פולקה ברנדוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פולקה ברנדוט
Folke Bernadotte

2 בינואר 1895 - 17 בספטמבר 1948 (בגיל 53)
Folke-Bernadotte.jpg
פולקה ברנדוט
מדינה שוודיהFlag of Sweden.svg  שוודיה
מקום לידה שוודיהFlag of Sweden.svg סטוקהולם, שוודיה
מקום פטירה ישראלFlag of Israel.svg ירושלים, ישראל
מקום קבורה שוודיהFlag of Sweden.svg סטוקהולם, שוודיה
ידוע בשל תיווך להצלת אסירי המחנות לקראת סוף מלחמת העולם השניה
תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות
תואר רוזן ויסבורג
בת זוג אסטל ברנדוט

פוֹלְקֶה בֶּרְנָדוֹטשוודית: Folke Bernadotte;‏ 2 בינואר 1895 - 17 בספטמבר 1948) היה דיפלומט שוודי, בן משפחת המלוכה השוודית. היה קשור למשא ומתן על הוצאת אסירי מחנות (יהודים ואחרים) מגרמניה לקראת סוף המלחמה, ומשימתו הייתה לתווך ולהשיג את הסכמת הגרמנים לפעולה בהסכמת ממשלתו. תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ונרצח בירושלים על ידי ארגון הלח"י.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן פולקה ברנדוט נולד בסטוקהולם בשנת 1895, היה צאצא של ז'אן-בטיסט ברנדוט, מרשל בצבא נפוליאון, שהוכתר למלך שוודיה בשם קרל הארבעה עשר בשנת 1818. פולקה ברנדוט היה אחיינו של המלך גוסטב החמישי.

ברנדוט קיבל חינוך צבאי. ב-1933 שימש נציג שוודיה לתערוכה העולמית של שיקגו (1933). ב-1939 ייצג את ארצו לתערוכה העולמית של ניו יורק (1939). בראשית מלחמת העולם השנייה עמד בראש תנועת הצופים בשוודיה ולאחר מכן כיהן בתפקיד יושב ראש הצלב האדום השוודי, והיה אחראי לחילופי שבויים בין גרמניה לבריטניה. בתפקידו זה ביקר פעמים רבות בלונדון ובברלין ונפגש עם בכירים בשלטון.

באביב שנת 1945 זומן ברנדוט לפגישה עם היינריך הימלר, ראש האס אס והגסטפו. הפגישה נערכה בעיר ליבק ב-24 באפריל 1945. הימלר מסר לו כי סופו של היטלר קרב וכי הוא עצמו, משהפך לבעל הסמכות העליונה בגרמניה, מציע את כניעת מדינתו גרמניה לבריטניה ולארצות הברית, בתנאי שיורשה למדינתו להמשיך ולהילחם בברית המועצות. משרד החוץ השוודי העביר את ההצעה לראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ולנשיא פרנקלין רוזוולט, והם דיווחו עליה לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין, בהודיעם לו כי יקבלו כניעה גרמנית רק אם זו תהיה כניעה לשלושת צבאותיהם.

ברנדוט והצלת אסירים ממחנות הריכוז בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערוכה "ויזות לחיים: הדיפלומטים הצדיקים", שהתארחה בירושלים, זכה ברנדוט להוקרה על שהציל 20,000 אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה (חלקם יהודים) ועל שבמשא ומתן שניהל עם היינריך הימלר ומתוקף היותו בתפקיד נשיא הצלב האדום השוודי, הביא לשחרורם של כ-400 יהודים דנים שהיו אסירים במחנה גטו טרזיינשטט.[1] לאחר מכן ארגן את שחרורן של אלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן בלזן ואת העברתן לשוודיה.

האמבולנס השוודי ביד ושם – אחד האמבולנסים ששימשו את ברנדוט להצלת יהודיות ממחנות הריכוז
לוח הזיכרון שהוצב ליד האמבולנס השוודי ביד ושם

