צינור הגז הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צינור הגז הערבי
מפת צינור הגז הערבי
מפת צינור הגז הערבי
סוג צינור גז טבעי
מדינות מצרים, ירדן, סוריה ולבנון
(מתחבר לישראל בצינור נפרד)
מוצא אל-עריש, מצרים
יעד טריפולי, לבנון
עובר דרך עקבה, עמאן, דיר עלי, דמשק, בניאס, חומס
אורך 1,200 ק"מ
קוטר 914.4 מ"מ (36 אינץ')
קיבולת מקסימלית 10.3 מיליארד מטר מעוקב (BCM) לשנה
כיוון זרימה ממערב למזרח ואחר כך מדרום לצפון
תאריך הפעלה 2011

צינור הגז הערביערבית: خط الغاز العربي; באנגלית: Arab Gas Pipeline) הוא צינור יבשתי (וחלקו הקטן תת-ימי), המוביל גז טבעי במזרח התיכון. הצינור משמש ליצוא גז טבעי ממצרים לירדן, לסוריה וללבנון, במסלול ארוך העוקף את ישראל, היוצא מפורט סעיד דרך צפון סיני עד אל-עריש, טאבה, עקבה, עמאן ודמשק. מדמשק ממשיך הקו לחומס ובניאס, וטריפולי בלבנון. שלוחה קטנה מחברת את אשקלון בישראל עם אל-עריש באמצעות צינור תת-ימי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכו הכולל של הצינור הערבי הוא 1,200 ק"מ ועלות בנייתו הסתכמה ב-1.2 מיליארד דולר. הנחת המקטע הראשון של הצינור, בין פורט סעיד עד אל-עריש, החלה באוקטובר 1998 במטרה לספק גז מצרי לישראל[1]. בנובמבר 1998 החלו גם משא ומתן להנחת המשך הצינור לעקבה שבירדן[2]. המגעים ראשוניים בין מצרים וירדן על הקמת הפרויקט החלו בספטמבר 1997[3].

לאחר שחתימה על הסכם לייבוא גז בין ישראל למצרים התעכבה (בעקבות גילוי מאגר הגז "נועה" ו"מרי" בישראל, והמתיחות המדינית בעקבות האינתיפאדה השנייה)[4], בסוף 2001 חתמה מצרים על מזכר הבנות עם ממשלת ירדן לייצוא גז טבעי. כמו כן הודיעו שמעקבה יוקם צינור לעמאן ולאירביד, ושלוחה שתרד למפעלי ים המלח הירדניים, על ידי חברת גז ירדנית שתוקם לצורך כך[5]. באוגוסט 2002 פרסמו מכרז להנחת מקטע אל-עריש–עקבה, במטרה לספק גז לתחנת הכוח התרמית עקבה (תחנת הכוח הגדולה ביותר בירדן)[6].

ביוני 2002 חתמו על מזכר הבנות, בוועידה שנערכה בעמאן, שרי האנרגיה של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, על הסכם להקמת צינור לאספקת גז טבעי מצרי, דרך ירדן לסוריה, לבנון, טורקיה, קפריסין ולמזרח אירופה. שרי האנרגיה של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, ועל הקמת "חברה ערבית לגז", בהון עצמי של 200 מיליון דולר, לקידום פרויקט ייצוא הגז הטבעי המצרי[7]. בפברואר 2003, נחתם בקהיר ההסכם על הקמת "צינור הגז הערבי", בשלב זה הפך המיזם מפרויקט מקומי לחיבור ישראל וירדן למאגרי הגז של מצרים לפרויקט אספקת גז אזורי ואסטרטגי[8].

הצינור מעולם לא פעל בתפוקה מלאה ולא סיפק גז לייצוא, מלבד מלירדן וישראל (ולתקופה קצרה גם לסוריה)[9]. ב-2011, בעקבות המהפכה במצרים ארגוני הטרור בסיני פגעו בצינור מספר פעמים ואספקת הגז בו הופסקה[10]. בעקבות כך נאלצה ירדן להקים מסוף לקליטת גז נוזלי ממכליות בעקבה, כדי לייבא גז מהמפרץ הפרסי. וגם לאחר שתוקן הצינור, מצרים לא יכלה לספק גז לייצוא. למרות תגליות הגז הרבות במדינה החל מסוף שנות ה-90[11], עלתה גם הצריכה בתוך המדינה באופן משמעותי, כך שלא היו לה יותר עודפי גז ליצוא והיא אף החלה לייבא גז (בין 1997 לשנת 2020 גדלה אוכלוסיית מצרים מ-60 מיליון תושבים ל-100 מיליון)[12]. רק בסוף 2018 חזרה מצרים לייצא גז עם תחילת ההפקה ממאגר הגז זוהר, מאגר גדול שנתגלה בים התיכון מול חופי מצרים[13].

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכו של צינור הגז הוא 1,200 ק"מ, קוטרו 914.4 מ"מ (36 אינץ') ויכולת ההולכה המרבית שלו היא 10.3 מיליארד מטר מעוקב (BCM) של גז טבעי לשנה. הצינור מחולק למספר מקטעים כאשר לכל מקטע מאפיינים שונים, הם עוברים במדינות שונות ומופעלים על ידי חברות שונות.

