קרב דנייפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב דנייפר
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Crossing the Dnieper.png
חיילים סובייטים במהלך מעבר
תאריך התחלה: 26 באוגוסט 1943
תאריך סיום: 23 בדצמבר 1943
משך הסכסוך: 17 שבועות ויום
מקום: גדות נהר דנייפר
תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים

ורמאכט, הצבא הרומני

מפקדים
כוחות

2,650,000 חיילים, 51,300 תותחים, 2400 טנקים, 2850 מטוסים

1,250,000 אלף חיילים, 12,600 תותחים, 2100 טנקים, 2000 מטוסים

אבידות

416 אלף הרוגים 1.3 מליון פצועים

עד כ-400 אלף הרוגים ועד מיליון פצועים

ממורכז


קרב דנייפר הוא המערכה הצבאית שהתרחשה במהלך המחצית השנייה של שנת 1943, במהלכה חצה הצבא האדום את נהר הדנייפר ושחרר חלק משמעותי של אוקראינה הסובייטית כולל העיר קייב. במערכה השתתפו כ-4 מיליון חיילים ולצבא האדום הייתה עדיפות מספרית בכוח אדם וציוד קרבי כבד.

המערכה כללה מספר מבצעים:

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב קורסק לא היה לוורמאכט סיכוי לניצחון כולל במלחמה. אבידותיו היו קשות וככלל הצבא היה פחות מנוסה מאשר בתחילת המלחמה. כתוצאה מכך הגרמנים היו יכולים לכל היותר להגיע להצלחות טקטיות ולהתבצר בקווי ההגנה תוך ניסיון להתיש את הצבא האדום. לקראת אוגוסט היה ברור שהגרמנים לא יכולים לעצור את המתקפות הסובייטיות כל זמן שקיים תיאום בין ברית המועצות, ארצות הברית בריטניה ומדינות תומכות נוספות. אדולף היטלר החליט לבסס את המערכה במזרח על בניית קווי ביצורים חדשים והגנה על קו הביצורים בכל מחיר.

יוסיף סטלין היה נחוש להחזיר את השטחים הכבושים ובמיוחד אוקראינה בעלת הפוטנציאל התעשייתי, מכרות פחם ואוכלוסייה רבה. בהתאם לכך המתקפה בדרום הייתה היעד העיקרי למתקפה.

תוכניות הגנה גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוגוסט 1943 החליט היטלר על בניית קו ההגנה "החומה המזרחית". הקו צריך היה להתחיל מאזור העיר פסקוב בצפון ולהסתיים בחופי הים השחור. הכוונה הייתה להקים ביצורים גם על הגדה המערבית של הדנייפר. לאור חוסר הזמן לבנייה, חוזק קו הביצורים לא היה אחיד. בשלב ראשון נבנו ביצורים באזורים שלדעת הפיקוד הגרמני היו מתאימים לחציית הנהר על ידי הסובייטים. היות שמתקפה סובייטית החלה כבר ב-26 באוגוסט רוב הביצורים לא היו מוכנים.

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך המתקפה שתוכננה להתבצע בחזית שאורכה 1400 ק"מ, רוכזו כוחות בהיקף חסר תקדים שכללו מעל 2.5 מיליון חיילים, תותחים, טנקים ומטוסים. הפיקוד חולק לחמש חזיתות:

החזיתות כללו 36 ארמיות רגילות, 4 ארמיות שריון ו-5 ארמיות אוויר.

מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול הצבא האדום עמדו כוחות של מספר קבוצות ארמיות של הוורמאכט:

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע צ'רניגוב-פולטבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריוגרפיה הסובייטית והרוסית מקובל לפצל את המבצע ל-3 מבצעים נפרדים בהתאם לחזיתות שהשתתפו בקרבות. הצבא האדום הציב למבצע זה כמיליון וחצי חיילים, 30 אלף תותחים, 1200 טנקים ו-1450 מטוסים. התאום בין החזיתות היה באחריותו של גאורגי ז'וקוב.

