מורמונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המקדש המורמוני ב"רובע המקדש" בסולט לייק סיטי, יוטה

כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים, הידועה כאחת מתוך כנסיות המורמונים, היא הכנסייה הגדולה ביותר ב"תנועת קדושי אחרית הימים", שהיא תנועה נוצרית הקוראת לחיפוש וחידוש דרכיה המקוריות של הנצרות. יש הסבורים שכנסייה זו היא הכנסייה הלגיטימית היחידה הראויה להיקרא "מורמונית", אך ישנם זרמים ותנועות אשר מתקיימים בנפרד מן הגוף העיקרי.

מנהגיהם העיקריים של המורמונים כוללים:

חברי הכנסייה מכנים עצמם "נוצרים" אך אינם שייכים לנצרות האורתודוקסית, לנצרות הקתולית או לנצרות הפרוטסטנטית. לדעת חבריה מהווה הכנסייה חזרה לכנסייה אותה ייסד ישו. זרם הקרוי "פונדמנטליסטים מורמונים" פרש מהכנסייה ומקיים מנהגים קיצוניים אותם נטשו זה מכבר חברי הזרם המרכזי, כגון פוליגמיה. יש נוצרים רבים שאינם רואים במורמונים כנסייה נוצרית.

את הכנסייה ייסדו ג'וזף סמית וחמשת רעיו ב-6 באפריל 1830 בחברת 56 נשים וגברים בעיר פאייט במדינת ניו יורק. לאחר רדיפת הכנסייה וגירוש מאמיניה ממיזורי, ולאחר רציחתו של סמית' בידי המון במדינת אילינוי, החליף את סמית' בריגהם יאנג, שהוביל את המורמונים למרכזם החדש במדינת יוטה. המאמינים המורמונים מרוכזים כיום גם בחלקים של אריזונה, קליפורניה, נבדה, איידהו וויומינג.

בעולם חיים כיום מעל 12 מיליון מורמונים, מתוכם כחמישה מיליון וחצי בארצות הברית. בספירה זו נכללים כל מי שעבר את טקס הטבילה, מבוגרים ובני נוער, כחבר בכנסייה, אף אם אינו מחשיב עצמו עוד לחבר, וכן הערכה של מספר ילדי המורמונים בגילאים שמתחת ל-8. כפי הנראה מספר המורמונים הבגירים בארצות הברית מגיע ל-2.8 מיליון. על פי נתוני הכנסייה חיים 47% מן המורמונים בארצות הברית וקנדה, 17% באמריקה הלטינית, והיתר פזורים ביתר מדינות העולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתגלות לג'וזף סמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה מאמינים כי כנסייתם הינה חידוש של הכנסייה שייסד ישו, ברוח הברית החדשה. הם מאמינים כי לאחר צליבת ישו ומותם של השליחים, ולאור הרדיפות מהן סבלו הנוצרים הראשונים באימפריה הרומית, שינתה הכנסייה את פניה. לדעתם הכנסייה קיבלה דוקטרינות שמקורן בהלניזם ובפילוסופיה היוונית, ועד למאה הרביעית איבדה הכנסייה את סמכותה לפעול בשם האל (סמכות שהמורמונים מכנים Priesthood - "כהונה"), ומנהיגיה סטו מן הדוקטרינות המקוריות של ישו.

אנשי הכנסייה מאמינים כי באביב של 1820 התגלו האל ובנו ישו בפני נער בן 14 בשם ג'וזף סמית, כמענה לתפילתו בה ביקש לדעת האם הכנסייה היא כנסיית אמת. הם ציוו עליו לא להצטרף לכנסיות הקיימות, ולאחר מופעים אלוהיים נוספים הוכרז סמית כנביא הראשון של הכנסייה המחודשת. מאורע זה נחשב על ידי המורמונים למחוללם של שורת מאורעות שהובילו לחידוש הכנסייה המקורית של ישו ולחידוש "הכהונה", או הסמכות לפעול בשם האל. עשר שנים לאחר מכן, לאחר שורה של התגלויות וחזיונות שלטענת המורמונים ניצפו על ידי אחרים, הוכרזה הכנסייה של הקדושים ב-6 באפריל 1830 בעיר פאייט שבניו יורק.

סמית ואוליבר קאודרי נחשבים לראשונים שקיבלו את "הכהונה" שאבדה זה מכבר מידי דמויות מהעבר שקמו לתחייה, ושאחזו בכהונה במהלך חייהם, כגון יוחנן המטביל, פטרוס, ואף אליהו הנביא. המורמונים סבורים כי חידוש הכהונה הוביל לחידוש הסמכות האלוהית לבצע טקסים דתיים כדוגמת טבילה וטקסים אחרים.

חברי הכנסייה, כחברי זרמים אחרים השייכים לתנועת "קדושי אחרית הימים", מאמינים בספרי קודש שאינם חלק מהספרים הקנוניים של כנסיות נוצריות אחרות. העיקרי בין ספרים אלו הוא "ספר מורמון" שלפי האמונה המורמונית מתעד נביאים קדומים שחיו באמריקה ונחרט על גבי לוחות זהב אשר תורגמו על ידי האל באמצעות האורים והתומים. אחד עשר עדים העידו על מקוריותם האלוהית של הלוחות, הכלולים כיום במבוא ל"ספר מורמון". שמונה עדים קיבלו לידיהם את הלוחות, ושלושה עדים ראו מלאך אשר הציג בפניהם את הלוחות ושמעו את האל מצהיר על אמיתות האמור בהם. ספר יסודי נוסף באמונת אנשי הכנסייה הוא "הדוקטרינה והדיברות" — היסטוריה של ההתגלויות האלוהיות לג'וזף סמית. יש שכנוע רחב בקרב חוקרים שאינם מורמונים כי הסיפור כולו הומצא במאה ה-19.

