מבצע חורב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מבצע חורב
מלחמה: מלחמת העצמאות
Operation Horev.jpg
כוחות מבצע חורב סמוך למעבר ניצנה
תאריך התחלה: 22 בדצמבר 1948
תאריך סיום: 7 בינואר 1949.
משך הסכסוך: 17 ימים
קרב לפני: מבצע אסף
קרב אחרי: מבצע חיסול
מקום: חצי האי סיני
תוצאה: ניצחון ישראלי ללא השלמת מלוא מטרות המבצע
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצרים (1922-1952)מצרים (1922-1952) מצרים

ראשי מדינה
דוד בן-גוריון  המלך פארוק 
מפקדים
כוחות

4 חטיבות חי"ר וחטיבת שריון

מפת מבצע חורב


שיירת שיריוניות לפני הכניסה לסיני במבצע חורב

מבצע חורב היה מתקפה רחבת היקף של צה"ל כנגד חיל המשלוח המצרי בנגב ובמזרח סיני, במסגרת שלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. המבצע החל ב-22 בדצמבר 1948 והסתיים ב-7 בינואר 1949. המבצע נחל הצלחה ברובו. פרט לרצועת עזה, צה"ל הצליח לעקור את הצבא המצרי מארץ ישראל, ומצרים פסקה להיות צד פעיל במלחמה. בנוסף, נותר צבא מצרי מכותר בכיס פאלוג'ה. כן ביצע צה"ל חדירה של כמה עשרות ק"מ אל תוך סיני, אך נסוג משם בלחץ בינלאומי.

למבצע ניתן השם 'חורב', שהוא אחד משמותיו של הר סיני משום שמטרתו הייתה פלישה למרחב סיני.[1] שמו הנוסף של המבצע, מבצע עין, הוא למעשה האות הראשונה של ארבעת היעדים העיקריים: עוג'ה, עסלוג', אבו עגילה ואל עריש.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מבצע 'יואב', שהביא לדחיקת חיל המשלוח המצרי מחלקים נרחבים מהנגב, עדיין נותר צבא מצרי גדול ובעל כושר לחימה ניכר בתחומי ארץ ישראל. חלקו היה נצור בכיס פאלוג'ה, אך מספר חטיבות היו פרוסות באזור עזה ובמרחב המשתרע מעוג'ה ועד דרומה לבאר שבע. גם לאחר הפסקת האש שבסיום המבצע האמור, ב-22 באוקטובר 1948, ישראל ערכה מספר מבצעים להרחבת שליטתה בדרום. כן למשל, כבש צה"ל בתחילת נובמבר את משטרת עיראק סואידן, וכן נערכו מבצע לוט ומבצע אסף.

בכל זאת, כדי לדחוק סופית את המצרים מן הנגב עלה הצורך במבצע בקנה מידה מלא. לפיכך, ממשלת ישראל החליטה לחדש את הלחימה בדרום ולתקוף את הצבא המצרי, ואף הדגישה כי היא חשה חופשיה לעשות כן, כיוון שממשלת מצרים סירבה לשאת ולתת על שביתת נשק.

הכוחות המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהקרבות ביתר חלקי הארץ שככו ברובם, יכול היה צה"ל לרכז כוח ניכר בחזית הדרום לצורך המבצע, חלקו כתגבורת, וחלקו לצורך 'רענון' חטיבות (חטיבת גבעתי וחטיבת יפתח) שהועברו מן הנגב לחזיתות אחרות למנוחה יחסית. הכוחות שהשתתפו במבצע היו:

מפקד המבצע היה האלוף יגאל אלון בתפקידו כמפקד חזית הדרום (פיקוד דרום במושגי ימינו. קצין המבצעים היה סא"ל יצחק רבין.

חיל האוויר הישראלי, כלל טייסת קרב אחת (טייסת 101), טייסת מפציצים כבדים (טייסת 69, למעשה שלושה מטוסים בלבד), טייסת תובלה/הפצצה (טייסת 103), גף של מטוסי הרוורד (גף 35), וטייסת מטוסי סיור/ קישור (טייסת 1).

לחיל הים הישראלי הייתה במלחמת העצמאות יכולת מוגבלת, והוא כלל בעיקר מספר אוניות מעפילים מוסבות. רק שתיים מתוכן תוכננו במקורן לצרכים צבאיים, ואף הן נרכשו בזמנו ללא ציוד הלחימה.