הגרמנים הציבו בחזית כ-700 אלף חיילים, 7200 תותחים, 1200 טנקים וכ-900 מטוסים.

המתקפה הסובייטית החלה ב-26 באוגוסט. למרות עדיפות מספרית ברורה לא הייתה התקדמות מהירה והקרבות התנהלו סביב כל כפר. עד ל-31 באוגוסט התקדמו כוחות חזית המרכז העיקריים בכ-20-25 ק"מ אך לא הצליחו לפרוץ קדימה. לעומת זאת, הארמייה ה-60 הסובייטית שתקפה בכיוון המשני הצליחה לפרוץ את קווי ההגנה של הגרמנים ולקראת 31 באוגוסט להתקדם 60 ק"מ בחזית של כ-100 ק"מ. קונסטנטין רוקוסובסקי הגיע למקום, ביצע ארגון מחדש של כוחות החזית תוך הפניית תגבורות למקום הפריצה. כתוצאה מכך קרסה ההגנה של הארמייה הגרמנית השנייה והצבא האדום החל בהתקדמות בקצב של 30-50 ק"מ ביום. הגרמנים שלחו תגבורות לאזור אך לאור התנופה של הצבא האדום לא הצליחו התגבורות להביא לשינוי משמעותי של המצב.

חזית וורונז' לא פעלה בצורה כה מוצלחת ולקראת 31 באוגוסט התקדמה ב-30 ק"מ בלבד וב-3 בספטמבר שחררה את העיר סומי. התקדמות חזית הערבה הייתה איטית עוד יותר.

ב-6 בספטמבר החליטה הסטבקה על שינוי ארגוני של המתקפה. חזית וורונז' קיבלה הנחייה להפנות את מרב המאמץ לכיוון קייב, חזית המרכז לכיוון הומל וחזית הערבה לכיוון פולטבה. כל החזיתות קיבלו תגבורות לצורך יישום המטלות החדשות.

ב-7 בספטמבר התקדמות חזית המרכז הייתה כבר 190 ק"מ, הם הגיעו לנהר דסנה וחצו אותו. חזית ורונז' החלה בהתארגנות מחדש ולמעשה לא התקדמה. חזית הערבה הגיעה לפרברי פולטבה וניהלה קרבות קשים במטרה לשחרר את העיר. בעיר היה חיל מצב משמעותי וסביבו נבנו קווי ביצורים מתקדמים.

לאחר שלושה שבועות של קרבות היה ברור שהוורמאכט לא מסוגל לעצור את המתקפה הסובייטית, ובמיוחד בשטחים הפתוחים בהם העדיפות המספרית הסובייטית הורגשה במיוחד. אריך פון מנשטיין ביקש 12 דיוויזיות חדשות אך העתודות הגרמניות היו דלות. ב-15 בספטמבר אישר היטלר נסיגה כללית בחלק הדרומי של החזית לכיוון הדנייפר. הנסיגה כללה את הארמיות השישית והשמינית ואת ארמיות הפאנצר הראשונה והרביעית. למרות כל הניסיונות, לא הצליח הצבא האדום למנוע את הנסיגה המאורגנת הגרמנית והם הצליחו להעביר את כל הכוחות לגדה המערבית של הנהר. יחד עם זאת, המרדף הביא לכך שהגרמנים לא הצליחו לבסס את ההגנה וב-22 בספטמבר היו לצבא האדום מובלעות מוגבלות בגדה המערבית.

בסביבות העיר פולטבה נמשך קרב קשה. המתקפות הסובייטיות לא היו מוצלחות והאטו בצורה משמעותית את התקדמות חזית הערבה, ורק ב-25 בספטמבר שוחררה העיר. ב-25 בספטמבר הגיע הצבא האדום לשפת נהר הדנייפר, ולקראת סוף ספטמבר כבר היו לצבא האדום 23 מובלעות בגדה המערבית.

