קרב ליגניץ
 | ||||||||||||||||||
| המונגולים המונהגים על ידי באידר מניפים על חנית את ראשו של הנריק השני החסוד, כדי להטיל מורא על ורוצלב | ||||||||||||||||||
| מלחמה: הפלישה המונגולית לאירופה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 9 באפריל 1241 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב חמלניק | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב מוהי | |||||||||||||||||
| מקום | סמוך ליישוב ליגניץ | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
51°08′43″N 16°13′22″E / 51.145277777778°N 16.222777777778°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מונגולי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב ליגניץ היה קרב מכריע, שנערך ב-9 באפריל 1241 בשלזיה, סמוך לעיר ליגניץ, במקום שנקרא בגרמנית בשם Wahlstatt שמשמעו "מקום הבחירה"[1], בין כוחות האימפריה המונגולית שפלשו לפולין, ובין קואליציה צבאית נוצרית, שכללה כוחות פולניים, בוהמיים וגרמניים, שלחמו תחת פיקוד הדוכס הגדול הנריק השני החסוד. הקרב (שנערך יומיים לפני תבוסת הצבא ההונגרי בקרב מוהי) הסתיים בהשמדת הצבא הפולני, ובמותם של הנריק השני ושל רבים מהאצילים הפולניים רמי הדרג שהשתתפו בו.
הכוח המונגולי שלחם בקרב ליגניץ היה חלק מהצבא המונגולי, שפלש למזרח אירופה ולאירופה המרכזית, תחת פיקוד באטו ח'אן, במסגרת הפלישה המונגולית לאירופה. הוא כלל שני טומנים, תחת פיקוד באידר, בנו של צ'אגאטאי חאן וקאדאן, בנו של אוגדיי חאן, או טומן אחד בפיקודו של באידר (לפי מקור קונטמפורני אחד).
הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפריה המונגולית הציבה לעצמה כמטרה את כיבוש הממלכה ההונגרית. כאמתלה לכך השתמשו המונגולים ברשות שנתן בלה הרביעי, מלך הונגריה לקומנים להתיישב בממלכתו. לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומנים לעבור מערבה. בין השנים 1239–1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים, והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. בין המלך ההונגרי ובין המלך הקומני נוצרו קשרי משפחה, כשבנו של המלך ההונגרי, אישטוואן, נשא לאישה את בתו של מלך הקומנים. הקומנים הסכימו להתנצר וקיבלו את הריבונות ההונגרית.
המונגולים השתמשו במעבר הקומנים אל הונגריה כאמתלה להתקפתם על הממלכה ההונגרית. לאחר מועצת מלחמה, שקיימו המונגולים בחודש דצמבר 1240, בפשמישל, שלחו למלך בלה הרביעי אולטימטום ובו דרישה להשיב לידיהם את הקומנים הבורחים, אותם ראו המונגולים כנתינים שלהם. המלך ההונגרי דחה את האולטימטום ושלח שליחים לגייס את האצולה ההונגרית ולהזעיק את בני בריתו[2].
המונגולים ראו בפולין שטח מעבר לכיוון הממלכה ההונגרית ובנוסף לכך, רצו לכבוש אותה, כדי למנוע אפשרות שהפולנים יזרימו סיוע להונגרים.
פולין של התקופה הזאת הייתה מחולקת בין הצאצאים של שושלת פיאסט והייתה מורכבת למעשה מארבע מדינות נפרדות, כשהבכיר מבין השליטים האלה היה להלכה בולסלאב החמישי הביישן, דוכס סנדומיר וקרקוב, אך החזק מביניהם, ולכן גם מנהיגם לעת מלחמה, היה הנריק השני החסוד.
הצבא המונגולי נח במשך שנה בשטח אוקראינה של ימינו, ובפברואר 1241 חצה כוח של 70,000 פרשים מונגוליים, כשני שלישים מתוכם פרשים קלים והשאר פרשים כבדים, את הנהרות הקפואים בדרכם אל מרכז אירופה. הכוח המונגולי התפצל לשלושה כוחות עיקריים. הראשון, שכלל כ-20 אלף לוחמים בפיקודם של באידר וקאדאן, חדר לפולין, כוח קטן, בפיקודו של קאדאן, איגף את הונגריה מדרום וחדר לשטח טרנסילבניה ואילו הכוח המרכזי חצה את הרי הקרפטים במרץ ונכנס לממלכת הונגריה.
