מבצע יואב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כוחות צה"ל בכיבוש באר שבע, 1948

מבצע יואב, אשר נערך בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948, היה מבצע של צבא הגנה לישראל לפריצת הדרך אל הנגב המנותק, ולדחיקת הצבא המצרי ממנו, במלחמת העצמאות. מבצע זה, שהיה אחד הגדולים במלחמת העצמאות, היה הראשון של צה"ל אשר החל במהלומה של חיל האוויר. אם כי לצבא המצרי נותרה דריסת רגל בארץ, והוא שמר על כושר לחימה ניכר, המבצע נחל הצלחה: הדרך לנגב נפרצה, השטח שתפס הצבא המצרי הצטמצם במידה ניכרת, וכוח מצרי גדול כותר בכיס פאלוג'ה. לקראת סוף המבצע צה"ל כבש את באר שבע.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוזי נרקיס, מפקד גדוד 7, 1948

הצבא המצרי פלש לישראל, ביום הראשון לעצמאותה, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השניה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה דרך פאלוג'ה (כיום קרית גת), להר חברון. אגב כך, ניתקה זרוע זו את כל הישובים היהודיים בנגב שמדרומה. פריצת הדרך לנגב הפכה, עקב ניתוק זה, לאחת הבעיות האסטרטגיות העיקריות של ישראל בהמשך המלחמה. לעת עתה, הועברה אספקה לנגב במטוסים (מבצע אבק) ובהסתננות, אך בכל זאת היווה הניתוק גורם מגביל ביותר באשר להמשך שליטת ישראל באזור. עם זאת, למערך המצרי, אשר חסם את הדרך לנגב, היו נקודות חולשה, ודבר זה עורר את התקווה, כי ניתן יהיה לפרוץ דרכו. כפי שניסח זאת יגאל אלון:

מבנה כזה של צבא האויב הוא מבנה מוזר מאוד ואיננו לטובתו. הוא תלוי באספקה רחוקה מאוד, ואין לו עומק… זוהי רצועה צרה. יש בזה איפוא שתי נקודות תורפה: קו אספקה ארוך וקו מבוצר אומנם, אבל בלי עומק. לעומת זאת, אנו נמצאים לגבי הקו הצפוני שלהם משני צידי הקו: גם מהנגב וגם מהשפלה. יש לנו כמה אפשרויות ויתרונות לגבי המצרים.

יגאל אלון, בתחבולות מלחמה, תל אביב, 1990, עמ' 73–74.

בעת ההפוגה השנייה העלה המתווך מטעם האו"ם פולקה ברנדוט, טרם נרצח, תוכנית להסדר, ולפיה יוצא כל הנגב מתחומי מדינת ישראל. רצח ברנדוט הפך את תוכניתו למעין 'צוואה', ובאופן פרדוכסאלי, העלה את ההסתברות לקבלתה. כך גבר הצורך בישראל לקבוע 'עובדות בשטח', שישימו לאל יישום עתידי של תכנית זו. בכל מקרה, המשך ההפוגה לזמן רב, הטיל עומס כבד על הכלכלה והחברה הישראליים, ומצבה של ישראל בכמה מן החזיתות, ובייחוד בנגב המנותק, דרש שיפורים בטרם תסתיים המלחמה. כך, ישראל שאפה לחדש את הקרבות פן המערכת הבינלאומית 'תקפיא' את החזיתות במצבן הנוכחי.

בהקשר זה, האו"ם הכיר בזכותה של ישראל לשלוח שיירות אספקה לנגב, והדבר נתן לצה"ל עילה לתקוף, אם וכאשר יעלה הצורך.

בסוף ספטמבר דחתה ממשלת ישראל הצעה לחדש את הקרבות בחזית המרכז, ומכאן ואילך מרכז הכובד האסטרטגי הישראלי עבר לנגב.

ההנחה הייתה כי הצבא הירדני לא יתערב כל עוד הוא לא יותקף[1]. באופן דומה, ההנהגה הישראלית הניחה כי גם יתר הצבאות הערביים: הסורי, העיראקי והלבנוני, יישארו פסיביים. בכל זאת, צה"ל הותיר בצפון ובמרכז כוחות גדולים יחסית, למקרה שההנחה תכזיב. ב-15 באוקטובר 1948 הודיעה ישראל למטה האו"ם, כי שיירה יצאה לנגב, דבר שעליו הוסכם בתנאי ההפוגה השנייה. ההנחה הייתה שכוחות חיל המשלוח המצרי יפתחו באש על השיירה. המצרים אכן פתחו באש דלילה. אנשי השיירה 'הגבירו את הרושם' באמצעות הבערת מכל של דלק שגרם לפיצוצים[2], באחת המכוניות, והיתר חזרו על עקבותיהן. כך החל מבצע יואב. שם המבצע היה בתחילה עשר המכות, אך שמו הוחלף על ידי מפקד המבצע, יגאל אלון, ל'יואב', על שם כינויו של יצחק דובנו, קצין ההדרכה הראשי של הפלמ"ח, שנהרג בעת שפיקד על הגנת קיבוץ נגבה.