המצרים וכוחות עזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל המשלוח המצרי מנה כארבע חטיבות. אלה כללו כ-16 גדודי חי"ר, שני גדודי שריון ועשר סוללות תותחי שדה.

ב'כיס פלוג'ה' היה נצור כוח בעוצמה של כחטיבה, וזה כלל גם כוחות ערביים מקומיים. חטיבה נוספת הייתה פרוסה לאורך כביש ביר עסלוג'-עוג'ה, ואיישה משלטים בקו שנמתח בין קמפ אל שריף (כיום מול השער של עיר הבה"דים) לעוג'ה. שאר שתי החטיבות היו פרוסות לאורך כביש החוף אל עריש-רצועת עזה.

תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הפתיחה של המבצע נועד לרתק כוחות מצריים, גדולים ככל האפשר, לאזור רצועת עזה, כדי להקל ככל האפשר על השלב הראשון של המהלך העיקרי, בציר ביר עסלוג'-עוג'ה (ר' להלן). במהלך הפתיחה הוטל על חטיבת 'גולני' נועד לפתוח את המבצע בהתקפת הטעייה ברצועת עזה, כדי לרתק את המצרים לגזרה זו.

על חטיבת 'הנגב' הוטל לפתוח את כביש באר שבע-עוג'ה על ידי כיבוש המשלטים המצרים בעסלוג', ת'מילה, שמדרום לעסלוג', ושאר המשלטים עד המושריפה (מצפה שבטה). על חטיבת 8 מתוגברת בגדוד מחטיבת 'הראל' הוטל לנוע מחלוצה בדרך רומית עתיקה עד ואדי אלאביץ (ואדי אלאביד, כיום נחל לבן), להגיע לכביש רפיח-עוג'ה ולתקוף את המתחם המצרי בעוג'ה מכיוון צפון מזרח, בתקווה להפתיע בכך את המצרים. לאחר כיבוש עוג'ה אמור היה כוח זה להציב חסימות של כביש עוג'ה-רפיח.

בשלב השני, לאחר כיבוש עוג'ה, היו צריכים כוחות אלה לפנות צפונה, במטרה לכתר את הצבא המצרי ברצועת עזה, כדי להביסו לאחר מכן.

במהלך נפרד, תוכנן כי חטיבת 'אלכסנדרוני' תתקוף את כיס פלוג'ה במטרה לחסלו (מבצע חיסול).

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפת 'גולני'[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור כיבוש משלטי הת'מילה במצפור הקומנדו הצרפתי

מבצע חורב התחיל בהתקפה של חטיבת 'גולני' על הזרוע המערבית של מצרים. ב22 בדצמבר 1948 בצהרים יצא גדוד 'גדעון' (גדוד 13) של החטיבה משועוט (כיום, מדרום לעין הבשור), וכבש בהפתעה את משלט 86 הנמצא מזרחית לחאן יוניס, במרחק קצר ממסילת הרכבת. כהסחה, הפגיזו תותחי צה"ל את כביש עזה-רפיח. הכוח התוקף נשא עימו רק את הדרוש להסתערות, ועל פי התוכנית, יתר הציוד, הדרוש להתבססות במקום, נועד להגיע זמן קצר לאחר הכיבוש. בשל תנאי החורף הקשים, ובשל הפגזות מצריות, לא הגיעו הנשק המסייע, בעיקר תותחי נ"ט, התחמושת וחומרים הדרושים לביצור המקום.

מספר התקפות נגד מצריות, אשר נערכו בלילה, נהדפו. בבוקר המחרת החלו המצרים בהתקפות בלתי פוסקות על המשלט בכוחות חי"ר, טנקים ולהביורים מוסעים. חיילי 'גולני' הדפו את ההתקפות. טנק מצרי שפרץ למשלט הוצא משימוש על ידי פגז פיא"ט. בשעה 14:30 החל לרדת גשם ובשל האבק והבוץ חדלו כלים רבים לפעול. החלה נסיגה חלקית, אולם מגיני המשלט התאוששו, ואף תכננו התקפת נגד. אולם בעת ההכנות אליה הבחינו מגיני המשלט בכוח עתודה מצרי גדול. לפיכך, הוחלט לבטל את התקפת הנגד ולסגת. בשעה 15:00 ניתנה הוראת נסיגה אך אי אפשר היה לפנות חלק מהפצועים. הנסיגה בוצעה באור יום, תחת הפגזה כבדה שגרמה לאבדות רבות, בתוכן סגן מפקד הגדוד עמנואל ברשי. בקרב על משלט 86 היו לגדוד 28 הרוגים, 40 פצועים ושני שבויים. נראה כי למרות ש'גולני' נאלצה בסופו של דבר לסגת, אכן רותקו כוחות מצריים לרצועת עזה, בעוד שצה"ל נערך לפעולה העיקרית בדרום[2].