רדיפות במזרח ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1833 החלה העבודה להקים את המקדש המורמוני הראשון בעיר קירטלנד שבאוהיו. לאחר שהתגלע סכסוך חריף בקרב המורמונים עקב כשלונה של אגודה דמוי-בנקאית בקירטלנד אותה הקים סמית, החליט סמית לעזוב יחד עם נאמניו למדינת מיזורי. סמית הטיף למאמיניו שגן העדן בתנ"ך נמצא במחוז ג'קסון במיזורי, וששם אף יופיע ישו כשיחזור עלי אדמות. המתיישבים המורמונים החדשים במהרה המאיסו את עצמם על האוכלוסייה המקומית ונקלעו למריבות חריפות עימם. ב-27 באוקטובר 1838 הוציא מושל מיזורי דאז, לילבורן בוגס, צו הקורא להשמיד את המורמונים. המיליציה של מיזורי תקפה את מושבי המורמונים, וסמית ומנהיגי קהילה אחרים נאסרו והועמדו למשפט, אך ב-1839 ברח סמית מכלאו למדינת אילינוי הסמוכה. באילינוי הקים סמית עיירה בשם העברי "נאוו" (Nauvoo) בהשראת הפסוק "מה-נאוו על-ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום מבשר טוב - משמיע ישועה; אמר לציון, מלך אלהיך" (ישעיהו נ"ב ז). גם שם הסתכסכו המורמונים עם שכניהם לאחר שמנהגיהם, הלכידות של קהילותיהם, והטפותיהם הדתיות העלו את חמת השלטונות.

ב-25 ביוני 1844 נאלץ סמית להסגיר את עצמו שוב לשלטונות, הפעם בעיר קרתגו שבאילינוי, שם הוצא נגדו צו מעצר בעוון בגידה. קודם לצו הכריז סמית על ממשל צבאי בעיר נאוו והורה להשמיד בית דפוס בעיר שפרסם עיתון בגנותו של סמית אשר חשף את העובדה שסמית היה נשוי למספר נשים. בנוסף הורה סמית לאנשיו להשמיד את כל עותקי העיתון. יומיים לאחר שהסגיר את עצמו, ב-27 ביוני, הסתער המון בן 150 איש על המקום בו סמית היה עצור, ורצח אותו ואת אחיו. בעת רציחתו של סמית מנתה הכנסייה המורמונית כ-26,000 איש.

המסע מערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לבריגהם יאנג בסולט לייק סיטי

ב-1844 היה בריגהם יאנג נשיא "הקוורום של שנים עשר השליחים". לאחר שנרצח סמית, מונה יאנג על ידי רוב המאמינים כנביא הבא ונשיא הכנסייה. יאנג ניצב בפני רדיפות נוספות ולבסוף החליט כי אין לאנשי הדת עתיד במזרח ארצות הברית, וכי עליו להובילם לטריטוריה חדשה במערב. בראש 16,000 איש חצה יאנג את נהר מיזורי ולאחר כשנתיים הגיע עם מאמיניו אל אגם המלח הגדול באזור שהיה באותו הזמן חלק ממקסיקו (כיום צפון יוטה). יאנג ואנשיו הקימו את העיר סולט לייק סיטי, תוך מאבק באקלים קשה ובסביבה עוינת.

הקמת מדינת יוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבססות המורמונים במערב, ניסו אנשיו של יאנג ללחוץ על נשיא ארצות הברית זכארי טיילור להקים מדינה בשם "דסרט" (יערת דבש בלשון ספר מורמון). ההצעה הייתה להקים את המדינה החדשה על שטחן של יוטה, נבדה, חלק ניכר מקליפורניה (לרבות המקום בו מצויות כיום לוס אנג'לס וסן דייגו), אריזונה, קולורדו, ניו מקסיקו, איידהו ואורגון. לבסוף החליט הקונגרס להקצות למורמונים טריטוריה (שמעמדה פחות ממעמד מדינה) ביוטה (חלקה הצפוני של מדינת דסרט שביקשו להקים), והוא מינה את יאנג כמושלה.

אך הסכסוך עם הממשל בארצות הברית נמשך, וב-1857 הגיעו אל וושינגטון שמועות על מרידה מורמונית. בתגובה החליט הממשל לשלוח כוח צבאי לדכא את "המרד". במתיחות שהשתררה בטריטוריה בתקופה זו אירע מקרה חמור הידוע כ"טבח מאונטיין מדואוס" (באנגלית Mountain Meadows Massacre). כוח של מורמונים מוסווים כאינדיאנים, בשיתוף פעולה עם מקומיים בני שבט הפיוטי, תקף וניסה לשדוד קבוצת מהגרים מארקנסו שמנתה כ-120 איש ושעברה באזור בדרכה לקליפורניה. המהגרים הפתיעו את מתקיפם בהתנגדותם העזה. המורמונים, שחששו שזהותם האמיתית התגלתה במשך הקרבות שאירעו על פני מספר ימים, החליטו להרוג את פמליית המהגרים. המורמונים שכנעו את הקבוצה להסדיר הסכם הפסקת אש, ולאחר שקנו את אמונם, טבחו המורמונים במהגרים, למעט 17 ילדים אותם אימצו המורמונים לחיקם עד שנדרשו לשחררם כעבור מספר חודשים לקרובי משפחותיהם. חלקה של המנהיגות המורמונית בטבח אינו ברור. מחד, יאנג התסיס את האווירה כנגד זרים בתקופה שקדמה לטבח, ולא הביע התנגדות למעשי ביזה כלפי אלו שראה כאויבי המורמונים. אך ככל הנראה יאנג סלד מהטבח עצמו, והוא שלח איגרת לכוח בבקשה שירפו מהמהגרים, רק שזו הגיעה באיחור. לאחר הטבח, הכנסייה בהנהגתו של יאנג ניסתה להסתיר את מעורבותם של מאמינים מורמונים בטבח, וטענה שהוא נעשה אך ורק על ידי האינדיאנים. גם אחרי שנרגעו הרוחות כנגד הממשל האמריקאי, הטבח העיב על היחסים בין הממשל והכנסייה המורמונית, וכמעט עשרים שנה לאחר הטבח הובא למשפט ג'ון לי, אחד מהמורמונים שהשתתפו בטבח. הכנסייה המורמונית המשיכה לטעון שהוא פעל על דעת עצמו ואף נידתה אותו משורותיה, ורק כעבור שנים הודתה הכנסייה שאכן היו אלו מורמונים שיזמו את הטבח.