למרות הקשיים הסתיים המבצע בהצלחה. הצבא האדום התקדם כ-250-300 ק"מ מערבה בחזית שאורכה כ-700 ק"מ תוך חודש של קרבות. שוחררו אזורים בהם התגוררו עשרות מיליוני אזרחים. חזית המרכז בפיקוד רוקוסובסקי לבדה הצליחה לפרוץ את קווי ההגנה ולהביא לקריסת הוורמאכט. חזיתות אחרות תקפו חזיתית ועדיפות מספרית הביאה ניצחון ברמה הטקטית. במהלך המבצע איבד הצבא האדום כ-430 אלף חיילים (הרוגים ופצועים) והוורמאכט כ-321 אלף.

צליחת הדנייפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנייפר הינו הנהר השלישי בגודלו באירופה, בחלקו התחתון מגיע רוחבו ל-3 ק"מ. הגדה הימנית (המערבית) היא הגדה הגבוהה וזה מקשה על חציית הנהר מהגדה השמאלית. הפיקוד הסובייטי החליט לא לבצע הכנות מעמיקות לחציית הנהר ולא לתת לגרמנים לבסס את עמדותיהם. הוחלט על צליחה מהירה לאורך חזית של כ-300 ק"מ. החלטה זו לא נתנה לגרמנים זמן להכנת קווי ההגנה אך גרמה לצבא האדום אבדות רבות במבצע.

בסוף ספטמבר כבר היו בגדה המערבית 23 מובלעות באורך של עד 10 ק"מ ובעומק של 1-2 ק"מ כל אחת. מובלעות אלו אמורות היו להיות ראשי גשר למתקפות גדולות עתידיות. העברת כוחות למובלעות הייתה קשה מאוד. לקראת תחילת אוקטובר דיוויזיות שהיו ממוקמות במובלעות איבדו עד שליש מכוח האדם. למרות הכול הצליחו הסובייטים להחזיק את המובלעות ואף להרחיב אותן. העברת תגבורות נמשכה ללא הפסקה וניתן היה לצבור את הכוחות למתקפה. גם היחידות הגרמניות שלחמו נגד במובלעות התעייפו פיזית ומנטאלית, ואיבדו חלק גדול מהסגל, ולוורמאכט לא היה יכולת של ממש להביא לאזור יחידות טריות ומנוסות בלחימה.

המבצע בדנייפר התחתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום השלב הראשון של המתקפה בחלק המרכזי של הדנייפר הגיע הצבא האדום לשפת הנהר בחזית באורך של כ-750 ק"מ, אולם בחלק התחתון של הנהר היו לגרמנים מובלעות משמעותיות בגדה המזרחית. בהתאם לכך, הוחלט בסטבקה להאיץ את המתקפה בחלק התחתון של הנהר תוך כיבוש המובלעות הגרמניות וחציית המכשול המימי. לטובת המתקפה הוקצו יחידות של חזית הערבה, החזית הדרומית והחזית הדרום-מערבית. לקראת תחילת המתקפה באזור רוכזו מיליון וחצי חיילים, 24500 תותחים, 1160 טנקים ו-2000 מטוסים.

הגרמנים היו מודעים למתקפה הקרבה וניסו לארגן באזור קו הגנה חזק. לצורך כך הועברו תגבורות לאזור, אך הגרמנים הצליחו לרכז רק כ-770 אלף חיילים, 8000 תותחים, כ-800 טנקים וכ-1000 מטוסים, כחצי מהכוח הסובייטי שעמד מולם.

המתקפה החלה ב-26 בספטמבר. יחידות של החזית הדרומית התקשו להתמודד עם קו ההגנה הגרמני החזק ולאחר שבוע של קרבות התקדמו בכ-2-5 ק"מ בלבד. לעומת זאת, חזית הערבה הצליחה לכבוש את כל המובלעת הגרמנית באזור העיר קרמנצ'וג, להגיע לשפת הדנייפר ואף לחצות אותה במספר מקומות.

