קורפוס יוריס קיוויליס
 | |
| קורפוס יוריס קיוויליס, עותק מ-1583 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, טריבוניאנוס  |
| שפת המקור |
ספרדית |
  | |
קורפוס יוריס קיוויליס (שלפעמים נהגה כ"קורפוס יוריס סיוויליס") (בלטינית: Corpus Iuris Civilis. בתרגום מילולי, "גוף החקיקה האזרחית") היה השם שניתן בימי-הביניים לחיבורים משפטיים שנוצרו ביוזמת יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית במאה ה-6 וביצוע למעשה קודיפיקציה של המשפט הרומי. הקורפוס הורכב מארבעה חיבורים: קודקס יוסטיניאנוס שריכז את כלל החוקים הקיסריים עד ליוסטיניאנוס, הנובלות - אוסף החוקים שיוסטיניאנוס הוציא לאחר פרסום הקודקס, הדיגסטה שאספה וריכזה את כתבי המשפטנים הרומיים הקלאסיים (מהמאות ה-1 וה-2) והאינסטיטוציות שסיפק מבוא לדוקטרינות ולנושאים של המשפט הרומי ושימש כספר לימוד לתלמידי משפטים.
חיבורים אלו משמשים כמקור העיקרי והגדול ביותר למשפט הרומי, והם נמצאים בבסיס של המשפט הקונטיננטלי, אחת משתי השיטות המשפטיות הנפוצות ביותר בעולם.
יוזמת החקיקה ומטרותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 527 לספירה עלה יוסטיניאנוס לשלטון האימפריה הביזנטית ומיד החל בסדרת רפורמות. הוא הקיף עצמו באנשים מוכשרים, שהיו שאפתנים ועקשנים כמוהו. יוסטיניאנוס ניסה לייעל את הבירוקרטיה ולא לשנות אותה, כפי ששאפו בעבר הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס. מלבד האחדת החוק והמשפט, הוא דאג גם לעקירת השחיתות ושיפור מערכת גביית המיסים[1].
נאומו של יוסטיניאנוס לסנאטורים (אנ') בקונסטנטינופול בשנת 528 נפתח במילים:
דברים אלו, שנראה שקיסרים קודמים רבים ראו צורך לתקנם, אך שאף אחד לא העז לפעול בנוגע אליהם, החלטנו להצליח ולעשות בזמן זה, בעזרתו של אלוהים הכל יכול.
— CJ Const. Heac quae, pr (מתוך ההקדמה הראשונה לקודקס יוסטיניאנוס)
למעשה, דבר זה אינו נכון לחלוטין. תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית יזם והוביל לעריכת קודקס תאודוסיאנוס בשנת 438, דבר שהיווה התקדמות לפתרון הבעיות של המשפט הרומי בתקופה זו[2]. למרות זאת, יוסטיניאנוס היה נחוש לעלות על קודמיו[3][4], ומאמציו אכן היו צעד נוסף ומשמעותי לבעיות אלו.
נדמה שיוזמה זו של קיסר האימפריה הביזנטית, יוסטיניאנוס הראשון, החלה במטרה לשקם את ממלכתו ולאחד את רומא העתיקה תחת שליטתו, ולא במטרה ליצור שיטת משפט חדשה. הוא האמין שהדרך להחזרת האימפריה לגדולתה היא שיפוץ וחידוש מערכת החוק, מתוך אמונה שזו שליחותו הדתית. בימיו של יוסטיניאנוס, המנגנון הממשלתי התמודד עם שינויים חברתיים וכלכליים שהיו קשורים ליחסי הכנסייה והמדינה. יוסטיניאנוס שאף לאסוף את החוקים הקיימים לספר אחד, שהיה אמור להכריע בסוגיות המשפטיות בתמיכת האל. יוסטיניאנוס חשב שמפני שהחוקים ישוחררו לעולם תחת השראתו של האל הנצחי, הספר שייצא יהיה החוק התקף היחיד לעולם[5].