עם הגעת צבא ארצות הברית לשטח הטריטוריה, נכנע יאנג ואיפשר את מינויו של אלפרד קמינגס כמושל מטעם נשיא ארצות הברית. בשנים הבאות משלו ביוטה מושלים רבים לתקופות קצרות, וכולם התלוננו על חוסר שיתוף פעולה מטעם האוכלוסייה, וכי הכוח האמיתי בטריטוריה נותר בידי יאנג. יאנג לא ויתר על רצונו בהקמת מדינת דסרט, אך התפתחות מסילות הברזל הביאה לאזור זרם של מהגרים שאינם מורמונים, והרעיון נזנח לבסוף.

המורמונים המשיכו לחיות את חייהם לפי דרכם, אך מנהג הפוליגמיה הביא לסכסוכים בלתי פוסקים עם הממשלה, למאסרים, ולשלילת זכויות על פי חוק ממי שלא ידחה את הפוליגמיה, עד שב-1890 הוציא נשיא הכנסייה וודרוף מניפסט המורה למאמיניו שלא לקיים את המנהג אם חוקי מדינתם אוסרים על כך. ב-1896 קיבלה יוטה מעמד של מדינה בארצות הברית.

המורמונים במאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשרים הייתה התרחבות ניכרת של המורמונים והתבססותם. לאחר ביטול מנהג הפוליגמיה הם הפכו לקהילה מוכרת ומוערכת. הנהגת ה"מעשרות" (תרומה של מעשר מהון המאמינים לכנסייה) הביאה לכנסייה עושר וביססה אותה מבחינה כלכלית. ה"מעשר" הונהג על ידי סמית', אך הפך למנהג עליו מקפידים חברי הקהילה רק בתקופת כהונתו של לורנצו סנואו בשנות ה-90 של המאה ה-19.

כיום מונהגת הכנסייה על ידי הנשיא תומאס מ. מונסון הנעזר בידי שני יועצים ושנים עשר שליחים.

נביאי הכנסייה ומבשריה הקדומים; ישו באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האמונה המורמונית הגיעו לאמריקה בני ישראל קדומים בראשות אדם בשם נפי עוד בתקופת הנביא ירמיהו, בערך בשנת 600 לפנה"ס. ה"ישראלים" התרבו באמריקה והתחלקו לשני שבטים - בני נפי ובני למן. ישו הנוצרי, לאחר צליבתו ותחייתו, הגיע לאמריקה, ביקר את השבטים, צאצאי בני ישראל, והטיף להם את תורתו, בתוכן דומה לזה של הברית החדשה. הנביא מורמון, תיעד את כל המתרחש, במאה החמישית לספירה. בנו, הנביא מורוני מספר על ציוויליזציה קדומה בהרבה שהגיעה לאמריקה בתקופה שקדמה לסיפור מגדל בבל. על פי האמונה המורמונית עד להגעתו של ישו לאמריקה ראו בני נפי חזיונות על חייו וצליבתו של ישו.

שם הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור כונתה הכנסייה "כנסיית המשיח" כי מאמיניה האמינו שהם ממשיכים את דרכו המחודשת של ישו. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1834 התייחסו לכנסייה כ"כנסיית קדושי אחרית הימים", כדי להבדילה מהכנסיות שהאמינו בברית החדשה בלבד. באפריל 1838 התקבע השם "כנסיית ישו המשיח של קדושים אחרית הימים". ב-1851, כאשר התאגדה הכנסייה בארצות הברית שונה השם הרשמי ל"הכנסייה של ישו המשיח של קדושי אחרית הימים".

הכנסייה ידועה גם כ-"Latter day saints" (בראשי תיבות - LDS), וכן בכינוי "הכנסייה המורמונית", אך שם זה שייך למספר זרמים נוספים שהתפלגו מהזרם המורמוני העיקרי. ב-2001 ביקשה הכנסייה ממאמיניה להתייחס אליה בשם "הכנסייה של ישו הנוצרי של קדושי אחרית הימים" משום ששם זה נמסר לסמית מן האל בשנת 1838. הכינוי "מורמונים" משמש כשם לכל הכנסיות הטוענות שמקור תורתן בתורתו של סמית. הכנסייה אינה מייחסת את הביטוי "קדוש" רק לחברים בעלי תכונות נעלות אשר זכו להשראה אלוהית, כפי שמייחסות אותו הכנסיות האחרות, אלא לכלל חבריה. התייחסות זו משקפת את האמונה שכל מי שנטבל לכנסייה הינו קדוש, כפי שהאמינו, לטענת אנשי הכנסייה, הנוצרים הראשונים.

העקרונות הראשיים וצווי האל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת עקרונות האמונה הינם: אמונה באל ישו הנוצרי, "חזרה בתשובה", "טבילה", ו"מתנת רוח הקודש".

אמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה מאמינים כי אמונה בישו היא הדרישה המרכזית לגאולה. לפי הנביא סמית "העיקרים הבסיסיים של דתנו הינם עדות השליחים והנביאים כי ישו מת, נקבר, קם לתחייה ביום השלישי, ועלה לשמיים. כל שאר מרכיבי דתנו הם אך ספיח לאמונה זו". חברי הכנסייה מפרשים את האמונה בישו כאמונה שהוא היה בנו של האל, ומשיח. אמונה זו כוללת שני חלקים: ראשית כי כל החיים עלי אדמות נושעו ממותו ומכפרתו של ישו. ושנית שהישועה מהחטא מושגת דרך חזרה בתשובה כנה המובילה לכפרת חטאים באמצעות החסד האלוהי, ובאמצעות שמירת דרכו המקורית של ישו ומצוותיו. חברי הכנסייה מצווים לפתח את אמונתם באמצעות למידת כתבי הקודש, תפילה, טקסים וציות למצוות האל. האמונה נחשבת כמעצבת את האופי. חברי הכנסייה מתייחסים לאמונתם האישית כ"עדות".

חזרה בתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה מאמינים בעקרון החזרה בתשובה, הכולל חרטה כנה או "צער אלוהי", כפרה במידת האפשר, והימנעות מחטא. המפתח לתהליך החזרה בתשובה הוא הווידוי של האדם בפני אלוהיו, בו הוא מבקש סליחה על חטאיו ומתחייב שלא לחזור על שגיאותיו. על חטאים כבדים מתוודים בפני בישוף, המציע דרכים לכפרה ועידוד רוחני.

טבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה טובלים באמצעות שקיעה במים, כפי שהם מאמינים שטבל ישו. הטבילה היא סמל לקבורה ולידה מחדש. כנוצרים רבים מאמינים חברי הכנסייה כי אדם שחזר בתשובה וטבל, כיפר על כל חטאיו הקודמים.

את הטבילה מקיימים לאחר יום ההולדת השמיני. גיל שמונה נחשב לגיל בו ילד מתחיל להיות אחראי לחטאיו ויכול להבדיל בין טוב לרע. אם אדם אינו יכול להבדיל בין טוב לרע, מחמת ליקוי שכלי, אין להטבילו. את ההטבלה עורכים רק אלו שהוסמכו לכך.

טבילת המתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג ייחודי ומעורר מחלוקת הוא "טבילת המתים". על פי הכנסייה אנשים שמתו ולא קיבלו (או לא הייתה להם הזדמנות לקבל) את הדת המורמונית בחייהם, יוכלו לקבל את הדת לאחר מותם, אך לשם כך עליהם לקבל את כל המצוות המוטלות על המאמין החי, לרבות הטבילה. לכן נוהגים חברי הכנסייה להיטבל בשמם של מתים המקבלים עליהם, כביכול, את הדת המורמונית (לא חייבת להיות הטבלה פיזית של הגופה עצמה). מנהג זה מסביר את עניינם הרב של בני הדת המורמונית בגנאלוגיה, כדי למצוא את פרטיהם של מתים רבים ככל האפשר ולהטבילם לדת המורמונית. הטבלה זו אין פירושה כי המת קיבל על עצמו את הדת המורמונית, אלא כי ניתנת לו ההזדמנות לעשות כן אם יחפוץ בכך. המחקר הגנאלוגי המורמוני משמש כיום בסיס מידע חשוב למחקר הגנאלוגי בעולם כולו, ובמיוחד ליהדות מזרח אירופה. רבים מהארכיונים של מדינות מזרח אירופיות כפולין מצאו את דרכם ל"מרכזי לימוד המשפחה" המורמונים, והרשומות הנשמרות שם קלות יותר לגישה ומצויות במצב טוב יותר מן הארכיונים המקוריים.

המחלוקת בדבר טבילת קורבנות השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהסתבר כי רבים מקורבנות השואה, וביניהם אנה פרנק הוטבלו לאחר מותם לדת המורמונית, התעוררה מחלוקת ומחאת הקהילות היהודיות הובילה להתחייבות המורמונים ב-1995 להפסיק לטבול קורבנות שואה, אלא אם כן יקבלו את רשותם המפורשת של קרוביהם שנותרו בחיים. ב-2002 התברר כי למרות הוראות ברורות שקיבלו ממנהיגות הכנסייה, לא חדלו חבריה מעיסוק זה. מרכז שמעון ויזנטל לחקר השואה הביע התנגדות לכך. מחקרים גילו כי רבים מאלו שהוטבלו בשנים שמאז 1995 עלולים להיות קורבנות שואה. המחלוקת בדבר השאלה האם אכן ממשיכים המורמונים בהטבלת קורבנות שואה עודנה עולה מדי לפעם.

מתנת רוח הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מי שנטבל יקבל את מתנת רוח הקודש כשיניח עליו הכומר את ידיו." ברכה זו אמורה להעניק לחבר הכנסייה החדש את חברתה המתמדת של רוח הקודש כמדריכה רוחנית כל עוד מתמיד החבר בדרך החיים עליה מצווה הכנסייה. המורמונים מאמינים כי גם מי שלא הוטבל יכול לקבל את הדרכתה של רוח הקודש, אך לא את חברתה המתמדת.

תחיית המתים ויום הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סמית תתחולל ביום הדין תחיית המתים בה יקומו המתים לתחייה בצורה אנושית מושלמת, ויעמדו בפני האל כשהם זוכרים את חטאי העבר. תחייה זו תינתן לכל – לצדיקים ולרשעים, אשר יעמדו בפני האל שישפוט אותם על חטאיהם.

סיבולת מתמשכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה מאמינים כי החיים הינם מבחן סיבולת מתמשך, ועבודת האל אינה חוויה דתית חד פעמית. עבודת האל כוללת צדקה, התפתחות רוחנית באמצעות לימוד והליכה לכנסייה, התגברות על מכשולים אישיים, והמטרה היא להגיע לתכונות המיוחסות לאל - אהבה, חסד ואמת.