במהלך תחילת אוקטובר הרחיבו חזית הערבה וחזית הדרום-מערבית את המובלעות שגדה המערבית וצברו כוחות. ב-15 באוקטובר החלה מתקפה חדשה לכיוון העיר קריבוי רוג. תוך שבוע התקדם הצבא האדום כ-100 ק"מ מערבה תוך התקרבות לפרברי קריבוי רוג ושחרור דנייפרופטרובסק ב-23 באוקטובר. בעקבות כך נוצרה אפשרות של ממש לכיתור ארמיית הפאנצר הראשונה ואריך פון מנשטיין העביר לאזור יחידות טריות מחלקים אחרים של החזית. הדבר אפשר לגרמנים לבצע מתקפת נגד ואף להביא לנסיגה של הצבא האדום מזרחה.

אולם להצלחה טקטית זו היה מחיר כבד. ב-9 באוקטובר החלו יחידות החזית הדרומית במתקפה מחודשת ופרצו את החזית הגרמנית המוחלשת. הגרמנים העבירו לאזור יחידות חדשות אך היה קושי להביא אותם תוך זמן קצר. כתוצאה מפריצת קו ההגנה הגרמני, הצליח הצבא האדום לפרוץ את מצר פרקופ ולנתק את היחידות הגרמניות והרומניות בחצי האי קרים מיתר היחידות.

במהלך נובמבר-דצמבר היו ניסיונות של הצבא האדום לשחרר שנית את קריבוי רוג ולהגיע לדנייפרופטרובסק אך ללא הצלחה וחזית התייצבה.

במהלך המבצע בוצעה מתקפה בחזית של 800 ק"מ ולמרות ההצלחות לא כל המשימות בוצעו. ההצלחה הגדולה הייתה כיתור הארמייה ה-17 הגרמנית בחצי האי קרים ויצירת מובלעת גדולה בגדה המערבית.

במהלך הקרבות איבדו הגרמנים כ-165 אלף הרוגים ופצועים. אבידות הצבא האדום הגיעו לכ-581 אלף (מהם 173 אלף הרוגים).

מבצע הצניחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטרה להחליש את היכולת הגרמנית להגן על הגדה המערבית הוחלט בסטבקה על מבצע שאפתני - הצנחת כוחות בהיקף של אלפי חיילים. המבצע החל ב-24 בספטמבר 1943 במטרה למנוע מתגבורות גרמניות להגיע אל המובלעות הסובייטיות בגדה המערבית.

כוחות הצנחנים שתוכננו להשתתף במבצע כללו 10000 חיילים, 24 תותחים בקוטר 45 מ"מ וציוד נוסף. הצנחת הכוחות בוצעה על ידי כמה מאות מטוסים. בהכנת המבצע נעשו מספר טעויות חמורות שבסופו של דבר גרמו לכישלונו:

  • הוקם קורפוס נחתים אך מעשית הוא לא פעל וכל חטיבת צנחנים פעלה בנפרד ללא תאום בהכנות.
  • החלטה על המבצע נפלה ב-17 בספטמבר וב-19 בספטמבר כבר הוגשה התוכנית ואושרה על ידי גאורגי ז'וקוב.
  • לא היה מודיעין מתאים ולא היה ידוע על נוכחות יחידות גרמניות משמעותיות באזור הנחיתה.
  • ריכוז הכוחות בשדות תעופה הסתיים רק ב-24 בספטמבר כמה שעות לפני ההמראה.
  • לא בוצעה צניחה מוקדמת של קבוצות קטנות לצורך התארגנות וליקוט מודיעין.

המטוסים החלו להמריא בערב 24 בספטמבר. עקב אי-סדר בשטחי ההמראה בוצעו 296 המראות בלבד במקום 500 שתוכננו. עקב אש נגד מטוסים כבדה איבדו המטוסים את הכיוון. 13 מטוסים חזרו לאזור ההמראה ללא הצנחת הכוחות, מטוס אחד ביצע הצנחה אל תוך הנהר וכל הצנחנים טבעו. 230 צנחנים הוצנחו מעל כוחות הצבא האדום ומקום צניחה ממספר מטוסים לא ידוע עד היום. ההצנחה בוצעה כאשר מטוסים היו בגובה רב של כ-2000 מ' וטסו במהירות גבוהה. כתוצאה מכך התפזרו הצנחנים בשטח גדול. לקראת בוקר התברר שבפועל הוצנחו 4575 צנחנים. הם החלו בקרבות בקבוצות קטנות וללא קשר עם המטה. לאור הכישלון צניחת הקבוצה השנייה בוטלה.