חלק ממטרת הקורפוס הייתה לחזק את כוחו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית על חשבון כוחה של האריסטוקרטיה[6], אך המטרה העיקרית הייתה לפתור בעיות הקשורות במשפט הרומי. המקור הבסיסי של המשפט הרומי היה ״שנים עשר הלוחות״ - חוקים שפורסמו בפומבי ברומא בשנת 449 לפנה"ס על לוחות גדולים והתייחסו בעיקר למשפט הפרטי; על בסיס זה נוספו חוקים אזרחיים באימפריה לאורך מאות השנים הבאות[7]. עם המעבר לקיסרות, הפכו הכרזותיהם, פקודותיהם ומכתביהם של הקיסר להיחשב כחוקים קיסריים (constitutions) בעלי תוקף משפטי, עליהם ניתן להסתמך בבית המשפט. מכיוון שהחוקים הקיסריים היו למעשה אוסף של תגובות קיסרים לבעיות נקודתיות שהובאו לתשומת ליבם, ללא אחידות או עמידה על סתירות אפשריות, בלבול בפרשנות וחוסר הבנה בנוגע לחוק היו נפוצים. בנוסף, לצד החוקים הקיסריים היה ניתן להסתמך בבית המשפט גם על כתבי המשפטנים הרומיים, שבשלב זה היו מרובים ומפוזרים, ובהם גם דעות מנוגדות רבות. הקורפוס יוריס קיוויליס איחד את החוקים הקיסריים לקודקס אחד, ואת כתבי המשפטנים ריכז ואסף לדיגסטה תוך הכרעה בין מחלוקות המשפטנים.
בהתאם לרצונו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, מטרה נוספת של הקורפוס הייתה לבטל את המינות (נצרות) ולאחד את הסיעות הנוצריות השונות, שהמחלוקות ביניהן התרבו לאורך המאה ה-6[8]. בקודקס, פגניות הוצאה מחוץ לחוק והוכרזה פשע, כשהעונש על נוצרים שהשתתפו בפולחן פוליתאיסטי היה מוות. על פגנים נאסר להחזיק ברכוש ובמשרות ציבוריות, וניתנה להם ארכה של שלושה חודשים להתנצר, אם כי לא ברור כמה איסור זה נאכף. החוק הכריח את היהודים - ואולי אף את כלל האימפריה - להשתמש רק בתרגום השבעים לביבליה. לימודי פילוסופיה, אמנות והיסטוריה חילוניים הוצאו מחוץ לחוק ונעלמו כמעט לחלוטין (דוגמה לכך היא סגירת האקדמיה האפלטונית באתונה). הידע העולמי הופיע רק בפרספקטיבה נוצרית. נראה שתחום זה נחל אכיפה מוצלחת יותר[9].
מהלך החקיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקודקס הראשון (codex vetus)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 528, חצי שנה בלבד לאחר שעלה לשלטון, הורה יוסטיניאנוס לוועדה בת עשרה משפטנים בראשות יואניס מקפדוקיה (ששימש אז כפראיפקט פראיטוריאני) לערוך קודיפיקציה של החוקים הקיסריים שנחקקו מימי אדריאנוס ועד אליו. ב-7 באפריל 529 סיימה הוועדה את עבודתה ופורסם קודקס חוקים קיסריים, שנודע לימים כ'קודקס הישן' (codex vetus), שסידר את כל החוקים הקיסריים תחת קטגוריות נושאיות ובתוכן בסדר כרונולוגי. ניתנה הוראה שהקודקס ייכנס לתוקף בחג הפסחא של אותה השנה, 16 באפריל. לדברי יוסטיניאנוס ריכוז כלל החוקים הקיסריים לספר אחד מאפשר, יחד עם כתבי המשפטנים הרומיים הקדומים, לספק מענה משפטי לכל הבעיות המשפטיות שעשויות לעלות בבית המשפט. קודקס זה, שרק שרידים ממנו הגיעו לידינו, הכיל את 'חוק הציטוטים' שנקבע בראשית המאה ה-5 והסדיר כיצד מותר להסתמך על כתבי המשפטנים הרומים בעת התדיינות משפטית וכיצד להכריע מחלוקות ביניהם. ייתכן שבשלב זה עוד לא תכנן יוסטיניאנוס לאחד גם את כתבי המשפטנים. אלא שבמהרה הסתבר כי קובץ זה דורש תיקונים שונים ועדכון, נוכח חקיקות נוספות שהקיסר עצמו יזם[10] והעבודה על הדיגסטה שהתחילה שנה לאחר מכן. מסיבות אלו[11] פורסמה גרסה נוספת של הקודקס, הידוע כ'קודקס בקריאה חוזרת' (Codex Repetitae Praelectionis), ולכן הקודקס הישן בוטל במערב בשנת 534.
הדיגסטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הדיגסטה של יוסטיניאנוס
לא ידוע אם מייד או רק שנה לאחר פרסום הקודקס הראשון, החל יוסטיניאנוס להוציא חוקים שהכריעו בין מחלוקות משפטיות מפורסמות שהתקיימו בין כתבי משפטנים רומיים שונים. חוקים אלו, שלימים נאספו ונודעו כ'חמישים ההחלטות', הטרימו את עריכת החיבור 'דיגסטה' (בלטינית: Digesta, "עיכול") שלמעשה ריכזה ואספה את כתבי המשפטנים הרומיים הקלאסיים והכריעה בין המחלוקות שביניהם. ב-15 בדצמבר מינה יוסטיניאנוס את טריבוניאנוס, עוזרו המשפטי הקרוב ששימש כקוואיסטור בזמן זה (הממונה על כתיבה ופרסום חוקי הקיסר), לכנס וועדה שתאסוף ותאחד את כתבי המשפטנים הקלאסיים. לשם כך הוועדה סרקה כאלפיים כתבים כאלו, בעיקר מימי דיוקלטיאנוס, שהכילו יחד כ-3,000,000 שורות. עריכת הטקסטים כללה גם את שינוי הנוסח הפולמוסי בו נכתבו במקור[12]. החומר המקורי, אותו יוסטיניאנוס כינה ״אוקיינוס נטול גבולות של למידה״, עסק בנושאים מגוונים מאוד. לאחר שחברי הוועדה בחרו את הטקסטים עליהם התבססו, הם ריכזו את התכנים השונים ב-50 ספרים, בהם פרקים ('כותרות') שחולקו לפי נושאים שונים, ובכל כותרת הובאו קטעים מתוך כתבי המשפטנים הרומיים. כשהעבודה הושלמה לאחר שלוש שנים, בדצמבר 533, נעשו פעולות להפצה מהירה וזולה של הדיגסטה לטובת התלמידים בבתי הספר למשפטים ברומא, קונסטנטינופול וביירות, כשהנציבים השונים היו אחראים להפצת הדיגסטה בתחום שלטונם. הדיגסטה נועדה להנגיש את הספרות המשפטית הרומית למציאות העדכנית של המאה ה-6 וכן להילמד על ידי תלמידים מתקדמים למשפטים, ובו נדרשו התלמידים להתמצא כשיסיימו את לימודים ויעסקו כטוענים בבית המשפט. כל הכתבים שלא נכללו בדיגסטה הוצאו מחוץ למערכת המשפט הרומי ולא היו קבילים יותר בבתי המשפט[13].
האינסטטוציות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האינסטטוציות (בלטינית: Institutiones, "יסודות") נועדה להיות ספר מבוא למשפט הרומי לתלמידי השנה הראשונה בבתי הספר למשפטים, והיא הכילה לקט של מקורות בסיסיים על מערכת המשפט הרומאית, הביזנטית וההלניסטית, בתוספת פרשנויות. האינסטטוציות פורסמה ב-21 בנובמבר 533 ונכנסה לתוקף יחד עם הדיגסטה שפורסמה כמה ימים לאחריה. בהקדמה לאינסטיטוציות נכתב שהחיבור מיועד לתלמידים מתחילים למשפטים, בעוד שהדיגסטה יועדה למשפטנים מתקדמים. לפי ההקדמה, מחברי האינסטיטוציות היו טריבוניאנוס, תאופיליוס ודורותיאוס. יש באינסטיטוציה טקסטים כמעט זהים לטקסטים שמופיעים בקודקס ובדיגסטה. מבנה הטקסט דומה מאוד לחיבור 'האינסטטוציות של גאיוס' של משפטן רומי קלאסי, כשכנראה האינסטיטוציה של יוסטיניאנוס נסמכה על כתביו.
