קלריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קלריון (עיר רפאים)
Clarion
Clarion, Utah circa 1911-1912.jpg
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מדינה יוטהיוטה  יוטה
מחוז סנפיט
תאריך ייסוד 1911
אוכלוסייה
 ‑ בעיר הרפאים 0 (1934)
קואורדינטות 39°07′20″N 111°53′11″W / 39.12222°N 111.88639°W / 39.12222; -111.88639קואורדינטות: 39°07′20″N 111°53′11″W / 39.12222°N 111.88639°W / 39.12222; -111.88639
אזור זמן UTC-7
סימון במברגר, מושלה היהודי של יוטה (1917 - 1921), מיוזמי ההתיישבות היהודית החקלאית בקלריון

קלריוןאנגלית: Clarion) במחוז סנפיט במרכז מדינת יוטה, ארצות הברית, הייתה אחת ההתיישבויות החקלאיות הקואופרטיביות הראשונות שהקימו יהודים בארצות הברית על פי חזונו של בנימין זאב הרצל על חזרת היהודים לעבודת האדמה. הוקמה ב-1911, אך נכשלה ופונתה ב-1915.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הציונית של ראשית המאה העשרים, ובראשה בנימין זאב הרצל ואחרים, שמו להם למטרה, בין השאר גם להעביר את היהודים מעיסוקים "עירוניים", כמו מסחר, פיננסים וכו', לעבודת אדמה. במסגרת זו הקימו יהודים, בארץ ישראל, ארגנטינה, קנדה וגם בארצות הברית, יישובים חקלאיים, קואופרטיביים ואחרים. בארצות הברית, מטרה זו השתלבה יפה עם תנועה אמריקאית שפעלה באותה תקופה אף היא, תנועת ה"חזרה אל האדמה", בראשותו של בולטון הול (18541938), שמרכזה היה בניו יורק.

בינואר 1910 הקים בנג'מין בראון (במקור - ליפשיץ) (18851939), יהודי אמריקאי ממוצא אוקראיני, גוף בשם "האגודה להתיישבות חקלאית יהודית" (Jewish Agricultural and Colonial Association), בפילדלפיה. כ-250 יהודים הצטרפו לאגודה זו ובראון עצמו מונה לנשיאה. בנוסף לפילדלפיה קמו לאגודה סניפים גם בניו יורק ובבולטימור והיא החלה לבדוק אזורים שונים בארצות הברית מתוך כוונה להקים באחד מהם מושבה חקלאית קואופרטיבית יהודית, על פי אותם אידאלים.

הקהילה היהודית בסולט לייק סיטי של אותם ימים, הייתה מבוססת כבר, כלכלית, ארגונית ופוליטית, ואחדים מראשיה, ביניהם איל המכרות היהודי סימון במברגר, לימים מושל יוטה, ששמעו על החיפושים הללו, פנו אל האגודה והציעו לה להקים את המושבה המיועדת, דווקא ביוטה. פנייה זו נתמכה גם על ידי מושל יוטה דאז ויליאם ספראיי וגופים לא יהודים בה. יוטה קיבלה מעמד של מדינה בארצות הברית רק ב-1896, כחמש עשרה שנה קודם לכן ופעלה במרץ לעידוד בואם אליה של עוד ועוד מתיישבים.

קורות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1911 קנתה האגודה, ממדינת יוטה, שטח אדמה בן כ-6,000 אקרים, כ-25 קמ"ר הנמתחים כ-8 ק"מ לאורך גדותיו של הנהר סווייר (Sevier River, או Rio Severo, "נהר הפרא"), במחוז סנפיט במרכז יוטה. כחודש לאחר מכן התיישבו במקום ראשוני המתיישבים היהודים, 23 משפחות, מרביתן מניו יורק ומפילדלפיה, ובראשן בראון עצמו. המתיישבים מיתנו סמוך מאוד לתחילת דרכם במקום, את אורח החיים הקואופרטיבי המקורי, כאשר החליטו לחלק ביניהם את האדמות במקום לעבדן במשותף. הבעלות על המיכון וכן הקניה והמכירה נעשו עדיין במשותף, כך שהמקום דמה יותר למושב הישראלי מאשר לקיבוץ.

