: יהודה לייב גאָרדאָן; ברוסית: Лев О́сипович Гордо́н, לב אוסיפוביץ' גורדון; כ"א בכסלו תקצ"א, 7 בדצמבר 1830, וילנהכ"ז בכסלו תרנ"ג, 16 בדצמבר 1892, סנקט פטרבורג) היה מגדולי המשוררים העבריים של תנועת ההשכלה היהודית ברוסיה. קריאתו "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" הפכה לסיסמת המשכילים בני דורו.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה-לייב בן אשר גורדון נולד בשנת 1830 בעיר וילנה להורים יהודים פולנים אמידים בעלי בית מלון, ולמד ב"חדר". בעודו נער קטן, התפרסם בשל כשרונותיו המרובים וידיעותיו הרבות. בהיותו כבן 11 כבר ידע את התנ"ך לפרטיו, והיה בקיא במאות דפי תלמוד. אך כשהיה בגיל 14 התדרדר מצבו הכספי של אביו עד שירד מנכסיו, ולא יכול היה לממן את לימודיו של יל"ג, דבר שגרם ליהודה לייב ללמוד בעצמו באחד מבתי המדרש שבווילנה. לאחר ששהה שם שלוש שנים, ידע את רוב התלמוד והיה בקיא בעשרות ספרים.

שלט רחוב על שמו בתל אביב

גיסו, מיכל גורדון, שהיה בעלה של אחותו, חשף אותו לעולם ההשכלה. הוא החל ללמוד שפות זרות, לקרוא ספרות אירופית, ולקשור קשרי ידידות עם כמה מהמשכילים היהודים הגדולים בתקופתו, כגון קלמן שולמן, המשורר אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל, שהשפיעו עליו רבות.

לאחר שהחמיר המצב בבית הוריו, החליט יל"ג לחפש לו פרנסה לחייו, והעמיד עצמו בגיל 22 למבחן בבית המדרש לרבנים בווילנה. היה זה בית מדרש שנוסד על ידי הממשלה הרוסית, שמטרתו הייתה להעמיד דור של רבנים משכילים מטעם הממשלה, שישמשו כמורים בבתי הספר הממשלתיים לבני היהודים. לאחר שהצליח במבחנים, הוא הוסמך כמורה, והחל לעבוד בבית הספר של פוניבז', ואחר כך בבתי הספר שבעיירות שאולאי וטלז. הוא דבק בעבודת ההוראה במשך כעשרים שנים, שהיו השנים הפוריות של יצירתו.

בשנת 1856, בגיל 26, הוא הציא את ספרו הראשון, הפואמה על ימי התנ"ך "אהבת דוד ומיכל". בתקופה זו החל בפרסום מאמרים בגרמנית ובעברית ובהמשך דרכו פרסם מאמרים גם בעיתונות הרוסית. שלוש שנים לאחר מכן פרסם את "משלי יהודה", אסופת משלים מקוריים ומתורגמים.

בסוף שנות ה-60 תקף גורדון בחריפות במאמרים, בשירים ובסיפורים את מה שתפס כפגום אצל הממסד הרבני והתנגדותו להשכלה, ונעשה לדוברה של ההשכלה. הוא ומשה לייב ליליינבלום קראו לתיקונים בדת והעמדתם על דברים שבעיקר, תוך ביטול חומרות מיותרות. שיר בשם "ברבורים אבוסים" שפרסם גורדון בכתב העת "המליץ", העלה על נס את העוני חסר הרחמים שאליו גוררים הרבנים את האוכלוסייה היהודית בחומרותיהם.[1] השיר גרר בעקבותיו תגובה רבנית חריפה; בעמוד השער של הביטאון "כבוד הלבנון" פורסם השיר "משכיל לענות לבני קורח מזמור שיר", המזכיר את דברי המדרש המייחס לקורח טענות דומות לאלו של יל"ג, ומסיים בקריאה: "קֹרַח אַבִיהֶם דִבֵּר מִכְּבָשִׂים, וּבְנוֹ בְּכוֹרוֹ מִבַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים; אֶרֶץ, אֶרֶץ, רְאִי זֶה לְפָנַיִךְ. פִּתְחִי פִּיךְ וְיָבוֹא גַם הוּא בְּמֵעַיִךְ".[2] מאבק נוסף שגורדון יצא אליו היה בעניין חינוך הבנות ושיפור מצבה של האישה בחברה היהודית.

