קרב ליגניץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב ליגניץ
מלחמה: הפלישה המונגולית לאירופה
המונגולים המונהגים על ידי באידר מניפים על חנית את ראשו של הנריק השני החסוד, כדי להטיל מורא על ורוצלב
תאריך התחלה: 9 באפריל 1241
תאריך סיום: 9 באפריל 1241
קרב לפני: קרב חמלניק
קרב אחרי: קרב מוהי
מקום: סמוך ליישוב ליגניץ
51°08′43″N 16°13′22″E / 51.145277777778°N 16.222777777778°E / 51.145277777778; 16.222777777778 
תוצאה: ניצחון מונגולי
הצדדים הלוחמים

קואליציה אירופאית שכללה כוחות פולניים, צ'כיים וגרמנים, שלחמו תחת פיקודו של הנריק השני החסוד

מפקדים

הנריק השני החסוד, בולסלאב, בנו של המארגראב של מורביה, סוליסלאב, אחיו של הפאלאטין של קראקוב והדוכס מישקה מאופולה.

כוחות

30,000-8,000 לוחמים, כולל כ-2,000 פרשים כבדים.

טומן אחד או שני טומנים. 20,000-8,000 אלף פרשים.

אבידות

כבדות. השמדה כמעט מוחלטת של הצבא, ומותו של הנריק השני.

קלות יחסית

קרב ליגניץ נערך בשלזיה, סמוך ליישוב ליגניץגרמנית המקום ידוע כ-Wahlstatt שמשמעו "מקום הבחירה"[1]), ב-9 באפריל 1241, בין כוחות של האימפריה המונגולית, שפלשו לפולין, ובין קואליציה צבאית, שכללה כוחות פולניים, בוהמיים וגרמניים, שלחמו תחת פיקוד הדוכס הגדול הנריק השני החסוד. הקרב, שנערך יומיים לפני תבוסת הצבא ההונגרי בקרב מוהי, הסתיים בניצחון מונגולי מכריע, ובמותו של הנריק השני.

הכוח המונגולי שלחם בקרב ליגניץ היה חלק מהצבא המונגולי, שפלש למזרח אירופה ולאירופה המרכזית, תחת פיקוד באטו ח'אן. הוא הונהג על ידי אחיו של באטו, אורדה ח'אן ושני בני דודיו, באידר וקאדאן (בניו של אוגדיי ח'אן).

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה המונגולית הציבה לעצמה כמטרה את כיבוש הממלכה ההונגרית. כאמתלה לכך השתמשו המונגולים ברשות שנתן בלה הרביעי, מלך הונגריה לקומנים להתיישב בממלכתו. לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומנים לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים, והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. בין המלך ההונגרי ובין המלך הקומני נוצרו קשרי משפחה, כשבנו של המלך ההונגרי, אישטוואן, נשא לאישה את בתו של מלך הקומנים. הקומנים הסכימו להתנצר וקיבלו את הריבונות ההונגרית.

המונגולים השתמשו במעבר הקומנים אל הונגריה כאמתלה להתקפתם על הממלכה ההונגרית. לאחר מועצת מלחמה, שקיימו המונגולים בחודש דצמבר 1240, בפשמישל, שלחו למלך בלה הרביעי אולטימטום ובו דרישה להשיב לידיהם את הקומנים הבורחים, אותם ראו המונגולים כנתינים שלהם. המלך ההונגרי דחה את האולטימטום ושלח שליחים לגייס את האצולה ההונגרית ולהזעיק את בני בריתו[2].

המונגולים ראו בפולין שטח מעבר לכיוון הממלכה ההונגרית ובנוסף לכך, רצו לכבוש אותה, כדי למנוע אפשרות שהפולנים יזרימו סיוע להונגרים.

פולין של התקופה הזאת הייתה מחולקת בין הצאצאים של שושלת פיאסט והייתה מורכבת למעשה מארבע מדינות נפרדות, כשהבכיר מבין השליטים האלה היה להלכה בולסלאב החמישי הביישן, דוכס סנדומיר וקראקוב, אך החזק מביניהם, ולכן גם מנהיגם לעת מלחמה, היה הנריק השני החסוד.

הצבא המונגולי נח במשך שנה בשטח אוקראינה של ימינו, ובפברואר 1241 חצה כוח של 70,000 פרשים מונגוליים, כשני שלישים מתוכם פרשים קלים והשאר פרשים כבדים, את הנהרות הקפואים בדרכם אל מרכז אירופה. הכוח המונגולי התפצל לשלושה כוחות עיקריים. הראשון, שכלל כ-20 אלף לוחמים בפיקודם של באידר וקאדאן, חדר לפולין, כוח קטן, בפיקודו של קאדאן, איגף את הונגריה מדרום וחדר לשטח טרנסילבניה ואילו הכוח המרכזי חצה את הרי הקרפטים במרץ ונכנס לממלכת הונגריה.