המידע על פעולות ההצלה של ברנדוט, שנעשו בימי המלחמה האחרונים, כאשר מפלת גרמניה הנאצית הייתה כבר ודאית, מתבסס על ספריו שיצאו לאור מיד אחרי המלחמה, על ספרי מחקר ותיעוד שפורסמו בשוודית אודות מבצע ההצלה,[2] ועל עדויות ניצולים. חלק מהחוקרים טוענים כי ברנדוט התנגד למעשה להצלת יהודים ואף ניסה לשכנע את הימלר שלא לכלול יהודים בקרב המיועדים לשחרור.[3] אולם לבסוף ניאות להציל יהודים בשל לחצו של הימלר, שנבע מאימת הדי הקרב עם תום המלחמה ומניסיונו לצבור נקודות זכות אצל בעלות הברית המערביות. לעומתם אחרים טוענים שברנדוט לא התייחס יחס שלילי ליהודים וכי נמנע מלהשתדל למען הצלתם מתוך שיקולים פרגמטיים בלבד, לאור השימוש של היטלר ביהודים כקלף למיקוח. ברנדוט האמין שדרישה לשחרר יהודים תיתקל בסירוב ותקשה את המשא ומתן לגבי אסירים אחרים. אותם החוקרים מוסיפים שברנדוט השתדל להציל יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. העובדה ששיירה בהשתתפותו נסעה תוך סיכון עצמי רב ובתנאים קשים עד גטו טרזיינשטט כדי לפנות משם כ-600 יהודים דנים, מצביעה לטענתם על יחסו ההומניטרי של ברנדוט לכל האסירים, ובהם יהודים.

ההיסטוריון יו טרבור-רופר כתב כי במהלך המגעים בין ברנדוט והימלר, כאשר האחרון הציע לברנדוט להעביר עשרת אלפים יהודים לשוודיה, ברנדוט סירב וב-13 במרץ 1945 שיגר מכתב להימלר ובו כתב בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך". המכתב מופיע בספרו של טרבור-רופר.[4]

ברנדוט וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדוט עם שר החוץ משה שרת בקריה, ספטמבר 1948

ב-20 במאי 1948 בחרה מועצת הביטחון של האו"ם ברוזן ברנדוט למתווך בין מדינת ישראל למדינות ערב, בניסיון להביא קץ למלחמה בדרכי שלום. במאמצי התיווך שלו הושגה ההפוגה הראשונה ב-10 ביוני 1948. ב-24 ביולי 1948 הגיע ברנדוט לארץ ישראל.

תוכנית ברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות משא ומתן שקיים עם שני הצדדים (בנפרד) תחילה במובלעת חיפה ולאחר מכן ברודוס, גיבש ברנדוט התוכנית שהציעָהּ בכתב לשני הצדדים ב-28 ביוני, ואלו עיקריה:

כל מדינות ערב, פרט לירדן, דחו את ההצעה. אמנם ישראל דחתה את התוכנית, אבל היא הייתה מוכנה למשא ומתן נוסף[5]. ההיסטוריון אלעד בן דרור טען שמי שאחראי לכתיבת תוכנית ברנדוט היה עוזרו ראלף באנץ', שהתאמץ מאוד לשקע בה את קו המחשבה שלו באשר לפתרון הפוליטי הרצוי. באנץ' הושפע מרעיונותיו של ד"ר יהודה מגנס ושילב אותם בתוכנית, בעיקר בתבנית הבסיסית, שגרסה כי במקום מדינה יהודית ומדינה ערבית תהיה בארץ ישראל קונפדרציה.[6] לאחר ההפוגה השנייה, ויתר ברנדוט על רעיון הקונפדרציה והציע תוכנית חדשה הכוללת את בנאום ירושלים[5]. תוצאות מבצע יואב "קברו" את התוכנית סופית.

ההתנקשות בברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה של לח"י נגד ברנדוט
הפגנת לח"י נגד ברנדוט בירושלים

ב-17 בספטמבר 1948, יום לאחר שהגיש את התוכנית החדשה לאו"ם, נרצח ברנדוט בירושלים[5] על ידי ארגון הלח"י, בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי דהיום. המכונית שנסע בה בחלק היהודי של ירושלים נתקלה בג'יפ שחסם את הרחוב. מספר צעירים הקיפו את המכונית, ואחד מהם פתח באש לתוכה מתת מקלע "שמייסר". ברנדוט ואחד מעוזריו, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, נהרגו. בנוסעי הג'יפ היו שלושה לוחמי לח"י ולוחם אצ"ל אחד, וכפי הנראה הלוחם לא ידע על הכוונה להתנקש בברנדוט. המתנקשים נמלטו מהמקום בג'יפ, למעט יהושע כהן שנמלט מהמקום ברגל ובידו השמייסר מפורק לחתיכות.