אלון, מפקד המבצע

תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת המבצע הייתה "מיגור הכוח המצרי במרחב חזית ד'"[3] (פיקוד דרום במושגי ימינו). במסגרת מטרה זו נדרשו הכוחות גם לפרוץ את הדרך אל הנגב, שהיה מנותק על ידי המערך המצרי בקו אל-מג'דל-בית ג'וברין. כן תוכנן במקביל מבצע כנגד הכוחות הקלים המצריים שבחלקו הדרומי של פרוזדור ירושלים. תוכניות אלה הפכו למבצע יקב ומבצע ההר, אשר נערכו במקביל למבצע יואב.

על פי התוכנית, נועדו הכוחות השונים לנעוץ מספר טריזים במערך המצרי. האחד, נועד לנתק את הטור המצרי העיקרי, זה אשר התקדם במקביל לחוף הים התיכון. הטריז, שנועד להינעץ באזור בית חנון, נועד לאיים על דרך האספקה שלו. כן נועד להינעץ טריז דרומה, בין גת לרוחמה, באזור פאלוג'ה ועיראק אל מנשייה (אשר היווה מערך מוגן אחד). טריז אחר נועד להפריד בין הכוח המצרי שבנגב, לבין זה שבהר חברון, ונועד להינעץ מזרחה לפאלוג'ה, באזור ח'רבת אלראי (כיום דרומה מזרחה למפגש כביש 35 וכביש 6 דרום). טריזים אלה, הן כל אחד לבדו, הן במצטבר, נועדו לערער את עמידותו של המערך המצרי, על ידי יצירת חיץ בין חלקיו השונים. הטריז שנועד להינעץ בין גת לרוחמה, נועד גם להוות מסדרון המוביל אל הנגב המנותק. אמנם הכביש הראשי לנגב (כביש 232 בימינו) עבר מערבה משם, אולם מסיבה זו עצמה המערך המצרי היה חזק יותר באזור הכביש, וכלל, בין היתר, את משלטי הצומת שליד נגבה (כיום צומת גבעתי) ומשלטי חוליקאת (חלץ), כמה ק"מ דרומה משם.

המשך התכנית, האם לפנות לבאר שבע או לעזה, היה גמיש, כיוון שאלון היה מודע לכך שהתערבות בינלאומית עשויה לעצור את הקרבות בשלב כלשהו, אם כי אליבא דאלון, התקפה על עזה תתרום יותר למטרת המבצע: מיגור הצבא המצרי. יתרה מזו, לכל שלב ולכל מרכיב במבצע היה ערך אסטרטגי בפני עצמו, אפילו לא יהיה לו המשך, ותלוי רק באופן רופף בחלקים המקבילים במקומות אחרים בזירה. כלומר, הייתה זו תכנית 'מודולארית', הן בזמן, הן במרחב.

הכוחות המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הישראליים שלקחו חלק במבצע היו בגודל אוגדה לערך, במושגי ימינו. אלה כללו את חטיבת גבעתי, חטיבת יפתח, הגדודים השביעי והתשיעי של חטיבת הנגב, כאשר זה האחרון הסתנן לנגב, על כלי רכבו, בימים שטרם המבצע. לאלה נוספה פלוגה מן הגדוד השמיני. כן צורפו גדוד שריון 82, וגדוד 88, אשר כלל נשק מסייע, שהשתייכו לחטיבה 8. לאלה נוספה, לאחר מספר ימים, חטיבה 9. כן עמדו לרשות המבצע כוחות חי"ם ממחוזות הנגב והשפלה.

הכוח הארטילרי הורכב מארבע סוללות 75 מ"מ, ארבע סוללות 65 מ"מ (נפוליאונציקים), שני תותחים נ"ט 6 ליטראות (שלל), שני תותחים נ"ט 17 ליטראות (שלל), וכן שמונה תותחי נ"מ בקוטר 20 מ"מ. היה זה הכוח הארטילרי הגדול ביותר שרוכז עד אז על ידי צה"ל. כן שותפו במהלך המבצע כוחות אוויר וים (ר' להלן). כל אלה הוכפפו למטה חזית ד' (חזית הדרום), בראשו עמד יגאל אלון.

נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב

הכוח המצרי בארץ ישראל היה בגודל של כארבע חטיבות, מהן כשתיים בחזיתות הלחימה העתידית השונות.

יצחק שדה (1948), מפקד חטיבה 8

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע החל בהתקפות אינטנסיביות, במושגי מלחמת העצמאות, של חיל האוויר, על בסיסים של חיל האוויר המצרי, כמו אל עריש, ועל מטרות אחרות, במסגרת מבצע אגרוף.

המהלך היבשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מבצע יואב
תדריך לפני פעולה, חילי חטיבת הנגב, הפלמ"ח, 1948

הטריז המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה הראשון של המבצע, 16-15 באוקטובר, יצא גדוד 53 של 'גבעתי', וחסם את כביש פאלוג'ה-בית ג'יברין בחרבת אלראי. הטריז ננעץ אמנם ללא קרב, אך למחרת בבוקר תקפו את כוח 'גבעתי' כוחות בלתי סדירים, המסופחים לצבא המצרי. התקפה זו נהדפה. בכל זאת, ניתוקם של הכוחות המצריים בגזרה זו, בשלב זה, לא היה שלם, שכן הם מצאו דרכים העוקפות את החסימה של 'גבעתי'.

טריז בית חנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדוד השלישי של חטיבת יפתח יצא מניר עם בליל ה-15–16 באוקטובר, והחלה לנוע מערבה ולתפוס משלטים בכוון בית חנון. המשלטים, אשר המצרים לא החזיקו בהם כוחות, נתפסו ללא קרב. באותו לילה פיצץ הגדוד הראשון של 'יפתח' גשר, עליו עבר כביש, מצפון לבית חנון, ונכשל בניסיון לפוצץ גשר רכבת. לעומת זאת, הגדוד התשיעי הצליח לחבל, באותו לילה, בקו הרכבת דרומה יותר, בין עזה לרפיח ומדרום לרפיח. עם בוקר החלו לוחמי הגדוד השלישי להטריד באש את התחבורה המצרית בכביש רפיח-איסדוד (כיום כביש 4). המצרים הגיבו באש ארטילרית. בנוסף, בימים הבאים ערכו המצרים התקפות נגד. למרות הפגזות קשות שגרמו לנפגעים רבים, ולמרות התקפות הנגד, נאחזה 'יפתח' במשלטים שתפסה. החל מן ה-17 לחודש, החלו המצרים, אשר הטריז איים על דרכי התחבורה שלהם, להסיג את כוחותיהם שמצפון לו. נסיגה זו נעזרה בהפגזות מצריות עזות, אשר אכן חיפו עליה בהצלחה, על משלטי הטריז הישראליים. משראו כוחות 'יפתח' כי המצרים מצליחים להניע את כוחותיהם למרות האש הישראלית, החלו לתפוס משלטים קרובים יותר ויותר לכביש, עד כ-600 מ' ממנו. ב-19 לחודש, ניסיון לכבוש בכוח של שתי מחלקות את משלט 'העץ', אשר היווה מטרד למשלטי הטריז הצפון מערביים, נכשל תוך ספיגת אבדות. לבסוף, ב-21 באוקטובר 1948, 'יפתח' השיגה אחיזה ממערב לכביש, תוך ניתוקו המוחלט, והגדוד השלישי כבש ללא קרב את בית חנון.