הקודקס השני (Codex Repetitae Praelectionis)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-16 בנובמבר 534 פורסם 'הקודקס בקריאה חוזרת' (Codex Repetitae Praelectionis), שהיווה עדכון ותיקון לקודקס הישן, תוך הוספת חוקים חדשים והשמטת חוקים שבוטלו, וכלל 12 ספרים בהם רוכזו החוקים הקיסריים התקפים. בהתאם להצהרתו של יוסטיניאנוס, קודקס זה החליף במערב את הקודקס הישן של 529 החל מ-29 בדצמבר 533[14]. ספר 1 דן בחוקים הנוגעים לכנסייה הנוצרית, ביחס למינים ולדתות אחרות (פרקים 9 ו-10 עוסקים ביהודים), ספרים 2–8 כוללים חוקים הקשורים למשפט הפרטי, ספר 9 עוסק בפשעים וספרים 10–12 כוללים משפט מנהלי.
הנובלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הנובלות של יוסטיניאנוס
הנובלות (בלטינית: Novellae Constitutiones, מילולית: "הצווים הקיסריים החדשים") היו למעשה הכרזות, צווים לפקידים ומכתבים שפרסם יוסטיניאנוס לאחר שהקודקס השני פורסם בנובמבר 534, ולהן היה תוקף חוקי. נובלות אלו נכתבו בלטינית וביוונית עתיקה, בהתאם לשפה של נמעני המכתב, הפקודה או ההכרזה. רבים מחוקים אלו החליפו הוראות קודמות מהקודקס. בין ינואר לאוגוסט 535 פורסמו 32 נובלות כאלו ועד 546 פורסמו 115 נובלות נוספות. קצב פרסום הנובלות הואט לאחר שנת 546 ועד למותו של יוסטיניאנוס. ב-554 תכנן יוסטיניאנוס לאגד נובלות אלו לקובץ מאוחד עבור הפרובינקיות החדשות שנוספו לאימפריה במערב, אך התוכנית לא הגיעה לכדי מימוש, ייתכן עקב מותו של טריבוניאנוס. אף על פי שחלק מהנובלות שמוזכרות במקורות אחרים אך לא שרדו[15], נובלות רבות השתמרו במספר אוספים פרטיים:
- Epitome Juliani - אוסף של 122 נובלות שנאגדו על ידי המשפטן יוליאנוס מקונסטנטינופול, ככל הנראה בשנים 556–557.
- Authenticum - גרסה לטינית מקיפה יותר שהכילה 133 נובלות והפכה לנפוצה סביב שנת 1100 בבולוניה.
- אוסף 168 נובלות ביוונית שהתפרסם סביב שנת 1200.
השפעת הקורפוס יוריס קיוויליס בימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף שיוסטיניאנוס והמשפטנים שלו נסמכו על החקיקה הרומית, הסמכות החוקית החדשה הייתה השליט-במיוחד כשהשליט היה נוצרי. בימיו, הגדרת ההשתייכות לקהילה הרומית השתנתה מזהות אזרחית לזהות דתית, כפי שהדבר מתבטא בחוקים הדתיים שבקורפוס. לשילוב זה בין החוק האימפריאלי לנצרות היה משקל רב בתפיסת המלוכה האירופית בימי הביניים[16].
