קנטאור A

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קנטאור A
ESO Centaurus A LABOCA.jpg
קנטאור A בשילוב של תמונות באור נראה (לבן וצהוב, מצפה הכוכבים לה-סילה), בקרני X (כחול, טלסקופ החלל צ'נדרה) ובגלי רדיו (כתום, רדיו-טלסקופ APEX)
נתוני תצפית
קבוצת כוכבים ברבור
שמות נוספים NGC 5128
מגלה ג'יימס דנלוֹפּ
תאריך גילוי 29 באפריל 1826
סוג גלקסיית עדשה
בהירות 6.84+[1]
סיווג מורפולוגי S0 pec[1]
עלייה ישרה 13ʰ 25ᵐ 27.6ˢ
נטייה ‏09″ ‏01′ ‏43°‏-
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 21-
מרחק[2] 11,000,000 שנות אור
3,372,577.88 פארסק
קוטר 80,000[3] שנות אור
מסה ‎4×1011‎‏[4] M
הסחה לאדום 547[3] ק"מ/שנייה
0.0018

קנטאור A (נקראת גם NGC 5128) היא גלקסיית עדשה הנמצאת במרחק של כ-11 מיליון שנות אור משביל החלב בקבוצת הכוכבים קנטאור. גלקסיה זו היא גלקסיית הרדיו הקרובה ביותר לשביל החלב והיא מקור גלי רדיו השני בעוצמתו בשמים (אחרי שארית הסופרנובה קסיופאה A ולמעט השמש).[5]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטאור A התגלתה ב-29 באפריל 1826 על ידי האסטרונום הסקוטי ג'יימס דנלוֹפּ, כאשר ערך קטלוג של ערפיליות בשמי הדרום ממצפה כוכבים בעיר פרמטה שבניו סאות' ויילס, לא רחוק מסידני (כיום פרבר של סידני).[6] דנלופ נתן לערפילית את המספר 482 ברשימת הערפיליות שגילה ותיאר את הערפילית כ"ערפילית כפולה מיוחדת במינה", שמורכבת משתי ערפיליות צמודות, אך עם הפרדה ברורה ביניהן.[7] ג'ון הרשל צפה בה בשנת 1834 מדרום אפריקה והביא אותה כדוגמה לערפילית מחולקת כשהוא מתאר אותה כ"שני חצאי אליפסה של ערפילית אליפטית המופרדים על ידי רצועה אפלה ורחבה המקבילה לציר הראשי של הערפילית"[8] בשנת 1948 דיווח האסטרונום ג'ון בולטון על גילוי של מספר מקורות של גלי רדיו שמימיים. מכיוון שבתקופה זו לא היה ניתן לאתר במדויק את מיקומו של מקור גלי רדיו, נעשו מספר מדידות ממקומות שונים ובזמנים שונים, תוך ניצול כדור הארץ עצמו כמחסום לגלי רדיו, וכך זוהו זמני הזריחה והשקיעה המדויקים של המקור ונקבעו בעזרתם הקואורדינטות השמימיות שלו. באופן זה זוהו שלושה מקורות רדיו, שסומנו שור A, בתולה A וקנטאור A, כנובעים מערפילית הסרטן, M87 ו-NGC 5128 בהתאמה.[9] זיהוי זה הפך את קנטאור A ו-M87 לשתיים מגלקסיות הרדיו הראשונות שזוהו ככאלה. בשנת 1969 התגלה שקנטאור A ו-M87 הן גם מקורות של קרני X על ידי תצפית שנעשתה באמצעות טיל שנשלח לגובה של בין 100 ל-200 קילומטרים והצליח להתגבר על הבליעה של האטמוספירה.[10] בשנת 1986 נצפתה בקנטאור A הסופרנובה הראשונה והיחידה שהתגלתה בה עד כה, מסוג Ia, שהגיעה בשיאה לבהירות מדרגה 12.5.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטאור A באור תת-אדום בצילום של מצפה הכוכבים לה-סילה