ההכנות לעימות ויחסי הכוחות הצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונגולים פלשו לפולין בראשית שנת 1241. ב-13 בפברואר הם כבשו בסערה את העיר סנדומיר, וב-18 במרץ הם הביסו צבא פולני שהונהג על ידי הוויוודים של קרקוב ושל סנדומיר בקרב חמלניק. לאחר ניצחונם הם המשיכו אל קרקוב, שננטשה על ידי תושביה ושרפו אותה. המונגולים הטילו מצור וניסו לכבוש את העיר ורוצלב, אך לנוכח העמידה העיקשת של מגיני העיר, העדיפו להסיר את המצור ונעו מערבה בחיפוש אחר צבאו של הנריק השני החסוד, במטרה להשמיד אותו לפני שיספיק לחבור עם כוחות תגבורת מבוהמיה. הצבא המונגולי כלל, לפי מקורות שונים, טומאן אחד, או לכל היותר שני טומאנים בתקן חסר (בעקבות האבדות שספג במהלך פלישתו לפולין), וחוקרים מודרניים מעריכים את כוחו בכ-8,000 עד 15,000 איש. בניגוד לצבא הנוצרי, שהורכב ברובו מחיילים רגליים, הכוח המונגולי הורכב כולו מפרשים (קלים וכבדים), ולכן נהנה מניידות גבוהה, עובדה שהעניקה לו יתרון משמעותי.
הנריק השני, שביקש את סיועו של גיסו, וצ'סלאב הראשון, מלך בוהמיה, המתין לצבא המונגולי סמוך לחומות העיר ליגניץ, אך לא ידע מתי תגיע העזרה המובטחת. קיימת מחלוקת בין החוקרים ביחס לגודלו של הצבא שעמד לרשותו. לפי המקורות הקונטמפורניים, הוא כלל כ-30,000 לוחמים, מתוכם כאלפיים פרשים כבדים (אצילים פולניים, אבירים מהמסדרים הצבאיים ועוד) והשאר חיילים רגליים, רובם דלי חימוש, כולל כורי זהב מהעיר גולדברג (כיום זואוטוריה) בבוואריה. מחקרים מודרניים מעריכים שכוחו של הצבא הנוצרי לא עלה על 8,000 לוחמים.
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנריק השני, שהיה מוטרד מכך שהמונגולים בוזזים והורסים את ארצו, החליט לוותר על הגנתם של חומות ליגניץ ונע עם צבאו אל העיר יאבור (Jawor), בקרבת ליגניץ, שם נערך על מספר גבעות נמוכות הקרויות ואהלשטאט (Wahlstadt). הוא לא ידע, שצבאו של ויאצ'סלב הראשון מלך בוהמיה - שהיה גדול בהרבה מצבאו ולפי מספר מקורות כלל כ-50 אלף איש - נמצא במרחק שני ימי צעידה בלבד מליגניץ. אולם המונגולים ידעו על התקרבות הצבא הבוהמי, ולכן רצו להשמיד את צבאו של הנריק השני, לפני שהצבא הבוהמי יספיק לחבור אליו.
לפי תיאור הקרב המופיע בכרוניקה של הבישוף הפולני יאן דלוגוש, שנכתבה למעלה מ-200 שנה לאחר הקרב, נחלק הצבא הפולני למספר יחידות משנה. כוח החלוץ, בפיקודו של בולסלאב, בנו של המארגראב[3] של מוראביה, כלל אבירים בני לאומים שונים בסיוע כוח רגלים, שהורכב מכורים דלי חימוש מבוואריה, שהיו מזוינים בכלי עבודתם. הכוח השני, בפיקודו של סוליסלאב, אחיו של הפלטין של קרקוב, היה מורכב מתושבי העיר ואבירים מהעיר הפולנית ולקופולה (Welkopole). הכוח השלישי, בפיקודו של הדוכס משקו מאופולה, הורכב מאבירים משלזיה עלית. כוחות אלו נערכו מעט מאחורי כוח החלוץ ומשני עבריו, והגנו על אגפיו. כוח העתודה, בפיקודו האישי של הנריק השני, הורכב מאצילים מאזור שלזיה ומהעיר ורוצלב ומאבירים טמפלרים מצרפת. לפי חלק מהמקורות הנוצריים, כלל הצבא הפולני גם יחידת אבירים מהמסדר הטבטוני, אך ברשומות המסדר לא נמצא אישוש לטענה זו.