מנהיגות וכמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי הכנסייה הם הנשיאים, אליהם מתייחסים המאמינים כ"נביאים" "חוזים" ו"הזוכים להתגלות", הזכאים לקבל את ההתגלות האלוהית ולהדריך את הכנסייה והעולם בדבר האל. מתחתם מצויים סמכויות מקומיות של הכנסייה כ"שליח", ה"שבעים" וה"בישופים" ודרגים אחרים. נשיא הכנסייה משמש עד מותו, לאחריו מתכנס "קוורום שנים עשר השליחים" ומחליט, לאחר קבלת הדרכה אלוהית, מי יהיה הנשיא החדש.

הכמורה ניתנת לעתים לעמאים, ולכנסייה יש מסורת של כמרים שאינם מקבלים שכר וממשיכים בעיסוקיהם הארציים בעודם מחזיקים במשרות כהונה. ב-1978 הכריז נשיא הכנסייה ספנסר ו. קימבל כי זכה להתגלות אלוהית לפיה כל אדם הראוי לכך יוכל לקבל דרגת כהונה. לפני התגלות זו לא יכלו אנשים ממוצא אפריקני לקבל משרות כהונה, למרות שהתקבלו כחברים בכנסייה (אם כי אנשים כהי עור שאינם אפריקנים זכו לכך, אם התירה זאת ההתגלות האלוהית).

כתבי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנון המורמוני הינו פתוח, וניתן להוספה, תחת הדוקטרינה של "ההתגלות המתמדת". כיום כולל הקנון את התנ"ך, "הברית החדשה", "ספר מורמון", "הדוקטרינה והדברות", ו"הפנינה יקרת הערך". פרט לכך ישנם כתבים שלא זכו לקנוניזציה, כגון הכרזות נשיאי הכנסייה לדורותיהם.

חברי הכנסייה הדוברים אנגלית משתמשים בתרגום המלך ג'יימס לתנ"ך. גם ג'וזף סמית טען שתירגם את התנ"ך לאנגלית, אך סכסוך בדבר זכויות יוצרים בין פלגים שונים בכנסייה מונע את השימוש בגרסה זו באופן נרחב. בנוסף, למרות שידוע שסמית למד את שפות המקור של התנ"ך - עברית, ארמית ויוונית - הוא לא הגיע לרמת ידע שמאפשרת לו לעשות תירגום בכוחות עצמו, ועל כן תירגום זה איננו "תירגום" במובן המקובל של המילה, כלומר הוא לא העברה של התוכן המקורי של התנ"ך והברית החדשה משפות המקור לאנגלית, אלא תיקונים לתרגום המלך ג'יימס שסמית קיבל בהתגלות אלוהית.

ההקדמה לספר מורמון אומרת כי:

"ספר מורמון הינו ספר קדוש, כמוהו כתנ"ך. הוא מתעד את מגעיו של האל עם תושבי אמריקה הקדומים, וכולל, כמוהו כתנ"ך, את דברו הנצחי של האל. הספר נכתב על ידי נביאים קדומים ברוח הנבואה וההתגלות. דבריהם, שנכתבו על גבי לוחות מזהב צוטטו וקוצרו על ידי היסטוריון נביא בשם מורמון. דברים אלו מתעדים שתי תרבויות גדולות. האחת באה מירושלים ב-600 לפנה"ס, ולאחר מכן נפרדה לשתי אומות, בני נפי ובני למן. האחרת באה מוקדם יותר, כאשר הפיץ האל את לשונות מגדל בבל. קבוצה זו ידועה כבני ירד. לאחר אלפי שנים הושמדו כולם פרט לבני למן, שהם אבות האינדיאנים. האירוע החשוב המתואר בספר מורמון הוא כהונתו האישית של ישו בקרב בני נפי בסמוך לאחר קומו לתחייה. הספר מסביר את עקרונות דבר האל ואת תוכנית הגאולה, ומסביר לאנשים מה עליהם לעשות על מנת לקבל שלווה בחיים אלו וגאולה בחיים שלאחר מכן".

"הדוקטרינה והדברות" הוא ספר של גילויים, מדיניות, מכתבים והצהרות של נשיאי הכנסייה, החל מג'וזף סמית.

"הפנינה יקרת הערך" כוללת קטעים מ"תרגום ג'וזף סמית" לקטעים מספר בראשית וספר מתי, וכן תרגום לפפירוס מצרי שנרכש על ידי סמית ב-1835, וטען כי איבדו לאחר מכן, אם כי חלק ממנו שב ונתגלה ב-1967, המכונה "ספר אברהם" המתאר את מסעות אברהם אבינו במצרים, וכן היסטוריה של הכנסייה שנכתבה על ידי סמית ב-1838 ומספר מכתבים שלו, המהווים הצהרות בדבר אמונה ודוקטרינה כנסייתית.

האלוהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאולוגיה המורמונית קובעת כי האל, ישו ורוח הקודש הינם שלוש ישויות נפרדות המרכיבות ביחד את "האלוהות" (ויש להבחין זאת מן התאולוגיה הנוצרית של השילוש הקדוש לפיה הינם שלוש ישויות שהן ישות אחת במהותה). כל שלושת חברי "האלוהות" הינם נצחיים ואלוהיים באופן שווה, אך תפקידם ביקום שונה מעט. רוח הקודש הינה רוח ללא גוף גשמי, האל וישו הינם בעלי גוף גשמי, ומושלם. על אף שהתאולוגיה המורמונית רואה את האב, הבן ורוח הקודש כשלוש ישויות נפרדות, הן נחשבות ל"אל אחד" כמעט בכל מובן, ותכליתם היא אחת.