ההכנות לעימות ויחסי הכוחות הצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים פלשו לפולין בראשית שנת 1241. ב-13 בפברואר הם כבשו בסערה את העיר סנדומיר, וב-18 במרץ הם הביסו צבא פולני שהונהג על ידי הוויוודים של קראקוב ושל סנדומיר בקרב חמלניק. לאחר ניצחונם הם המשיכו אל קראקוב, שננטשה על ידי תושביה ושרפו אותה. המונגולים הטילו מצור וניסו לכבוש את העיר ורוצלב, אך לנוכח העמידה העיקשת של מגיני העיר, העדיפו להסיר את המצור ולמנוע מערבה בחיפוש אחר צבאו של הנריק השני החסוד, במטרה להשמיד אותו לפני שיספיק לחבור עם כוחות תגבורות נוספים. הצבא המונגולי כלל, לפי מקורות שונים, טומאן אחד, או שני טומאנים בתקן חסר (בעקבות האבדות שספג במהלך פלישתו לפולין), וחוקרים מודרניים מעריכים שמנה 8000-15,000 פרשים.

הנריק השני, שביקש את סיועו של גיסו, וצ'סלאב הראשון, מלך בוהמיה, המתין לצבא המונגולי סמוך לחומות העיר ליגניץ, אך לא ידע מתי תגיע העזרה המובטחת. קיימת מחלוקת בין החוקרים ביחס לגודלו של הצבא שעמד לרשותו. לפי המקורות העתיקים הוא כלל כ-30,000 לוחמים, מתוכם כאלפיים פרשים כבדים (אצילים פולניים, אבירים מהמסדרים הצבאיים הטמפלרי והטבטוני ועוד) והשאר חיילים רגליים, רובם דלי חימוש, כולל כורי זהב מהעיר גולדברג (כיום זואוטוריה) בבוואריה. מחקרים מודרניים מעריכים שכוחו של הצבא הנוצרי לא עלה על 8000 לוחמים, והממעיטים אף טוענים שהוא מנה כ-2000 לוחמים בלבד.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנריק השני, שהיה מוטרד מהעובדה שהמונגולים בוזזים והורסים את ארצו ועשויים עוד להתחזק, החליט לוותר על הגנתם של חומות ליגניץ ונע עם צבאו אל העיר יאבור (Jawor), בקרבת ליגניץ, שם נערך על מספר גבעות נמוכות הקרויות ואהלשטאט (Wahlstadt) לקראת קרב עם הצבא המונגולי. לפי תיאור הקרב המופיע בכרוניקה של הבישוף הפולני יאן דלוגוש, שנכתבה למעלה מ-200 שנה לאחר הקרב, הצבא הפולני חולק למספר כוחות משנה. כוח החלוץ, בפיקודו של בולסלאב, בנו של המארגראב[3] של מוראביה, כלל אבירים בני לאומים שונים בתוספת לכורים שבאו מגולדברג והיו מזוינים בכלי העבודה שלהם. הכוח השני, בפיקודו של סוליסלאב, אחיו של הפלטין של קראקוב, היה מורכב מבני העיר קראקוב ואבירים מהעיר הפולנית ולקופולה (Welkopole). הכוח השלישי, בפיקודו של הדוכס משקו מאופולה, הורכב מאבירים משלזיה עלית ואבירים טבטונים בהנהגת מגיסטר מיליטום פופו פון אוסטרן (Poppo von Ostern). כוחות אלו נערכו מעט מאחורי כוח החלוץ ומשני עבריו, והגנו על אגפיו. כוח העתודה, בפיקודו האישי של הנריק השני, הורכב מאצילים מאזור שלזיה ומהעיר ורוצלב ומאבירים טמפלרים.

המונגולים ידעו, שצבאו של וצ'סלאב הראשון, מלך בוהמיה,שהיה גדול בהרבה מהצבא הפולני (וכלל לפי חלק מהמקורות כ-50 אלף איש) נמצא במרחק של שני ימי צעידה בלבד מליגניץ, לכן רצו למשוך את צבאו של הנריק השני לקרב, ולהשמיד אותו, לפני שיחבור לצבא הבוהמי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב ליגניץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010, עמ' 206
  2. ^ קרב ליגניץ באתר של HISTORY net.com. (באנגלית)
  3. ^ מארגראב הוא תואר אצולה גרמני מקביל לתואר מרקיז