עיראק אל-מנשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-16 באוקטובר 1948 החלה ההתקפה על עיראק אל-מנשייה בפיקודו של מג"ד 7, עוזי נרקיס. ההתקפה כוונה לשתי נקודות מפתח: תל שייח' אל-עיראני, מצפון לכפר, ובית הספר, אשר ניצב על הכביש לפאלוג'ה, מצפון מערב לתל. כוח נוסף, שכלל מחלקת חי"ר ושלושה טנקי "הוצ'קיס", נועד לבצע חסימה על הכביש לפאלוג'ה. הכוח התוקף הורכב מהגדוד השביעי של חטיבת הנגב ומגדוד הטנקים של חטיבה 8: שבעה טנקי "הוצ'קיס" ושני 'קרומוול'. כן הוקצה סיוע אווירי (שלא ניתן לבסוף) וסיוע ארטילרי, חלקו של גדוד 88: תותחי 65 ו-75 מ"מ ומרגמות 120 מ"מ. לתוקפים לא היה ניסיון בתקיפה משולבת של חיל רגלים ושריון, ולמעשה, כל כוח פעל לבדו.[4] להתקפה, אשר יצאה מקיבוץ גת, קדמה הרעשה ארטילרית, אשר החלה עם אור ראשון. בשעה 7:00 החלה החסימה לנוע ליעדה, ובהגיעה נפגע אחת הטנקים. שתי מחלקות הרגלים, אשר תקפו את בית הספר, הצליחו להשתלט עליו. ארבעת טנקי ה'הוצ'קיס', אשר נועדו לפעול בשיתוף פעולה עם הכוח, יצאו מכלל פעולה, בין אם נפגעו בקרב, בין אם בשל תקלות. המצרים החלו להפגיז בתותחים ובמרגמות את הכוח, אשר ספג גם אש מקלעים עזה. שתי מחלקות חי"ר, אליהן נילוו שני ה'קרומוול', אשר היה בדרכו ליעדו בשייח' אל-עירני. מעט אחרי 8:00 שני ה'קרומוול' יצאו מכלל פעולה עקב תקלות מכניות, נעצרו ואחר כך נסוגו. הדבר גרם לעצירת כוח החי"ר למרגלות התל. גם כאן, שני הטנקים אשר ליוו את הכוח לא תרמו משמעותית להתקפה. כללית, התקווה כי הופעת הטנקים תדהים את המצרים ותוציאם משיווי משקל, לא התאמתה. ב-8:35 המצרים פתחו בהתקפת נגד. כל כוחות החי"ר אשר תקפו את עיראק אל-מנשייה פתחו בנסיגה, אשר הפכה בהמשך למנוסה. שלושה מטנקי ה'הוצ'קיס' נותרו בשדה הקרב, וגם האחרים יצאו מכלל שימוש. לכוח העתודה לא נותר אלא לסייע בחילוץ הנפגעים, שמספרם עלה למאה, בקירוב, ובחילוץ חלק מן הכלים הפגועים. הנסיגה הושלמה ב-9:30.

משלטי הצומת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלה הכבדה בעיראק אל-מנשייה העמידה את מפקד המבצע יגאל אלון בפני בעיה חמורה: האם להמשיך ולתקוף את עיראק אל-מנשייה בהתאם לתכנית או לשנות אותה ולתקוף את משלטי הצומת. הוא בחר בדרך השנייה. בעייה אחרת הייתה נעוצה בכך שגורם ההפתעה אבד, וניתן היה להניח כי הכוחות המצריים ניצבים הכן לקראת התקפות נוספות.

המצרים הציבו גדוד להגנה על משלטי הצומת. המערך המצרי במקום התבסס על שלושה משלטים. מצפון מזרח לצומת היו משלט 113 והמשכו משלט 100. ממערב לצומת היו משלט הצומת הצפוני והדרומי. יעד ההתקפה בליל ה-16–17 באוקטובר 1948 היו משלטי 113 ו-100 ומשלטי הצומת. המשימה הוטלה על גדוד 51 של חטיבת גבעתי. כתחליף חלקי לאובדן גורם ההפתעה, הוחלט לתקוף את משלטי הצומת מצד מערב, ולא ממזרח או מצפון, כפי שוודאי ציפו המצרים. בשעה 22.30 התחילה ההתקפה על המשלטים 113 ו-100. המחלקות הסתערו ברימונים, יריות מהמותן ובכידונים. הקרב היה קשה ואכזרי אך המשלטים נכבשו.[5]

באותו הזמן תקפה פלוגה אחרת מגדוד 51 את מוצב הצומת הדרומי. ההתקפה על מוצב הצומת הצפוני לא נערכה, כיוון שהמחלקה אשר נועדה לכבוש אותו נתגלתה בדרכה על ידי המצרים במשלט הדרומי. היא הצטרפה, אפוא, להתקפה על אותו משלט, אשר נכבש אמנם, לאחר קרב קשה, אשר במהלכו ערכו המצרים התקפת נגד, על ידי שני הכוחות המסתערים. הכוח המצרי על משלט הצומת הדרומי התגלה כחזק בהרבה מן הצפוי, וגם מחלקת העתודה נקראה להצטרף לקרב על המשלט הדרומי. עם עלות השחר החלו המצרים לתקוף ללא הפסקה את המשלט הזה אך כל ההתקפות נהדפו. כן הפגיזו המצרים את יתר המשלטים שכבשה 'גבעתי'. לקראת ערב נסוגו המצרים גם ממוצב הצומת הצפוני. כיוון שכך, גדוד 54 התקדם ותפס את משלטי כאוכבה (כיום כוכב מיכאל), אשר היו ריקים ואף לא מחופרים. למחרת, ב-18 לחודש, כבש גדוד 54 גם את בית טימא.