תוך מספר ימים התארגנו הצנחנים למספר קבוצות של כמה מאות לוחמים בכל קבוצה והחלו בלחימה בעורף הגרמני. בהיעדר קשר עם המטה פעלה כל קבוצה על דעת עצמה. חלק מהקבוצות הצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים המקומיים. בסופו של דבר הצליחו הצנחנים ליצור קשר עם מטה הארמייה ה-52. הם החלו בתאום מבצעי ועזרו ליחידות הארמייה לחצות את הנהר במחצית נובמבר.

סטלין התייחס לכישלון תוך האשמה ברורה כלפי ז'וקוב וניקולאי ואטוטין בכישלון. לאחר ניסיון זה לא ביצע הצבא האדום עוד מבצעי צניחה.

שחרור קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייב המשוחררת בסתיו 1943

בחלק המרכזי של החזית נעשה ניסיון מתמיד להתקרב לעיר קייב ולשחררה. בסוף ספטמבר הצליחה חזית וורונז' ליצור מובלעות בגדה המערבית, דרומית וצפונית מהעיר. במהלך אוקטובר היו מספר ניסיונות מתקפה מכיוון דרום אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הוחלט על העברות כוחות למובלעת הצפונית. ב-1 בנובמבר החלה מתקפה מהמובלעת הדרומית שמטרתה היה למשוך את היחידות של הוורמאכט באזור. ב-3 בנובמבר החלה המתקפה הראשית מהמובלעת הצפונית. הגרמנים לא היו מוכנים למתקפה זו ותוך זמן קצר יחידות קדמיות של הצבא האדום היו בפרברי העיר. בנוסף בוצעה חסימת כבישים ראשיים שמקשרים את העיר עם המערב. ב-6 בנובמבר שוחררה העיר. הנסיגה הגרמנית נעצרה רק כ-50 ק"מ מהעיר. במקביל למתקפה לשחרור קייב נערכה מתקפה חזקה בחלק התחתון של הדנייפר ולקבוצת ארמיות דרום לא היו עתודות לתגבור הכוח באזור העיר. התגבורות הגרמניות הגיעו לקראת מחצית נובמבר וגרמנים החלו במתקפת נגד במטרה להגיע לאזור הדנייפר. ההגנה הסובייטית באזור לא הייתה מאורגנת והיה קושי בהעברת אספקה לכוחות הלוחמים. תוך חודש של מתקפה חזקה גרמנים הצליחו להתקדם כ-30-40 ק"מ מזרחה אך לא הגיעו לפרברי העיר או לשפת הדנייפר. במחצית דצמבר התייצבה החזית באזור.

במהלך המתקפה שולבה יחידה צ'כוסלובקית שהוקמה מחיילים צ'כים וסלובקים שנמלטו מכיבוש הגרמני, חצו את גבול ברית המועצות בצורה לא-לגאלית ושהו במחנות מעצר לפני הקמת היחידה.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כל המאמצים לא הצליח הוורמאכט לעצור את הצבא האדום על שפת נהר הדנייפר. הגרמנים נסוגו לאורך כל החזית. לשחרור קייב הייתה השפעה פוליטית ומוראלית חזקה. למרות ששטחים גדולים של אוקראינה עוד היו תחת כיבוש, היה ניתן לצפות שמהלך שנת 1944 יגיע הצבא האדום לגבול ברית המועצות מלפני תחילת המלחמה.

המבצע בוצע תוך תאום עם יחידות הפרטיזנים שפעלו לפיצוץ מסילות רכבת והקשו מאוד על פעולות לוגיסטיות של הוורמאכט והעברות כוחות ואספקה לאזורי הלחימה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב דנייפר בוויקישיתוף