קרב משלט 86

**קרב משלט 86**
	כוחות מבצע חורב סמוך למעבר ניצנה
	מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכי הסכסוך	22 בדצמבר 1948 – 23 בדצמבר 1948 (יומיים)
מקום	הנגב ומזרח חצי האי סיני
קואורדינטות	; 31°22′30″N 34°22′10″E / 31.3749°N 34.3694°E
תוצאה	ניצחון ישראלי חלקי
הצדדים הלוחמים
ישראל	ממלכת מצרים
מנהיגים
דוד בן-גוריון	המלך פארוק
מפקדים
יגאל אלון

קרב משלט 86 היה קרב בין צבא ההגנה לישראל וצבא מצרים במבצע חורב בשלב האחרון של מלחמת העצמאות, ב-22–23 בדצמבר 1948 והיה הקרב הראשון במבצע. הצד הישראלי יזם את הקרב, במטרה להוליך שולל את המצרים בנוגע למטרת מבצע חורב ולגרום למצרים לחשוב שמטרת מבצע חורב: בידוד הכוחות המצרים בעזה.

במקביל לקרב בוצעה הונאה בעבאסן ובחוף בכדי להקל על כיבוש המשלט.

גדוד 13 של חטיבת גולני כבש את המשלט בלילה שבין 22–23 בדצמבר, תנאי מזג האוויר מנעו מתגבורת להתקדם עם אספקה ויכולת אש מסייעת שהייתה חיונית לכוח התוקף. בבוקר יצאו המצרים להתקפת נגד. הישראלים נסוגו לאחר שספגו למעלה מ40 הרוגים^[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע יואב

השלב השלישי והאחרון במלחמת העצמאות החל ב-15 באוקטובר 1948,ישראל יצאה למבצע יואב בחזית הדרום.

מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך אל הנגב המנותק, ודחיקת הצבא המצרי ממנו. מבצע זה, שהיה אחד הגדולים באותה מלחמה. אף על פי שבסוף המבצע, לצבא המצרי נותרה דריסת רגל בארץ ואף שמר על כושר לחימה ניכר, נחל המבצע הצלחה: הדרך לנגב נפרצה, השטח שתפס הצבא המצרי הצטמצם במידה ניכרת, וכוח מצרי גדול כותר בכיס פאלוג'ה. לקראת סוף המבצע כבש צה"ל את באר שבע.

בתוכנית של פולקה ברנדוט לחלוקת ארץ ישראל, הנגב יועד להיות חלק מהמדינה הערבית, בניגוד לתוכנית החלוקה מ -1947. במבצע יואב השיגו הישראלים בדרום הישגים טקטיים ואסטרטגיים משמעותיים, עם זאת המצב הבינלאומי השתנה רק במעט - מצרים גררה רגליים בשיחות שביתת הנשק, ממשלת ישראל חששה שתוכנית ברנדוט עדיין רלוונטית. לפיכך יצאה למבצע חורב בכדי לסלק את הכוחות המצרים מישראל.

מבצע חורב

עיקר המבצע תוכנן להיות בדרום ומזרח חזית הדרום, המטרה הראשונית: ניתוק האגף המזרחי של צבא מצרים מהכוח העיקרי בחזית הדרום. הוחלט לנסות להפתיע את המצרים, ולהגיע למשלטי עוג'ה אל חפיר מאחור, כאשר הכח הצה"לי יפלס דרכו בחשאי דרך ואדי אל אביאד (נחל לבן). כדי שהמצרים לא ישימו לב, החליט הפיקוד הישראלי להסיט את תשומת ליבם של המצרים בביצוע תקיפה כנגד ריכוז החיילים העיקרי ברצועת עזה. הנקודה האסטרטגית משלט 86, שממוקמת 2 קילומטרים (1.2 מיל) ממזרח לכביש החוף ורכבת החוף, נבחרה כיעד.

הפשיטה על עבאסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני תחילת התנועה אל משלט 86, (פעולת הסחה פיקודית), ביצעו הישראלים הסחות אחרות כדי להקל על כיבוש המשלט:

הפגזה כבדה של רצועת החוף בתותחי 75 מ"מ.
פשיטה על הכפר הערבי עבאסן, שנמצא כ 5 קילומטרים (3.1 מיל) דרום-מזרחית לחאן יונס (עבאסן שימש כאזור הערכות של הכוחות המצריים בקרבות מבצע אסף).