חטיבה 9 ו'דרך בורמה המצרית'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פתיחת המבצע, חטיבה 9 שהתה בצפון. משהתברר כי יתר הצבאות הערביים אינם נוטים לסייע למצרים, הורדה החטיבה לדרום במסע לילי מזורז, בליל 18-17 באוקטובר. יעדה של החטיבה היה מתחם גדודי, ובו שבעה משלטים, אשר השתרע מדרום לכרתיה. מערך זה הגן על 'דרך בורמה המצרית', מצד אחד, והיה חלק מרצועת הניתוק המצרית של הדרך לנגב, מצד שני. החטיבה תקפה בליל ה-19-18 באוקטובר במטרה לנעוץ טריז נוסף במערך המצרי, וכן לפרוץ דרכו דרך חלופית לנגב (שכן באותו שלב משלטי חוליקאת עדיין לא נכבשו בידי צה"ל). גדוד 91 של החטיבה נועד לתקוף ראשון, וגדוד 92 נועד לתקוף אחריו. גדוד 11 של החטיבה נותר בעתודה. ההתקפה החלה בשעה 21:00. עם עלות גדוד 91 על המוצב הראשון, הוא נתקל באש חזקה, ואליה הצטרפה אש מצרית, ככל הנראה מטווחת מראש, מן המוצבים האחרים. הגדוד נסוג, ולגדוד 92 נותר רק לסייע בחילוץ, אשר הסתיים ב-19 באוקטובר בשעה 3:00. אבדות החטיבה היו 13 הרוגים ו-37 פצועים. החטיבה נותרה בדרום עוד מספר ימים, וסייעה בהצלחה בניתוק המערך המצרי שבאזור פאלוג'ה מן הכוחות שבאזור שבין בית ג'יברין והר חברון.

בליל 22-21 באוקטובר ניסתה 'גבעתי' לתקוף שוב את אותו מערך מוצבים, זו הפעם מדרום מערב, על מנת לנעוץ טריז ב'כיס פלוג'ה' שנוצר בעקבות פריצת הדרך לנגב. אולם התקפת 'גבעתי' נהדפה.

משלטי חוליקאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל ה-17–18 באוקטובר תקף הגדוד הראשון של חטיבת יפתח בפיקודו של אסף שמחוני, אשר יצא מגברעם, את גבעה 138.5 במשלטי חוליקאת. ההתקפה, אשר קדמו לה הפצצה מן האוויר והרעשה על ידי מרגמות, נהדפה על ידי המצרים. אשר קיבלו תגבורת מבית טימא (שטרם נכבשה אז על ידי 'גבעתי'). כך, למרות שמשלטי הצומת נכבשו על ידי 'גבעתי', הרי המשך הדרך לנגב, כלפי דרום, נותר חסום.

כיוון שכך, גדוד 52 מתוגבר בפלוגה מגדוד 54, אשר יצאו מבית טימא ומכאוכבא, תקפו שוב את משלטי חוליקאת. הכוח המצרי המגן על המשלטים, ששה במספר, מנה שלוש פלוגות. ההתקפה החלה בליל 19–20 באוקטובר, ונערכה על כל ששת המשלטים בעת ובעונה אחת. לאחר הפגזת ארטילריה החלו הסתערויות בקרבות כידונים ופנים אל פנים עד לנשיכות. עם שחר היו כל משלטי חוליקאת בידי כוחות 'גבעתי'.

משטרת עיראק סואידן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למבצע יואב נערכו חמישה ניסיונות לכיבוש משטרת עיראק סואידן, כולם לשווא. בלילה שבין ה-19 ל-20 באוקטובר ערכה חטיבת 'גבעתי' ניסיון נוסף לכיבוש מבנה המשטרה. על פי המידע המודיעיני שקיבל הכוח, הייתה במקום "מחלקה בעלת מוראל נמוך". בפועל הייתה במקום פלוגה, עם כמות ניכרת של נשק מסייע.[6] לאחר הפצצה אווירית בשעות אחר הצהריים, בשעה 23:00 ניסה גדוד 51 של גבעתי לפרוץ אל בניין המשטרה, תוך שימוש במק"בים, מרגמות, תותחים וכוח חבלה מוגבר. הלוחמים הצליחו אמנם לפרוץ שתי גדרות תיל, אך במאמציהם לפרוץ את הגדר השלישית נתקלו באש חזקה וכתוצאה מכך נאלצו לסגת.

בחיפוי התקפה זו עשו דרכם לנגב הגדוד השביעי של הפלמ"ח והזחל"מים של גדוד 82, כהכנה לכיבוש באר שבע (ר' להלן), שכן הדרך לנגב לא נפרצה עדיין במלואה, והקרב על משלטי חוליקאת (ר' למעלה) עדיין ניטש באותו לילה עצמו.