הצבא המונגולי נערך אף הוא בארבע יחידות. שלוש מהיחידות נערכו בדרג הראשון, כאשר היחידות שהוצבו בשני האגפים של כוח החלוץ, היו במרחק ניכר ממנו, וניצלו את פני הקרקע, כדי להסתיר את נוכחותן מהצבא הנוצרי. כוח העתודה מוקם בדרג השני, מאחורי כוח החלוץ.
בשלב הפתיחה של הקרב תקפו האבירים ממוראביה בכוח החלוץ הפולני את היחידה המונגולית שניצבה מולם, והבקיעו דרכה. אולם כאשר הכוח הפולני נכנס לעומק המערך המונגולי, הוא הותקף מאגפיו ומעורפו על ידי שתי היחידות המונגולית, שהוסתרו בשני האגפים, ספג מטר חיצים מהקשתים הרכובים המונגוליים, והושמד כמעט לחלוטין לאחר שכותר על ידי הפרשים המונגולים. בשלב זה הצטרפו לקרב הכוחות, שהוצבו בשני האגפים של הצבא הפולני, בניסיון להציל את כוח החלוץ שלהם, ותקפו את הפרשים המונגולים שכיתרו אותו. הפרשים הפולניים פעלו בשיתוף פעולה עם הרגלים, שהיו מצוידים בקשת מוצלבת. האחרונים הרחיקו את הקשתים הרכובים המונגוליים, וסיפקו לפרשים הכבדים הגנה מירי החיצים שלהם. ידם של הפולנים הייתה על העליונה והמונגולים עמדו לסגת משדה הקרב, אולם מסיבה לא ברורה, הכוח בפיקוד הדוכס משקו מאופולה סב לאחור ונמלט משדה הקרב. לפי הכרוניקה של דלוגוש, נגרמה נסיגת הכוח כתוצאה מתרגיל הטעיה מונגולי. פרש הופיע לפני שורות הפולנים, זעק בפולנית "ברחו, ברחו!", וגרם לבהלה ולבלבול בקרבם. חוקרים מודרניים משערים, שייתכן שהפרש היה רוסי, שפעל בשירות המונגולים.
כשהנריק השני ראה את נסיגת הכוח, הוא החליט להטיל לקרב את כוח העתודה שבפיקודו, והמונגולים שוב החלו להמלט משדה הקרב, אולם כנראה מדובר היה בטקטיקה מקובלת של הצבא המונגולי, נסיגה מבוימת, שנועדה למשוך את פרשי האויב למרדף בלתי מאורגן ולפרק את מערכו. לפי הכרוניקה של דלוגוש, המונגולים השתמשו גם במסך עשן מסריח (סוג של לוחמת גזים עתיקה), שכמעט גרם לפרשים הפולניים להתעלף ומנע מהם להילחם ביעילות. חוקרים מודרניים משערים, שמסך העשן נועד להפריד בין הפרשים בצבאו של הנריק השני, לבין הרגלים, כדי למנוע מהאחרונים לסייע לפרשים, וכן לזרוע בלבול בשורות הצבא הפולני. בשלב זה הצטרף לקרב כוח העתודה המונגולי, וכיתר את הצבא הפולני. המונגולים, שראו שחיציהם מתקשים להבקיע את שריון האבירים הפולניים, ירו בסוסיהם, ובדרך זאת אילצו את האבירים להילחם על רגליהם, והפכו אותם קורבן קל לפרשים הכבדים שלהם. הנריק השני ומשמר הראש שלו ניסו להבקיע את טבעת הכיתור המונגולית, אך ניסיון הפריצה החוצה נכשל, והנריק הופל מסוסו וראשו נערף על ידי המונגולים. הצבא הפולני הושמד כמעט לחלוטין, ולפי מקורות קונטמפורניים כ-25 אלף לוחמים נוצריים נהרגו בקרב, והמונגולים אספו בשדה הקרב תשעה שקים גדולים מלאים באוזניים של חללי האויב. במכתב ששלח הגראנד מאסטר של המסדר הטמפלרי למלך צרפת לואי התשיעי לאחר הקרב, צוין שבמהלך הקרב אבדו למעלה מ-500 לוחמים של המסדר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The Battle of Liegnitz (Legnica), 1241 (באנגלית)
- קרב ליגניץ, באתר HISTORY net.com (באנגלית)
- MONGOL'S MYSTERY IN WESTERN (באנגלית)
- קרב ליגניץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010, עמ' 206
- ^ קרב ליגניץ, באתר של HISTORY net.com. (באנגלית)
- ^ מארגראב הוא תואר אצולה גרמני מקביל לתואר מרקיז