הכוח הישראלי היה רכוב במשוריינים. הכוח יצא ב-23 בדצמבר בשעה 02:00 וכבש במהירות את הכפר. עם זאת, המצרים נסוגו לעמדה נגד טנקים מערבה מהכפר. הישראלים לא ידעו על העמדה ושניים משוריינים ישראלים נפגעו כשהתקרבו. מפקד הפשיטה הישראלי נהרג, הכוח נסג בעזרת מיסוך עשן.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 22 ל-23 בדצמבר, נע גדוד 13 של חטיבת גולני לגבעה 112, בגבעה הושארו אמצעי הסיוע של הגדוד: מרגמות 3" ותותחים נגד טנקים^[2]. משם נע הכוח בכיוון צפון מערב למשלט 86. הכוח ספג ירי ארטילרי, שפצע כמה מהחיילים, לא ברור אם התגלו או שזה ירי אקראי. הכוח הישראלי התקשה למצוא את היעד, שהצליחו, הפתיעו את המצרים וכבשו את המשלט.

במקביל, היחידה המסיעת שהפעילה את התותחים הכבדים יצאה לסייע לחי"ר. הכוח נתקל בבעיות לוגיסטיות בוואדי סלקה, שהיה מוצף מים וחול טובעני בתקופה הזו של השנה. בנוסף, ארטילריה מצרית הפציצה את האזור. התגבורת נאלצה להשאיר חלק גדול מהנשק מאחור.

המצרים השיבו אש מדריבת א-שייח 'חמודה כ-200 מ' מדרום. שיירה מצרית שנעה מצפון לדרום יורטה על ידי הישראלים וכלי הנשק שלה שימשו להגנת המשלט לאחר מכן. ב־23 בדצמבר בשעה 06:00 פתחו המצרים במתקפת הנגד העיקרית שלהם, שכללה כעשרים טנקים, ארבעה כלי רכב משוריינים נושאי להביור ושתי פלוגות חי"ר. זו הייתה הפעם הראשונה שחיילי גולני נתקלו בנשק הלהביור. ההתקפה הגיעה מצפון, מערב ודרום, אך נבלמה זמנית על ידי הישראלים, שחסרו אמצעי לחימה נאותים, הישראלים השתמשו בארבעת מטולי הפיאט שברשותם. המפקד המצרי של קבוצת חטיבת החי"ר העשירית, תא"ל מוחמד נגיב, שלימים יהפוך לנשיא מצרים, נפצע קשה בחזה, הוכרז כמת, אך הצליח להחלים.

עד הצהריים נשאר החי"ר המצרי במרחק של כ-150 מטרים או יותר מהגבעה ורק כלי הרכב המשוריינים ביצעו תקיפות ישירות. כשהחל החי"ר להתקדם, מצב הגדוד הישראלי נעשה קשה; כמעט ואזלה התחמושת, רוב החובשים ומפעילי ה- PIAT נהרגו או נפצעו, מכשירי הקשר לא פעלו ולא הייתה סיוע ארטילרי. העמדה החזיקה מעמד, אך לאחר שהגשם שהתחולל פסק, המשוריינים נושאי הלהביורים המצריים נכנסו לקרב. זו הייתה הפעם הראשונה שהם הפעילו נשק כזה. אחד מהם נפגע מאש ידידותית, אך בכל זאת הם הצליחו לגרום נזק משמעותי לישראלים.

לאחר השמדת הרכב המשוריין נסוגו המצרים להתארגנות מחדש והכוחות הישראליים שנותרו ערכו התקפת נגד סופית עם חימוש PIAT האחרון שנותר. עם זאת, במהלך ההתקפה הם גילו כי למצרים יש עתודה מבצעית משמעותית של כלי רכב משוריינים שאי אפשר יהיה להשמיד. גדוד-13 החל לסגת, ללא ארגון או סדר, ואיבד לוחמים רבים בנסיגה. הקצין הישראלי ששירת כסגן מפקד גדוד 13 נהרג בפעולה והושאר בשטח. 12 לוחמים נוספים נהרגו, 35 נפצעו וכמה מהם נשבו.^[3]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות האבדות והכישלון הכבד שסבלו הכוח הישראלי, המטרה האסטרטגית של המבצע הושגה - המצרים מיקדו את תשומת ליבם במסדרון עזה וחשבו שהישראלים מתכוונים לנתק את מטה האוגדה שלהם שנמצא שם. המצרים ערכו חיפוש בגופתו של מפקד ישראלי הרוג ומצאו מסמכים הנוגעים לתקיפה, אך שלא דנו בהקשר רחב יותר, והדבר חיזק את הבנתם כי המטרה הייתה לנתק את הכוחות בעזה.