חברי "האלוהות" ניחנים בתכונות אותן מייחסת הנצרות לאל. האלוהות הינה כל יכולה, כל יודעת, טובה ומיטיבה, נצחית, בלתי ניתנת לשינוי, בת אלמוות, כלולה ביקום ואינה נמצאת מחוץ לו. עם זאת המשמעות הניתנת לתכונות אלו שונה מזו של הנצרות. האל אינו נחשב ל"בורא" העולם כי אם ל"מארגן" מכיוון שהמורמונים מאמינים כי החומר הינו נצחי, והיה קיים תמיד, ולנצח יוסיף להתקיים. כך גם היות האל כל יכול אינה יכולה לפרוץ מגבולות הלוגיקה, ומחוקי הפיזיקה.

נראה, כי על אף שהדבר אינו רשום במפורש בכתבי הקודש, האמין סמית' כי האל, האב, היה בעבר אדם שחי, כמונו, על האדמה, בדומה לבנו ישו. נראה, על אף שהדבר אינו רשום במפורש בכתבי הקודש, שהאל נשוי באופן נצחי ל"אם השמימית", השווה במעמדה לאב, ולהם תפקידים אלוהיים שונים. המורמונים מכירים במשתמע בקיומה, אך אינם עובדים אותה ואינם מתפללים לה. המורמונים מניחים כי האב שומר על קיומה באופן אנונימי, ואיש אינו יודע את שמה.

חברי הכנסייה אינם משתמשים בסמל הצלב. הם מעדיפים להתמקד בחייו של ישו ולא במותו. סמל המזוהה עם הכנסייה הינו המלאך "מורוני" האוחז בחצוצרה, המכריז על חידושה של האמונה האמיתית עלי אדמות. פסל בדמות מלאך זה מוצב לעתים קרובות על המגדל הגבוה ביותר במקדשי המורמונים. סמל נוסף הן האותיות CTR, ראשי תיבות של הביטוי האנגלי "Choose The Right" – בחר בדרך הישר.

תוכנית הגאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דברי ישו, שלטענת סמית' שוחזרו על ידי האל ונמסרו לו, מטרת דבר האל הינה להביא לאלמוות ונצחיות של המין האנושי. "תוכנית הגאולה" כוללת את הבריאה, הנפילה, כפרת העוונות, ביחד עם חוקי האל, מצוותיו ופקודותיו.

המורמונים מאמינים כי דרך כפרת העוונות של ישו, ניתן לגאול את כל המין האנושי, באמצעות קיום מצוות דבר האל. המטרה היא כי המין האנושי ישוב לחיות עם האל, כיצורים נצחיים ומרוממים.

על אף שמתנת חיי הנצח תינתן לכל, בשל כפרת העוונות של ישו על הצלב, אך הגאולה מן החטא, או מן המוות הרוחני הינה מותנית בטבילה לדת המורמונית, ושמירה על מצוותיה. אמונה כשלעצמה, או אמונה ללא קיום מצוות, לא תסייע בכך. בסופו של התהליך יוכל אף אדם רגיל להיות כישו, ולחלוק עמו את ממלכת האל.

אנשים טובים מטבעם, אשר לא קיבלו את הדת המורמונית לא יעלו לממלכת האל, אלא יישארו בממלכות האדמה. ממלכות אלו הינן רבות תהילה, אך האל ובנו לא ישכנו בהן. ממלכות אלו יינתנו לאנשים ששמרו בחייהם על עשרת הדברות.

רוצחים, פושעים ואלו שלא קיבלו את ישו וכפרת עוונותיו, יישארו בממלכה אחרת, אשר למרות הכול אף היא עדיפה על העולם בו אנו חיים היום. לממלכה זו ייכנסו כל אלו שאינם מכחישים את קיומה של רוח הקודש, והמורמונים מאמינים כי מעט מאוד אנשים מבצעים חטא זה.

המעטים אשר לאחר קבלת כל המידע על דבר האל, יכחישו במודע את רוח הקודש, יישארו באפילה החיצונית. על אף שתחייתם מן המוות מובטחת, אין להם כפרה בעולם הבא.

בתי תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסי תפילה שבועיים נערכים בבתי תפילה. טקס התפילה כולל סקרמנט, הדומה לאכילת לחם הקודש בנצרות, אם כי המורמונים אינם מאמינים, כפי שמאמינים הקתולים כי לחם הקודש הוא אכן בשרו ודמו של ישו הנוצרי בפועל ממש. בפגישה טיפוסית שרים המורמונים מזמורים, המלווים בפסנתר או אורגן, ושומעים הרצאות מחברי קהילה אחרים. הנשים מגיעות בשמלות או בחצאיות, והגברים לובשים חולצה לבנה ועניבה, אך אנשים מוזמנים לטקס בכל לבוש שהוא. בית התפילה פעיל בכל ימות השבוע לפעילויות שונות, פרט ליום שני אותו מקדישים המורמונים למשפחתם.

התפילה ביום ראשון אורכת כשלוש שעות, ומחולקת לשלושה חלקים. בראשיתה כשעה של סקרמנט, בו משתתפת העדה במאוחד, הכוללת תפילה ואכילת לחם הקודש על ידי חברי העדה שנטבלו, הטקס כולל אף דרשות של חברי העדה ושירת מזמורים. בשני החלקים האחרים מתחלקת העדה לקבוצות על פי גיל ומין.

החלק השני הינו חלק של לימוד, בו מתחלקים לפי גיל. המבוגרים ילמדו את כתבי הקודש, וישמעו הרצאות על נושאים כיחסי המשפחה הראויים וכיוצא בזה. הצעירים לומדים את יסודות הדת.