אל-עריש–עקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצינור והמקטע הראשון שלו, יוצאים מהעיר המצרית אל-עריש שבסיני. חלק הארי של המקטע, באורך 250 קילומטר, מוביל את הגז לטאבה שלחופי ים סוף. חלקו השני של המקטע, באורך 15 קילומטר, הוא צינור תת-ימי בין טאבה לעקבה שבירדן. חלקו השלישי של המקטע, באורך קילומטר מוביל לתחנת הכוח התרמית עקבה.

מקטע זה הושלם ביולי 2003, בעלות של 220 מיליון דולר, ואיפשר לראשונה למצרים לייצא גז טבעי שאינו דחוס (גז טבעי נוזלי). מקטע זה נבנה על ידי קונסורציום של חברות אנרגיה מצריות בהן EGAS, Enppi, PETROGET ו-GASCO. עם השלמתו סיפק מקטע זה גז לתחנת הכוח בעקבה[14].

עקבה–א-רחאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקטע השני של הצינור מתחיל בעקבה ומוביל גז לכיוון צפון, דרך עמאן, לא-רחאב שנמצאת 24 קילומטר דרומית לגבול עם סוריה. אורך המקטע 390 קילומטר.

המקטע הירדני של צינור הגז הערבי הושלם בשנת 2005 ועלותו הכוללת הסתכמה ב-300 מיליון דולר. מקטע זה נבנה על ידי אותן חברות מצריות שבנו את המקטע הראשון.

א-רחאב–חומס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקטע השלישי של צינור הגז עובר בסוריה. אורכו הכולל של המקטע 319 קילומטר. חלקו הראשון של המקטע, באורך 90 קילומטר, יוצא מגבול ירדן-סוריה לתחנת החשמל בדיר עלי. החלק השני עובר דרך דמשק ומתחבר עם תחנת הדחיסה א-ריאן שליד חומס.

המקטע הסורי של צינור הגז הערבי הושלם בפברואר 2008. המקטע נבנה על ידי חברת הנפט הסורית (SPC) וחברת בת של גזפרום הרוסית.

חומס–טריפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקטע הרביעי של הצינור מתחיל בתחנת הדחיסה א- ריאן שליד חומס וממשיך לעיר בניאס שבסוריה. משם הצינור נמתח לכיוון לבנון שבדרום, לאורך 99 קילומטר, עד לעיר טריפולי.

המקטע הלבנוני של הצינור הושלם בשנת 2009.

קו אל-עריש–אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צינור הגז הערבי מתחבר לישראל בצינור תת-ימי נפרד, באורך 100 קילומטר, בקו אל-עריש–אשקלון. אומנם המקטע הישראלי אינו מהווה חלק מצינור הגז הערבי, אך גם הוא נועד לייצא גז מצרי לחו"ל. הצינור הושלם בחודש פברואר 2008 בעלות שנעה בין 180 מיליון דולר ל-550 מיליון דולר (הסכום במחלוקת). מקטע זה נבנה על ידי חברת EMG, מיזם משותף של צינורות גז של הים התיכון (28%), מרחב הישראלית (25%), PTT התאילנדית (25%), EMI-EGI LP (12%), ו-EGPC תאגיד הנפט של ממשלת מצרים (10%).

אורכו של המקטע הישראלי, כאמור, 100 קילומטר, רובו מתחת לפני הים התיכון. הקיבולת של הצינור היא 9 מיליארד מטר מעוקב (BCM) לשנה, בפועל נחתמו הסכמים להעברת 7.5 מיליארד מטר מעוקב (BCM), בזכותם הייתה ישראל, למשך כשנתיים, לאחד משוקי היצוא הגדולים של מצרים, ואת מצרים לספק הגז הטבעי הגדול ביותר של ישראל (המספק כ-40% מתצרוכת הגז של המדינה). בשנת 2010, אקטיביסטים מצרים קבלו על המחירים הנמוכים בהם נמכר הגז לישראל אך ממשל מובארק דחה טענות אלה. לאחר ההפיכה במצרים בינואר 2011, עלתה דרישה בציבור המצרי לעצור את הזרמת הגז לישראל ובחודשים העוקבים התרחשו עשרות מעשי חבלה בצינור, אשר הפסיקו לסירוגין את זרימת הגז. ב־2012 הודיעה החברה המצרית באופן רשמי על ביטול חד-צדדי של ההסכם למכירת גז לישראל, והצינור יבש.

ביוני 2018, הודיעה שותפות דלק קידוחים כי היא מנהלת משא ומתן לרכישת EMG לצורך שימוש בקו צינור אל-עריש–אשקלון כדי לספק למצרים גז מלווייתן ותמר[15]. בסוף יולי 2019 הודיעה רשות התחרות שתדרוש את האפשרות ליבוא גז טבעי ממצרים באמצעות הצינור כתנאי לרכישה, וכן לא למנוע ממתחרים להשתמש בצינור[16].

התרחבות עתידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוריה–קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוחה ימית של הצינור הערבי מהעיר הסורית בניאס לקפריסין[7].