עוצר הוטל בירושלים, אך מבצעי רצח פוליטי זה לא נתפסו. ארגון לא ידוע שכינה עצמו בשם "חזית המולדת" קיבל עליו את האחריות למעשה, אך לא היה ספק בדעת הקהל כי הרצח היה מטעם לח"י, שהתנגד לתוכניתו של ברנדוט למסור את ירושלים לידי הערבים (הדבר הפך לוודאי בעקבות גילויים שנחשפו במרוצת עשרות השנים שחלפו מאז). מתכנן ההתנקשות היה יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. יצחק שמיר, מי שהיה בזמנו אחד משלושת ראשי הלח"י, כתב בספרו כי בזמנו אמר לחברי הלח"י: "יש לסלק את ברנדוט מהזירה, אין לי כל התנגדות להתנקשות".[7] שמיר הודה כי ידע את שמותיהם של חברי החוליה שהתנקשה בברנדוט אך סירב למוסרם לשרות הביטחון. גם דוד בן-גוריון ידע ואף כתב את שמותיהם ביומנו אך לא פעל להעמדתם לדין.

אחרי רצח ברנדוט, פורק לח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל (הלח"י בישראל התפרק עוד קודם). חלק מהעצורים נאסרו. אחרים "גורשו" מירושלים לתחומי מדינת ישראל[8].

בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מניעת טרור, המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. לח"י וחזית המולדת הוכרזו ארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש, ובהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין מור.

גופתו של ברנדוט נשלחה לקבורה בשוודיה.

דוּחַ ברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה ימים אחרי מותו של ברנדוט פורסם הדוּחַ על מאמַצי השלום שלו. זה עיקר המלצותיו[9]:

  • להפוך את ההפוגה הראשונה לשלום של קבע, או לפחות לשביתת נשק, ולקבּוע את הגבולות הסופיים בין החלק הערבי לחלק היהודי של ארץ ישראל.
  • למסור את הנגב לערבים ואת הגליל ליהודים.
  • לבנאם את ירושלים.
  • למסור לידי מדינות ערב (למעשה לידי עבר הירדן) את החלקים הערביים של ארץ ישראל.
  • להפוך את נְמל חיפה ואת נְמל התעופה בלוד לנְמֵלים שישמשו את ארץ ישראל כולה (על שני חלקיה, היהודי והערבי) ואת המדינות הערביות השכנות.
  • להחזיר את הפליטים הערבים לבתיהם.
  • למנות ועדת פיוס כדי להשיג שלום סופי.

ממשלת ישראל דחתה את ההצעה.

עם מותו של ברנדוט מונה למתווך האמריקאי ראלף באנץ', והוא פעל עד להשגת הסכמי שביתת הנשק ברודוס.

יומנו שהתפרסם לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • To Jerusalem. Publisher: Holder & Stoughton, 1951
  • לירושלים, הוצאת אחיאסף, 1952

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עופר רגב, נסיך ירושלים , פרשת ההתנקשות ברוזן השוודי פולקה פון-ברנדוט, ירושלים 1948, פורת הוצאה לאור, 2006.
  • אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פולקה ברנדוט בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל: Byers, Ann: Rescuing the Danish Jews: A Heroic Story from the Holocaust, Leo Paper Group, China 2011, pp. 90-100
  2. ^ Åke Svensson, 1945, Sune Persson, 2002, Ingrid Lomfors, 2005.
  3. ^ יגאל צור, רצח ברנדוט: תחנות ירושלמיות אחרונות בחיי הרוזן, באתר ynet, 17 בספטמבר 2006
  4. ^ ההפניה לספרו של טרבור-רופר לא מדויקת דיה. העדות על קיום מכתב כזה מיוחסת למטפל של הימלר, קרסטן, במאמר של טרבור-רופר בירחון Atlantic מ-1953. מאוחר יותר הטיל טרבור-רופר בעצמו ספק באמינותו של קרסטן, בגלל נסיונותיו להמעיט בתפקידו של ברנדוט במבצע, ולהאדיר את עצמו.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 אביגייל אורן, חיה רגב "תוכנית ברנדוט", מתוך הקמת המדינה ושנותיה הראשונות (תל אביב:המרכז לטכנולוגיה חינוכית,1995)
  6. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 101-77
  7. ^ יצחק שמיר אמר לי: סע ללונדון וחסל את שר החוץ הבריטי, "ידיעות אחרונות", 29.3.13
  8. ^ דוד אסף, בלוג עונג שבת
  9. ^ ראו גם: "מפת תוכנית ברנדוט : ספטמבר 1949", בתוך: אביגיל אורן וצביה לוטן, מסע אל העבר : לכיתות ט : תולדות המאה ה-20, המרכז לטכנולוגיה חינוכית.