ההתקפה השביעית תוכננה בקפדנות, לאחר לימוד מדוקדק של מודיעין, ובכלל זה חקירת שבויים ופענוח מסמכי אויב. להתקפה היבשתית קדמה בשעות אחר הצהרים הפצצה אווירית. יומיים לאחר כישלון הניסיון השישי, בלילה שבין ה-21 ל-22 באוקטובר, הכוח הפורץ, שנעזר זו הפעם בלהביורים, הצליח להבקיע שתיים מתוך חמש גדרות התיל והתקרב עד למרחק של 50 מטר מדרום למצודה, אך התקדמותו נבלמה בשל אש חזקה ממצדית חיצונית למצודה.[7] למרות שהמצדית שותקה, ההתקפה נעצרה מבלי לפרוץ את גדרות התיל. בינתיים הצליח משוריין עמוס בחומר נפץ, להגיע עד למרחק של 30 מטרים מן המצודה. אולם אז נפגע מפגז נ"ט שגרם לפיצוץ חומר הנפץ. פיצוץ המשוריין הביא לפריצת גדרות התיל ואפשר לכוח התוקף לחדור דרך הפרצה ולהגיע אל הקיר המערבי של המצודה. חבלנים שהוזעקו רגלית, הצליחו לפרוץ פתח ברוחב אדם אחד בקיר המשטרה. אולם בשל אור היום הוחלט לסגת ולא לנצל את המצב שנוצר כדי להסתער על מבנה המשטרה. בקרב זה היו לגדוד 51 של גבעתי חמישה הרוגים ו-26 פצועים.

כיבוש באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת הדרך לנגב נוצלה מיד לכיבוש באר שבע. ההחלטה לתקוף את באר שבע ולא את עזה התקבלה לנוכח ההערכה ששעון החול המדיני לא יאפשר את כיבושה של האחרונה, שהצריך לפי ההערכות זמן רב יותר. ואכן, ב-19 באוקטובר החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש. ממשלת ישראל השהתה את תשובתה, על מנת לתת לכוחות עוד כמה ימי לחימה, להשלמת משימותיהם. עם זאת, ברור היה כי הזמן לכך קצוב.

ההתקפה על באר שבע בוצעה על ידי כוחות גדוד 9 והגדוד השביעי של חטיבת הנגב, יחד עם גדוד 82 (ללא הטנקים, שניזוקו כאמור בקרב על עיראק אל-מנשייה, ר' למעלה) וגדוד 88 (משורייני תותח ומרגמות כבדות), שניהם של חטיבה 8. חלק זה של מבצע יואב נקרא מבצע משה, על שם מפקד בית אשל משה אלברט, שנהרג כחמישה חודשים קודם לכן בהתקפה מצרית. גדודים 82, 88 ו-7 התרכזו באזור משמר הנגב, וגדוד 9 התרכז באורים. יתר היחידות היחידות המסייעות, תותחים ומרגמות, התרכזו בחצרים (קֶלטה, כפי שנקרא אז הקיבוץ). מהירות הפעולה של צה"ל הביאה לכך שהכוחות המצריים בבאר שבע, בגודל גדוד מוגבר לערך, לא היו ערוכים להתקפה הממשמשת ובאה, ואף לא נודע להם על פריצת הדרך לנגב. בשעה 3:45 פתחו התותחים והמרגמות באש ארטילרית מעמדות הממוקמות ממערב לעיר, ונערכו פעולות הטעייה מדרום לעיר. בהמשך תקף הגדוד התשיעי וכבש את חלקה הצפוני של העיר, שמחוץ לתחומה המבוצר. הקומנדו הצרפתי, אשר פעל במסגרת הגדוד, כבש את מוצב בית הקברות, והכוחות התקדמו בחלקה הצפוני של העיר, עד שהגיעו אל הכביש הראשי החוצה אותה. עם בוקר, ב-21 באוקטובר 1948, תחת הרושם כי הגנת העיר מתפוררת, תקף כוח הזחל"מים, אשר יצא מצפון העיר, את תחנת הרכבת. ארבעה זחל"מים עלו על מוקשים, והכוח נסוג. נסיגתו העלתה חשש במפקדת המבצע, כי הכוחות שחדרו לעיר יימצאו בנחיתות באור יום. לפיכך, כוח מן הגדוד השביעי, יחד עם פלגת שיריוניות מגדוד 88, תקף שנית את תחנת הרכבת, וזו הפעם כבש אותה, והמשיך והתקדם לבניין המשטרה, אשר היה מעוז ההתנגדות העיקרי שנותר. בשעה 9:45, לאחר שנורו עליה מספר פגזים, נכנע הכוח המצרי שהגן על בניין המשטרה. כיבוש המשטרה בישר את כיבוש העיר באר שבע כולה.