בתחילת דרכו היה היישוב בגדר הצלחה. כל משפחה קיבלה כ-40 אקרים, וכ-1500 אקרים בסך הכל נזרעו בחיטה, שיבולת-שועל ואלפלפה. כמו כן, נבנו אסמים, מכלאות לבעלי חיים ובתים, והמושבה שיגשגה. כ-1000 אורחים, בראשותו של מושל יוטה, ספראיי, הגיעו למקום לחגוג עם המתיישבים את הקציר של היבול הראשון שגידלו בכוחות עצמם[1]. באוקטובר 1912 גרו כבר בקלריון כ-150 משפחות והאגודה הודיעה על הצטרפות קרובה של כ-50 משפחות נוספות. ב-1913 ניבנה במקום בית ספר, נחפרה באר ונשתלו עצים. שטח האדמה המעובד הגיע כבר לכ-2400 אקרים.

אלא ששנת 1913 הייתה גם שנת ראשית הקץ של היישוב. העצים שנשתלו לא התאימו למקום, ונבלו. בצורת מחד, ושטפון וכפור מאידך, יחד עם חוסר מזל כללי יצרו קשיים פיננסיים והאגודה פשטה רגל. כל מאמציו של סימון במברגר לגייס למען המתיישבים תרומות, לכיסוי החובות, לא הספיקו. בית הדואר שניבנה ב-1915, היה הבניין האחרון שנבנה במקום והוא הפסיק לפעול סמוך מאוד לאחר הקמתו. באותה שנה מכרו כל המשפחות היהודיות את כל רכושן במקום, למתיישבים חדשים במקומם, מורמונים, ובכך הסתיים היישוב היהודי בקלריון. מרבית המתיישבים חזרו לפילדלפיה וניו יורק ומעטים נשארו באזור עוד כמה שנים, עד שעזבו לחלוטין.

לאחר הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים המורמונים שבאו במקום היהודים, החזיקו מעמד קצת יותר זמן מקודמיהם, אבל גם הם לא הצליחו בסופו של דבר הרבה יותר. ב-1919 גרו בקלריון רק כ-140 איש, אף לא אחד מהם יהודי ובבית הספר נעשה שימוש ככנסייה בימי ראשון.

ב-1934 נטש את המקום אחרון תושביו, וקלריון של היום היא עיירת רפאים ריקה מכל אדם. חלק מאדמותיה מעובדות על ידי חקלאים מיישובים סמוכים.

השרידים היחידים שנותרו כיום מההתיישבות היהודית, בנוסף ליסודות של מבנים בודדים, ומבנה בית הספר, הן שתי מצבות ועליהן כיתוב בעברית: מצבה אחת לזכרו של אהרן בינדר, יהודי שנהרג במקום ב-1913, כשגרר קרשים, ומצבה שנייה לזכרו של תינוק שנולד ומת בקלריון, ב-1914.

קורותיה של אחת המשפחות היהודיות, שהיגרו מרוסיה לפילדלפיה ומשם לקלריון הפכו למחזה בשם "Life, More Sweet Than Bitter"[2]. מחזה נוסף, מ-2007, Impossible Cities: A Utopian Experiment, כלל גם הוא קטע שתיאר את החיים בקלריון. בבית התפוצות בתל אביב התקיימה ב-1983 תערוכה על האיכרים היהודים בגולה, במאות ה-19 וה-20 ובה נכלל גם סיפורה של קלריון. בסולט לייק סיטי התקיימו בספטמבר 2011 חגיגות לציון מאה שנים להקמת קלריון. וכמו כן, סיפורה של קלריון הוצג ביוני 2013 בקהילת "שבטי ישורון - עזרת ישראל" בפילדלפיה, כחלק מפסטיבל "העיר החבויה פילדלפיה" (Hidden City Philadelphia)[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Goldberg, Robert Alan (1986). Back to the Soil: The Jewish Farmers of Clarion, Utah, and Their World. Salt Lake City: University of Utah Press. ISBN 978-1-60781-155-8. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]