בחלק השלישי מתחלקת העדה לפי גיל ומין. גברים ונערים מגיל 12 נפרדים מן הנשים ומן הצעירים יותר, והנשים מתחלקות לקבוצות גיל. אף בחלק זה משולב לימוד ותפילה.

בימי השבוע נפגשים המורמונים לפגישות תפילה ולימוד. היכולות לכלול פעילות משותפת לגברים ונשים, להדרכה רוחנית, סעד או פעילות אחרת.

בנוסף לפעילות בבית התפילה, חברי העדה האדוקים ישתתפו בפעילות ב"מקדש" הכוללת הטבלת מתים, ופעילות נוספת בעלת רמה דתית גבוהה. חברים המשתתפים בפעילות זו מקבלים לבוש קודש אותו הם לובשים מתחת לבגדי היום יום.

מנהגים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהגים אחרים המיוחסים למורמונים הינם השמירה על דיאטה הנמנעת מאלכוהול, טבק, תה וקפה, ואכילת מאכלים בריאים, אכילת בשר במתינות, מתן מעשר מהכנסתם לכנסייה, צניעות בלבוש ובדיבור, הנהגת העדה על ידי הדיוטות, פגישות משפחתיות לתפילה בערבים, במיוחד ביום שני. קעקועים ופירסינג (פרט לזוג עגילים באזני הנשים) נאסרים. חברי הכנסייה נדרשים להינשא ולהוליד ילדים, והמשפחה המורמונית הינה גדולה מן הממוצע. פעילות מינית מחוץ לנישואין נחשבת לחטא. המורמונים אינם מכירים בנישואים הומוסקסואליים. הכנסייה מדגישה את התכונות המיוחסות לישו – צניעות, יושר, יושרה, ציות לחוק, חסידות ונאמנות בחיי הנישואין. הכנסייה מדגישה את ערכי המשפחה, מתנגדת להפלות, פורנוגרפיה והימורים.

פוליגמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה אינם נוהגים יותר באופן פוליגמי, ואלו שנמצא כי נישאו ליותר מאישה אחת מוצאים אל מחוץ לעדה, אם כי בתחילת דרכה עודדה הכנסייה "נישואים מרובים". סמית', יאנג ואחרים נישאו ליותר מאישה אחת בו-זמנית, עד שנוהג זה הוכרז רשמית כפסול במניפסט שניתן בשנת 1890 על ידי הנשיא וילפורד וודראף, בו נקראו חברי העדה לציית לחוקי מדינתם בנוגע לנישואין. ב-1904 ניתן מניפסט נוסף בו נדרשו חברי העדה שלא להינשא ליותר מאישה אחת. על רקע איסורים אלה חל פילוג בתוך הכנסייה המורמונית, וקבוצה של קיצוניים אשר המשיכו לדבוק בפוליגמיה פרשה ממנה.

תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילות המורמונים מופנות אל "אבינו שבשמיים", וכוללות את המילה "אמן". תפילה בציבור נענית במילה "אמן". רוב התפילות יכולות להיאמר בכל עת, וניתן לומר אותן בישיבה, בכריעה או בעמידה.

תפילות הקשורות במצוות מסוימות הינן מוגדרות, וחייבות להיאמר באופן מילולי, ותפילות אחרות נאמרות על פי נוסחה מסוימת. כך למשל התפילה שנועדה לברך את לחם הקודש נאמרת בנוסח קבוע ובזמן מסוים ביום א'. הכהן האומר את התפילה כורע ברך. אם הוא טועה באמירת התפילה עליו לחזור עליה. אך התפילה שנועדה לאשר את חברותו של אדם בקהילה, אינה נאמרת לפי נוסח קבוע, אלא לפי נוסחה, בה נאמרים שמו של החבר, סמכותו של נושא התפילה, והנוסח "מקבל את רוח הקודש", ולאחריו ברכה אישית בנוסח חופשי.

מיסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה הינם מסיונרים פעילים, והינם מן הדתות הפעילות ביותר בתחום זה. בסוף שנת 2004 פעלו כ-51,000 מיסיונרים במשרה מלאה מסביב לעולם (אך זאת, ללא כל תמורה). עבודת המיסיון הינה מצווה מוכרת של הכנסייה, ומזוהה עמה. המסיונר נשלח על ידי הכנסייה לאזור פעולה מסוים, למשך כשנתיים ועליו לפרנס את עצמו, תוך כדי שהוא לומד את שפת המקום. המיסיונרים פעילים בסיוע הומניטרי, ומחקר גנאלוגי. על רקע זה קמה התנגדות רבה בקרב גורמים דתיים יהודים במדינת ישראל עת רצו המורמונים להקים סניף של אוניברסיטת בריגהם יאנג בירושלים. לבסוף הוקמה האוניברסיטה, על אף מחאות והפגנות, והמורמונים מתחייבים שלא לערוך במסגרתה פעילות מיסיונרית. מבנה האוניברסיטה, על קשתותיו ועמודיו, מהווה כיום את אחד המבנים החדשים היפים בירושלים.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורמונים מאמינים כי לכל אדם האפשרות ללמוד ולהתפתח. הכנסייה מדגישה את החינוך, והקימה קולג'ים ואוניברסיטאות, לרבות האוניברסיטה המורמונית בירושלים. הכנסייה מחייבת את חברי הכנסייה בני למעלה מ-12 להשתתף בפעילות לימודית ביום א'. לכנסייה תוכנית מלגות והלוואות לצורכי לימודים בריבית נמוכה, המשמשת את חברי הקהילה ששבו משליחות מסיונרית וברצונם להשלים את לימודיהם.

כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים בעיתון "אריזונה רפבליק" בשנת 1991 ובטיים מגזין ובשנת 1997 טענו כי הכנסייה הינה הדת העשירה ביותר בארצות הברית, והכנסתה ממעשרות בלבד בשנת 1996 עלתה כדי 5.2 מיליארד דולר. לכנסייה נכסי מקרקעין רבים, ועסקים רבים ששווים מוערך ביותר מ-30 מיליארד דולר. אין דרך להעריך את עושרה המדויק של הכנסייה, מאחר שאינה נדרשת על פי החוק לגלות את נתוניה הכספיים.

הכנסייה משתמשת בכספיה למטרות סעד, חינוך ורווחה, כמו גם למימון תוכניותיה המיסיונריות. הכנסייה מעודדת את חבריה לבקש סיוע כספי מן המשפחה ומן הכנסייה לפני שהם פונים לגורמים חיצוניים. כן עוסקת הכנסייה בבנייה מאורגנת של בתי תפילה, ומקדשים.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסייה מתייחסים זה לזה כ"אח" או "אחות", בלווית שם משפחתם (לדוגמה "האח סמית'"). אל אלו הנושאים במשרה יתייחסו בתוארם ("הנשיא קימבל"). כמה תארים מוכרים הם: "בישוף", "זקן", "פטריארך", "נשיא".

המורמונים והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורמונים קשורים קשר הדוק ליהדות. הם מאמינים כי הם מצאצאי 12 השבטים (וליתר דיוק מצאצאי שבט יוסף), או כצאצאים ישירים או על ידי קבלה לשבט. המורמונים מאמינים כי בקרבם קיימים כל 12 השבטים, וכי המדינה שבה קיימים הכי הרבה שבטים הינה מונגוליה שבה חסר רק שבט זבולון.

מסיבות אלה הפגינו המורמונים יחס חיובי חזק ליהדות מאז ומעולם.

סמל המגן דוד משמש לעתים בכנסייה המורמונית ומסמל את קשריהם לבני ישראל וליהדות. סמל זה מוצג באופן בולט באולם האספה הגדול של המורמונים בסולט לייק סיטי.

מאז הקמת מדינת ישראל היו המורמונים בדרך כלל מאוד פרו ישראלים. הם תרמו רבות למוסדות חינוך ותרבות בארץ.

המורמונים הקימו בירושלים, סמוך להר הזיתים, שלוחה של אוניברסיטת בריגהם יאנג. הקמת המוסדות המורמוניים בירושלים לוותה בזמנו בהתנגדות עזה של חוגים חרדיים ודתיים שחששו מפעילות מיסיונרית נוצרית, ואושרה רק לאחר התחייבות הכנסייה שלא תעסוק בארץ בהמרת דת.

נושא נוסף שמעכיר מדי פעם את היחסים בין היהודים והמורמונים הוא מנהגם לטבול לכנסייתם יהודים שנפטרו, לרבות, אך לא רק, קרבנות שואה (ר' לעיל).

ביקורת על הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת על הכנסייה המורמונית מתרכזת בכמה מישורים. יש המותחים ביקורת על ספרי הקודש המורמונים, ומנסים להוכיח כי האירועים המוזכרים בספר מורמון, ובספרי היסוד האחרים של הדת, לא היו ולא נבראו, וכי אין המדובר ביצירה שניתנה מאת האל המתעדת אירועים בני אלפי שנים, כי אם ביצירה שנולדה במוחו של סמית' בתחילת המאה התשע עשרה. יש רבים החוקרים את חייהם הפרטיים של מנהיגי המורמונים המוקדמים כסמית' ויאנג, בנסיון להראות כי המדובר בבני אדם שאינם ראויים להוות מודל לחיקוי, וודאי שאינם "נביאים".

ביקורת קשה יותר נמתחת על מנהגיהם של המורמונים, ונטען כי המדובר ב"כת". נראה כי חלק ממרכיבי ההגדרה הסוציולוגית המקובלת ל"כת" אינם מתאימים למורמונים, וכיום המדובר בדת ממוסדת לכל דבר. יש המכנים את מדינת המורמונים ביוטה בשנות החמישים של המאה התשע עשרה "תאוקרטיה". ביוטה כולה, ובסולט לייק סיטי, רוב האוכלוסייה שייכת לדת המורמונית. יש המתלוננים על כי אורח החיים המורמוני הינו מסוגר, וכי מי שאינו שייך לדת המורמונית לא ימצא את מקומו החברתי ביוטה ובאזורים בהם יש רוב למורמונים.

המורמונים זכו לדימויים שליליים בתחילת דרכם. סופרים כמארק טוויין וארתור קונאן דויל (בספרו חקירה בשני) מתחו ביקורת על המורמונים וציירו אותם באור שלילי. התרבות הפופולרית, בעיתונות, בספרות ובקולנוע נטתה לתיאור סנסציוני של המורמונים כאנשים אכזריים ורודנים, אך תיאורים אלו הפכו להוגנים יותר ככל שהתבסס מעמד הדת המורמונית, וככל שהתערו המורמונים באוכלוסייה הכללית, כאשר התפשטותה של ארצות הברית מערבה, והתפתחות הטכנולוגיה, הוציאו אותם מבידודם במדבר. הפסקתה של הפוליגמיה בסוף המאה ה-19 הביאה ליתר הרמוניה בין המורמונים ובין הממסד, ולדימוי טוב יותר של הקהילה המורמונית בציבור. כיום עיקר הביקורת מחוגים יהודיים על המורמונים עוסק במנהג טבילת המתים, הנתפס כחוסר רגישות של המורמונים כלפי קהילות דתיות אחרות, וכלפי אמונתם הדתית של אחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונית כרמלי, "פלורליזם דתי ומגבלותיו: המורמונים ושאלת הפוליגמיה", זמנים 115, קיץ 2011.
  • סקוט אנדרסון, הכל נשאר במשפחה, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 141, פברואר 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]