גדוד 9 ניסה בהמשך אותו יום להתקדם ולכבוש את המחנה הבריטי לשעבר קמפ אל שריף (כיום מול השער של עיר הבה"דים), ונהדף.

הלחימה באוויר ובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות חיל הים במבצע הייתה הנחתת אש, כסיוע למבצע, על הכוחות המצרים ועל מטרות אחרות, מכיוון הים. פעילות זו כללה הפגזת איסדוד, עזה ואל-מג'דל. כן פגע חיל הים בספינות של חיל הים המצרי, כאשר ביום האחרון למבצע נתגלו והוטבעו אוניית הדגל של הצי המצרי "האמיר פארוק" ושולת מוקשים שנלוותה אליה.

משימות חיל האוויר היו להשמיד מטוסי האויב, לתקוף יעדים אסטרטגיים וטקטיים של המצרים ולסייע לכוחות הקרקע של צה"ל. החל מהיום הראשון של המבצע הופצצו בסיסי אוויר וכן עמדות ובסיסים מצריים באל עריש, איסדוד, באר שבע, ג'ורה, חירביא, דיר סוניד, עזה, רפיח, אל-מג'דל, עיראק אל-מנשייה, עיראק סווידאן, בית ג'וברין ומקומות נוספים.

לחיל האוויר היו גם אבידות: בשעות הצהריים המאוחרות של ה-20 באוקטובר יצא זוג מטוסי 'בופייטר' לתקוף את משטרת עיראק סואידן. עם הגעתם למתחם המשטרה נפתחה על שני המטוסים אש נ"מ חזקה, אשר בעקבותיה נפגע אחד המטוסים, נחת נחיתת אונס. הטייס נהרג, ושניים אנשי צוות אוויר אחרים, דב שוגרמן וסטנלי אנדרוז (אנקשטיין), מתנדבי מח"ל מבריטניה ומארצות הברית, בהתאמה, נעדרים.

בנוסף נערכו מספר קרבות אוויר עם מטוסים מצריים, וכולם הסתיימו בניצחון ישראלי.

בדו"ח הרמטכ"ל העיראקי מ-16 בנובמבר 1948 נכתב כי: "השליטה באוויר היא בידי היהודים. והמצב כיום הוא חמור עד כדי כך, שהמטוסים המצריים מתייראים להיכנס עמם לקרב, כי אין הם יכולים לנצחם"[8].

קרב אוויר-ים משולב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באוקטובר נתגלתה ליד עזה מיכלית מצרית שיעדה היה, על פי הידיעות, אספקת דלק לכוחות המצריים. שלוש ספינות חיל הים: 'הגנה', 'וודג'ווד' ו'נגה' חשו למקום כדי לתקוף אותה. במהלך הקרב נראה היה כי למיכלית התלוותה ספינת המלחמה המצרית האמיר פארוק, ו'נגה', הקלה בחימושה, פתחה בנסיגה צפונה. במהלך קרב זה הותקפו ספינות חיל הים על ידי זוג מטוסים מצריים, שחזרו מתקיפת בארות יצחק. בהפצצה נהרג מלח ישראלי אחד וארבעה נפצעו. ספינות חיל הים ירו במטוסים ודיווחו כי הפילו אחד מהם, אלא שהדיווח התגלה לימים כמוטעה. בהמשך הקרב הגיע למקום זוג מטוסים מצרי נוסף, וכן מטוס 'בופייטר' ישראלי אשר נשלח למקום, כדי לתקוף את 'האמיר פארוק'. בתקיפה המצרית הנוספת נפצע עד מלח ישראלי, ואז פנו המטוסים המצריים לתקוף את המטוס הישראלי. כדי לחמוק, ה'בופייטר' צלל לעבר הים והתיישר ברגע האחרון. מטוס מצרי שדלק אחריו, לא הספיק להתיישר, והתרסק אל תוך הים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 באוקטובר בשעה 15:00 הוכרזה הפוגה, והמבצע תם. בעקבות מבצע יואב נותק הקשר בין עיקר המערך המצרי שבמישור החוף הדרומי, לבין כוח מצרי גדול שכותר במובלעת שכונתה 'כיס פלוג'ה'. זה האחרון נותק גם מן הזרוע המזרחית של הצבא המצרי, אשר נערכה באזור בית ג'יברין והלאה להר חברון. גם הכוח המצרי שמצפון לטריז בית חנון מצא עצמו בסכנת ניתוק. בתחילת נובמבר, כוח זה חמק דרומה אל מעבר לטריז, תוך שהמהנדסים המצרים מגלים תושייה, עת פרסו רשתות על החול שבחוף הים, ויצרו כך דרך מאולתרת. כיוון שכך, צה"ל השתלט על מג'דל ואיסדוד, וכן חזר אל יד מרדכי ואל ניצנים. כך נקבעו למעשה, מאז ועד לימינו (2017), בשינויים קלים, גבולותיה של רצועת עזה.[9]