קנטאור A מסווגת כגלקסיית עדשה, אך ייתכן שהיא למעשה גלקסיה אליפטית שצירה הראשי מקביל לקו הראייה אליה. את הגלקסיה חוצה פס רחב של אבק שלא פולט קרינה באור נראה ויוצר את המראה של זוג ערפיליות מקבילות. לגלקסיה גרעין גלקטי פעיל שמכיל חור שחור על-מסיבי עם מסה שמוערכת בכ-55 מיליון מסות שמש.[11] מהגרעין יוצאים סילוני גז אל מחוץ לגלקסיה ויוצרים שתי אונות של חומר חם הפולט גלי רדיו וקרני X ומשתרע עד למרחק של כמיליון שנות אור.[12] בגלקסיה עצמה יש אזורים רבים של יצירת כוכבים חדשים בניגוד לרוב גלקסיות העדשה שמתאפיינות בדרך כלל באוכלוסיית כוכבים זקנה ובמעט חומר בין-כוכבי המאפשר יצירת כוכבים חדשים. ייתכן שהסיבה לכמות החומר הזמין ליצירת הכוכבים היא התנגשות של הגלקסיה עם גלקסיה ספירלית קטנה יותר לפני כחצי מיליארד שנים, שהתפרקה כתוצאה מההתנגשות וחלק מהדיסקה שלה הסתפח לקנטאור A ויצר את פס האבק שחוצה אותה ונותן לה את צורתה המיוחדת. לפי הסבר זה, ליבת הגלקסיה שהתפרקה היא הגלקסיה הננסית הסמוכה NGC 5237 והגלקסיה הלא-סדורה הסמוכה ESO 270-17 היא שריד נוסף שלה.[13] מסתה של הגלקסיה מוערכת בכ-‎4×1011‎ מסות שמש וקוטרה (בלי האונות) כ-80,000 שנות אור. מרחקה אינו ידוע בוודאות, שכן שיטות מדידה שונות נותנות תוצאות שונות, אך הוא נע בין 11 ל-15 מיליון שנות אור, כך שבכל מקרה זו גלקסיית הרדיו הקרובה ביותר לשביל החלב.

יחד עם גלקסיית גלגל הרוח הדרומית (M83), קנטאור A שייכת לקבוצת גלקסיות שנקראת "קבוצת קנטאור A" או "קבוצת M83" על שם שתי הגלקסיות הבולטות שבה, ושמכילה כ-15 גלקסיות.[14] קנטאור A היא אחת מ-12 גלקסיות גדולות אשר מקיפות את הקבוצה המקומית ומכונות "מועצת הענקים", ביניהן גם גלקסיית הפסל, גלקסיית המחוגה, M64‏, M81‏, M82‏, M83‏ ו-M94.[15]

תצפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטאור A באור נראה בצילום של מצפה הכוכבים לה-סילה

עם בהירות מדרגה 6.8 קנטאור A היא הגלקסיה החמישית הכי בהירה בשמי הלילה וגלקסיית הרדיו הבהירה ביותר. היא ניתנת לצפייה באמצעות משקפת ואפילו טלסקופ חובבים מאפשר להבחין בפס הכהה החוצה אותה. הגלקסיה נמצאת כ-4.5 מעלות ממערב לכוכב μ (מו) בקנטאור, כ-6.4 מעלות מדרום לכוכב ι (יוטא) בקנטאור וכ-6.8 מעלות מצפון-מערב לכוכב ζ (זטא) בקנטאור. כ-4.5 מעלות מדרום לה נמצא הצביר הכדורי ω בקנטאור. בשל מיקומה הדרומי לא ניתן להבחין בה מרוב מדינות אירופה אלא רק מהדרומיות ביותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קנטאור A בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 SIMBAD: Centaurus A
  2. ^ NASA: Centaurus A, Astronomy Picture of the Day (4.4.2012)
  3. ^ 3.0 3.1 NED: NGC 5128
  4. ^ A. Mathieu, H. Dejonghe & X. Hui :Probing the halo of Centaurus A: a merger dynamical model for the PN population, Astronomy and Astrophysics, v.309, p.30 (1996)
  5. ^ W. D. Reeve: Important Celestial Radio Sources, Reeve Observatory
  6. ^ P. Robertson, G. Cozens, W. Orchiston, B. Slee & H. Wendt: Early Australian Optical and Radio Observations of Centaurus A, Publications of the Astronomical Society of Australia, vol. 27, p. 7 (2010)
  7. ^ James Dunlop: A Catalogue of Nebulae and Clusters of Stars in the Southern Hemisphere, Observed at Paramatta in New South Wales, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, Vol. 118, p. 138 (1828)
  8. ^ J. F. W. Herschel: Outlines of Astronomy, Spottiwoodes & Shaw, p. 602 (1847)
  9. ^ J. G. Bolton, G. J. Stanley & O. B. Slee: Positions of Three Discrete Sources of Galactic Radio-Frequency Radiation, Classics in radio astronomy, P. 239
  10. ^ C. S. Bowyer, M. Lampton, J. Mack & F. de Mendonca: Detection of X-Ray Emission from 3c 273 and NGC 5128, Astrophysical Journal, vol. 161, p.L1 (1970)
  11. ^ NASA: Radio Telescopes Capture Best-Ever Snapshot of Black Hole Jets (20.5.2011)
  12. ^ NASA: Centaurus Radio Jets Rising, Astronomy Picture of the Day, 13.4.2011
  13. ^ R. C. Thomson: Galaxy shredding. I - Centaurus A, NGC 5237, and the Fourcade-Figueroa shred, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, vol. 257, no. 4, p. 690 (1992)
  14. ^ SEDS: The M83 group of galaxies
  15. ^ Marshall L. McCall - A Council of Giants, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, March 2014, p.405