משנודע שמו ברבים, הוזמן לבירה סנקט פטרבורג, בשנת 1872, כדי לשמש שם כמזכיר הקהילה וכמנהל חברת "מפיצי השכלה בישראל". בשנות ה-80 של המאה ה-19 הרבה לכתוב בכתב העת העברי הראשון שיצא ברוסיה, "המליץ".

ביקורתו החריפה של גורדון על הממסד הרבני עוררה זעם רב בקרב החברה המסורתית והביאה כנראה להלשנה עליו בפני השלטונות הרוסיים. ב-1879 גורדון ואשתו נאסרו באשמת שווא של חתירה תחת שלטון הצאר. אחר מעצר של שבעים יום הוגלו לכמה חודשים לעיירה נידחת עד ששוחררו. המאסר והגלות, והעובדה שמשרתו בסנקט פטרבורג נמסרה לאחר בזמן גלותו, דיכאו מאד את רוחו. הפרעות ביהודים ב-1881–1882 בדרום רוסיה ("הסופות בנגב") גרמו למשבר בתפיסתו. אמונתו בכוחה של ההשכלה לפתור את בעיית היהודים במזרח אירופה באמצעות התערותם בחברה הלא-יהודית התערערה. גורדון, שפקפק בפתרון הלאומי שהציעו "חובבי ציון" ולא ראה בארץ ישראל אפשרות למקלט מיידי ובטוח להמוני היהודים, ואף חשש כנראה מפני השתלטות הרבנים על יישוב עתידי שיקום בה, קרא להגירת היהודים מרוסיה לאמריקה, ל"מלון אורחים אחר" (כך בקריאתו "קומי נלכה, אחותי רוחמה" בשירו "אחותי רוחמה").

בשנת 1891 חלה ונותח בברלין, ונפטר בעיר סנקט פטרבורג בשנת 1892.

יצירתו הפיוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של י"ל גורדון בבול ישראלי

יל"ג כתב יצירות רבות שנושאיהן הם תנ"כיים והיסטוריים, ואלו החשובות שבהן: "אהבת דוד ומיכל", "דוד וברזלי", "אסנת בת פוטיפרע", "בין שיני אריות" ו"במצולות הים". יצירות אלו תרמו להפצת רעיונותיה של תנועת ההשכלה בחוגים רחבים בעם ישראל. כתב גם יצירות רומנטיות בהן אופיו הלוחמני כמעט שלא בא לידי ביטוי, בעוד ביצירותיו הריאליסטיות, ניכרות תכונות אלו.

בשנת 1859 פרסם יל"ג את ספרו "משלי יהודה", הכולל כמאה משלים, בחלקם הקטן מקוריים וברובם הגדול תרגומים ועיבודים של משלי איזופוס, פדרוס (Gaius Julius Phaedrus), לה פונטן, לסינג וקרילוב. כן פרסם ספר משלים בנוסף בשם "משלים קטנים לילדים גדולים", שרוחם היא כרוח מלחמת המשכילים. הוא הרבה גם לכתוב דברי פרוזה, אשר הידוע ביניהם הוא ספר זיכרונותיו "על נהר כבר", שנכתב בשנתו האחרונה.