נוכחותו של צבא מצרי פולש בתחומי ארץ ישראל הביאה לכך שישראל בצעה בעקביות 'מחטפים' לשיפור היערכותה בדרום. בסוף אוקטובר כבשה חטיבה 8 את אזור בית ג'יברין. בליל 3-2 בנובמבר ניסתה חטיבת 'גבעתי' לכבוש כמה מוצבים של 'דרך בורמה המצרית', אך שוב נהדפה. עם זאת, בהמשך המצרים פינו ביוזמתם את אותם המוצבים. ב-9 בנובמבר, נכבשה משטרת עיראק סואידן. במהלך נובמבר, כוחות חטיבת הנגב פנו מזרחה ודרומה מזרחה, חברו לסדום (מבצע לוט), אשר, כמו הנגב, הייתה מנותקת אף היא, וירדו מרחק רב דרומה אל הערבה. בתחילת דצמבר מנע מבצע אסף התבססות מצרית בצפון מערב הנגב.

לנוכח המציאות שיצר המבצע, נעלמה סכנת ניתוק יישובי הנגב היהודיים. תוכנית ברנדוט נגנזה, אם כי במהלך שנות ה-50 המוקדמות עלו מדי פעם בזירה הבינלאומית רעיונות אודות ניתוק הנגב מישראל.

הנצחה ואזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ליל חנייה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר נתן אלתרמן, אשר לחם בצוות מרגמות, בגדוד 88, אשר סייע להתקפה על שיח' עירני, במסגרת ההתקפה על עיראק אל-מנשייה, כתב בעקבות חוויותיו את השיר ליל חניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי: תל אביב: הוצאת מערכות, 1963.
  • עמיעד ברזנר, הנגב בהתיישבות ובמלחמה, הוצאת משרד הביטחון, 1994.
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד-1994, עמ' 209 - 230.
  • בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב, קובץ י"ד, עורך: ניר מן, המרכז לחקר כוח המגן, תל אביב, תשע"ד (2014), עמ' 329 - 332 (חלקה של חטיבה 9 ב'יואב').
  • ארדון כהן, מיכאל (מיקי) כהן, עמוס מנדלסון, חטיבת הנגב במלחמת העצמאות, מהדורה שנייה (ראשונה: 2011), הוצאה עצמית.
  • מיכאל (מיקי) כהן, "יחידת הקומנדו הצרפתי ומפקדה רס"ן תדי איתן", עלי זית וחרב, כרך ו', סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, עורכת: אסנת שירן, המרכז לחקר כוח המגן וההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2006, עמודים 99–151.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם סלע, "יחסי עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות - בחינה מחודשת" ("קתדרה" לתולדות הארץ וישובה, 58: דצמבר 1990)
  2. ^ ראו: מבצעי ההכרעה – מבצע "יואב", "גאוגרפיה ופיתוח הסביבה", באתר מטח
  3. ^ פקודת מבצע יואב ארכיון צה"ל 922/75/372.
  4. ^ בשל מצבם הרעוע של הטנקים, ובשל הרצון שלא לשחוק אותם בטרם עת, הוחלט לא לשתפם באימון מקדים שנועד לתרגל שיתוף חי"ר ושריון. במקומם הוקצו שיריוניות לאותו אימון
  5. ^ בקרב נהרג סגן מפקד הפלוגה יעקב ארנון. בכיס חולצתו נמצא מכתב המיועד להוריו במקרה שייפול בקרב. הגבעה נקראה על שמו: גבעת ארנון.
  6. ^ אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, 1963, עמ' 532.
  7. ^ הלוחם בן ציון לייטנר, אשר הסתער לבדו על המצדית, ושיתק אותה, זכה בעיטור הגבורה.
  8. ^ מאחורי הפרגוד, הוצאת מערכות, 1954, עמ' 120.
  9. ^ זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות ערכו ישראל ומצרים חילופי שטחים. שטח ממזרח לרצועה נמסר לישראל, ושטח באזור בית חנון נמסר בתמורה למצרים.