הניסיון לקיים מערכת משפטית עתיקה לצד חקיקה קיסרית חשף במהירות את הבעייתיות ביומרה ליצור חוקים ודאיים וחד-משמעיים. מפרשי החוקים העתיקים כלל לא הסכימו אחד עם השני ונטו להתפלמס רבות, כשטיעוניהם לא בהכרח תאמו את החקיקה של הקורפוס. המשפטנים לא הצליחו ביצירת ודאות משפטית חדשה ובלתי מעורערת, ולכן הקורפוס הפך לחסר משמעות במרוצת השנים.
תחייה מחודשת של הקורפוס חלה במאה ה-12 באוניברסיטת בולוניה, כשהקודקס הנשכח של יוסטיניאנוס התגלה על ידי המרצה אירנריוס. בעקבותיו ה"פוסט-גלוסטרים" (המאה ה-13) לקחו על עצמם לפרש את קוד יוסטינאנוס ולתת לו פרשנות "מודרנית". קבוצה זו של מלומדים החלו לחקור וללמוד את המשפט הרומי שכאמור נעלם מפני השטח והחלו להפיץ אותו ברחבי אירופה. התרגום היווני לקורפוס נותר הבסיס לחוק הביזנטי למשך כמעט אלף שנים, עד כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453. הניסיון של יוסטיניאנוס להפיץ את הקורפוס למערב לא צלח. לאחר שהתגלה מחדש באוניברסיטת בולוניה, הפך למקור העיקרי לחוק הקונטיננטלי במערב ודרום אירופה[17].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר (Corpus Juris Civilis). כרך א': האינסטיטוציות (Institutiones), מתורגמות מרומאית לעברית בצירוף מבוא, הערות, טבלאות ומפתחות מאת ד"ר שמואל אייזנשטדט. ירושלים: הוצאת המשפט, תרפ"ט-1929.
- (Some Reflections on Codification and Case Law in the Twenty-First Century" Arthur Taylor von Mehren, 31 U.C. Davis L. Rev. 659 (1997-1998"
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קורפוס יוריס קיוויליס, עותק מלא בלטינית, Mommsen and Krueger edition
- תרגום לאנגלית מלטינית על ידי S. P. SCOTT, A. M
- קורפוס יוריס קיוויליס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קורפוס יוריס קיוויליס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Gregory, Timothy E. A History of Byzantium. Malden: Wiley-Blackwell, 2010. pp. 83-84
- ^ Gregory, Timothy E. A History of Byzantium: ibid
- ^ Mass, Michael (editor). The Cambridge Compainion to the Age of Justinian: ibid
- ^ Mass, Michael. Roman Questions, Byzantine Answers: Countours of the Age of Justinian. In: Mass, Michael (editor). Age of Justinian, 2005. pp. 4
- ^ Humfress, Caroline. The Cambridge Companion to the Age of Justinian: pp. 162-164
- ^ Haldon, John. Economy and Administration: How Did the Empire Work?. In: Mass, Michael (editor). The Cambridge Companion to the Age of Justinian, 2005. pp. 28
- ^ Humfress, Caroline. The Cambridge Companion to the Age of Justinian: pp. 164-167
- ^ Mass, Michael. Age of Justinian: pp. 14
- ^ Mass, Michael. Age of Justinian: pp. 6-7, 15-18
- ^ Gregory, Timothy E. A History of Byzantium: ibid
- ^ Humfress, Caroline. The Cambridge Compaion to the Age of Justinian: pp. 164-167
- ^ Humfress, Caroline. The Cambridge Companion to the Age of Justinian: pp. 165
- ^ Humfress, Caroline. The Cambridge Companion to the Age of Justinian: 162-167
- ^ Humfress, Caroline. The Cambridge Companion to the Age of Justinian: pp. 164-165
- ^ Kearley, Timothy G. The Creation and Transmission of Justinian's Novels. Law Library Journal 102 (2010): pp. 377-398
- ^ Mass, Michael. Age of Justinian: pp. 22
- ^ Padoa-Schioppa, Antonio. A Hisoty of Law in Europe- From the Early Middle Ages to the Twentieth Century. Cambridge: Cambridge University Press, 2017. pp. 6-7