עיראק–סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2004 מצרים, ירדן, סוריה ולבנון הסכימו לחבר את רשת הגז של עיראק לצינור הגז הערבי כדי לאפשר לעיראק לייצא את הגז שלה לאירופה[דרוש מקור].

סוריה–טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2004 מצרים, ירדן, סוריה, לבנון, טורקיה ורומניה חתמו על הסכם להארכת צינור הגז הערבי מסוריה לטורקיה[17]. משם הוא יתחבר לצינור נאבוקו שיוביל את הגז לאירופה[18]. המקטע יורכב משלושה חלקים, הראשון יחבר את חומס לחלב בצפון סוריה, החלק השני יחבר את העיר הסורית חלב עם העיר הטורקית קיליס, והחלק השלישי יחבר את קיליס עם הרשת הטורקית. בפברואר 2006 חתמו מצרים וטורקיה על חוזה להעברת גז טבעי לאירופה[19].

בינואר 2008 חתמו סוריה וטורקיה על הסכם לבניית החלק השני של המקטע, צינור באורך 63 קילומטר לחיבור חלב עם קיליס. העבודות יבוצעו על ידי חברת הבת של גזפרום שבנתה את המקטע הסורי בצינור הגז הערבי. עלות הפרויקט 71 מיליון דולר והבניה תוכננה לשנים 2009 עד 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד חיון, ‏אגיפ החלה בהנחת צינור גז ממצרים לישראל בהשקעה של כ-200 מיליון ד', באתר גלובס, 27 באוקטובר 1998
  2. ^ אורה קורן ודוד חיון, ‏ירדן במו"מ עם החברות אמוקו ואגיפ לייבא גז בצינור ממצרים לעקבה, באתר גלובס, 8 בנובמבר 1998
  3. ^ מצרים וירדן דנות בהנחת צינור גז טבעי דרך מדבר סיני וים סוף, באתר גלובס, 24 בספטמבר 1997
  4. ^ שרון קדמי, ‏השתלשלות עיסקת הגז, באתר גלובס, 19 ביולי 2004
  5. ^ ליאור גרינבאום, ‏השכנים נותנים גז, באתר גלובס, 27 במאי 2002
  6. ^ ליאור גרינבאום, ‏גז טבעי מצרי: לא מחכים לישראל, שהיא הכי משתלמת, באתר גלובס, 11 בספטמבר 2002
  7. ^ 1 2 ליאור גרינבאום, ‏מומחה לאנרגיה: הסכם שרי ערב לצינור גז ממצרים לא ייושם בקרוב, באתר גלובס, 20 ביוני 2002
  8. ^ דוד חיון, ‏מיזם "צינור הגז הערבי" המשותף לארבע מדינות ערביות יוצא לדרך - ללא ישראל, באתר גלובס, 10 בפברואר 2003
  9. ^ שירות גלובס, ‏עוזי לנדאו: "ישראל משלמת פי 2 על הגז מירדן וסוריה", באתר גלובס, 27 באפריל 2011
  10. ^ עמירם ברקת, ‏פיצוץ צינור הגז המצרי: מה ישראל יכולה לעשות?, באתר גלובס, 4 ביולי 2011
    נדב נוימן, ‏דיווחים: שוב פיצוץ בסיני בצינור המוליך גז ממצרים לישראל, באתר גלובס, 5 במרץ 2012
  11. ^ דוד חיון, ‏מומחה לאנרגיה: הגז לא הופך את מצרים למעצמת נפט, באתר גלובס, 6 בינואר 2000
  12. ^ נתי יפת, ‏מצרים מתחייבת לספק גז לירדן ב-2018–2019, באתר גלובס, 6 באפריל 2017
  13. ^ אתר למנויים בלבד ערן אזרן, תייבא גז מישראל? בעקבות ביקוש נמוך - מצרים מצמצמת את הפקת הגז הטבעי, באתר TheMarker‏, 10 באוקטובר 2019
  14. ^ עמירם כהן, הסתיימה הנחת צינור הגז המצרי מסיני לירדן, באתר הארץ, 2 ביולי 2003
  15. ^ אתר למנויים בלבד יסמין גואטה, אורה קורן, סוף לתחרות: תשובה ירכוש את צינור הגז ממצרים, באתר TheMarker‏, 6 ביוני 2018
  16. ^ פתיחת אפשרות היבוא של גז טבעי ממצרים כתנאי לאישור רכישת צינור EMG על ידי דלק ונובל אנרג'י, באתר GOV.IL
  17. ^ דוד חיון, ‏צינור הגז הערבי שיעקוף את ישראל מתארך, באתר גלובס, 18 בפברואר 2004
  18. ^ ליאור גרינבאום, ‏צינור הגז הערבי יוארך מסוריה לטורקיה ולמרכז אירופה, באתר גלובס, 17 באוגוסט 2005
  19. ^ ליאור גרינבאום, ‏מצרים וטורקיה חתמו חוזה להעברת גז טבעי לאירופה במסלול עוקף ישראל, באתר גלובס, 20 בפברואר 2006