שירו המפורסם ביותר הוא ללא ספק "קוצו של יוד", שפורסם לראשונה בשנת 1876. יל"ג מנציח בשיר את מאבקו בנוקדנות הטראגית של הממסד הרבני, שבגלל אות יוד אחת מיותרת בגט (הלל-הילל), ביטל אותו ואת אושרה של אישה עברייה. השיר הפך לסמל של הביקורת בכפייה הדתית, ומילות הפתיחה של הפואמה: "אישה עברייה, מי ידע חייך?" שגורות עד היום גם כעדות לתמיכתו של יל"ג במאבק לשחרור האישה מהכבלים החברתיים והדתיים שהוטלו עליה. "כאן נוסדה החילוניות היהודית" טוען אריאל הירשפלד[3] יל"ג ידע, שמעמדה של האישה הוא אחד מנקודות התורפה של הממסד הדתי.

גם את מילות הפתיחה לשיר "לְמִי אֲנִי עָמֵל?" - בו הוא מביע את תסכולו הגדול מהעם, הדור הישן והדור החדש כאחד - מרבים לצטט.[4]

בשנת 1866 התפרסם שירו "הָקִיצָה עַמִּי", שבו קרא ליהודים להשתלב בתוך החברה הכללית: "עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ, / לָמָּה מִנֶּגֶּד לָהֶם תֵּלֶך אָתָּה?". בייחוד זכתה לפרסום שורה מתוך השיר: "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ".

בנוסף, התמחה יל"ג גם בכתיבת פיליטונים, ובמשך כעשר שנים פרסם סדרת פיליטונים בעיתון "המליץ" בשם: "צלוחית של פלייטון". הפיליטונים היו בעלי אופי חידתי ומשעשע ועסקו בנושאים קלילים ורציניים גם יחד. וכך הציג יל"ג את המדור:

"צלוחית של פלייטון העמדנו לנו על יד שולחן המערכת.  בה נלקט מעת לעת ומפּקידה לפקידה מכל הבא לידנו, את כל הדבר הקל הצף על פני ים החיים, בין שיהיה חלזון וכרוּם ימא או שחלת ואלמוּגים ובין שיהיה חלבּנה ומלח סדומית וירוֹקה שעל פני המים.  אשרינו אם ירבּו הבסמין וימַלאו צלוחיתנו צרי ודבש נכאת ולוֹט; ואוי לנו מפני הבוּרסקין אם יגדל באשם ותעל צחנתם..."[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נורית גוברין, "י.ל. גורדון", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 95–124.
  • אליהו ציפר, קונקורדנציה לשירת יל"ג ומיכ"ל, הוצאת חצב, תשס"ד.
  • יצחק יעקב ווייסבערג, יהודה ליב גארדאן, ותולדותיו, מקצת אגרותיו ודבריו האחרונים, נוסף עליהם משלו קונטרס כת"י ישן נושן, קייב: Бердичевъ‏ (Тип. Я.Г. Шефтеля), תרנ"ג 1892.
  • זיוה שמיר, הכול בגלל קוצו של יוד: על שיר אחד של יל"ג בראי היצירה העברית, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברבורים אבוסים, המליץ, 21 במרץ 1870.
  2. ^ יעקב ליפשיץ משער כי כותב התגובה הרבנית היה הרב יהונתן אליאשברג, שכיהן מאוחר יותר כרבה של וילקובישק. ראו: יעקב ליפשיץ, ‏זכרון יעקב, חלק ב' פרק מ, באתר HebrewBooks.
  3. ^ אריאל הירשפלד, האשה ונקודת ארכימדס - על שירו של י"ל גורדון "קוצו של יוד",, הארץ, 28 בנובמבר 2008
  4. ^ וראו אסף ברטוב, עדכון ספטמבר 2010 בפרוייקט בן-יהודה, "...השאלה הנצחית של הסופרים העבריים, מאז ימי י"ל גורדון: למי אני עמל..."
  5. ^ יהודה ליב גורדון, צלוחית של פלייטון, פרוייקט בן יהודה, ‏פלייטון - עלי ורד רייחניים. וראו: מסכת סנהדרין דף ק"ח ע"א