בנוסף להתקפת גדוד 13 על משלט 86, ערך גדוד 19 פשיטה על עבסאן שסמוך לחאן יוניס. כללית, בימים הבאים נערכו בגזרת רצועת עזה פעולות הטרדה שונות, על מנת לרתק אליה את הצבא המצרי, ולהסיח את תשומת ליבו מגזרת עוג'ה.

גזרת עוג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים עברו שיירות של חטיבת הנגב וחטיבת השריון באורות כבויים בלילה לאזור ההיערכות בחולות חלוצה. על חטיבת הנגב הוטל לפתוח את כביש באר שבע ניצנה על ידי כיבוש המשלטים המצרים בעסלוג', ת'מילה ושאר המשלטים עד המושריפה (מצפה שבטה). על חטיבת 8 מתוגברת בגדוד מחטיבת הראל הוטל לנוע מחלוצה בדרך רומית עתיקה עד נחל לבן ולהגיע לכביש רפיח - עוג'ה ולתקוף את המתחם המצרי בעוג'ה מכיוון צפון - מזרח, פעולה שהמצרים לא התכוננו לה.

אנדרטה למרגלות תל ניצנה לנופלים בכיבוש עוג'ה במבצע חורב
קובץ:שלט הסבר באנדרטה לנופלים בניצנה במבצע חורב במלחמת העצמאות.jpg
שלט הסבר באנדרטה בניצנה על הקרב ושמות הנופלים בכיבוש עוג'ה במבצע חורב
הסתערות רגלית וטיהור העמדות במסגרת כבוש משלטי התמילה על ידי הגדוד התשיעי במהלך מבצע חורב
אחרי כיבוש משלטי הת'מילה - כובשי המשלטים, לוחמי גח"ל מפלוגת ברן, מניפים את דגל גדוד הרובאים המצרי שניגף בקרב
קובץ:שבויים מצריים בניצנה במבצע חורב, דצמבר 1948.jpg
שבויים מצריים בניצנה במבצע חורב
קובץ:צה"ל בסיני במבצע חורב, 1948.jpg
צה"ל בסיני במבצע חורב
עוזי נרקיס (מימין) ונחום שריג על רקע מחנה אבו עגילה הכבוש, במבצע חורב

בליל ה-26 בדצמבר 1948 יצאו כוחות חטיבת 'הנגב' מחלוצה לכבוש את המשלטי הת'מילה (כיום - באר חיל) שחלשו על הכביש דרומית - מזרחית לעסלוג'. לחטיבה היה מסופחת יחידת הקומנדו הצרפתי. יחידה זו הקדימה וכבשה את משלט י"ג שהיה הקרוב ביותר לכביש. המצרים משאר משלטי הת'מילה שעדיין לא נכבשו הגיבו בהתקפה עזה ולוחמי 'הקומנדו הצרפתי' נאלצו לסגת באופן בלתי מסודר. המצרים רצחו את הפצועים שנשארו והתעללו בגופותיהם. רק לפנות בוקר נכבשו שאר משלטי הת'מילה.

הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, בפיקוד חיים בר-לב, נע מבאר שבע בדרך מדברית עתיקה שעברה בשבטה לעבר מושריפה. המצרים לא ציפו להתקפה מצד זה ונטשו את המשלטים לאורך הכביש. משראו המצרים בעסלוג' שהם מנותקים, נטשו את המשלטים שם והם נתפסו על ידי חטיבת הנגב ללא קרב.

חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, נעה מאזור הכינוס בחלוצה בדרך רומית עתיקה שהוכשרה על ידי מהנדסים עד נחל לבן שם המשיכה לאורך הנחל עד לכביש רפיח - עוג'ה ליד באר מילכה. חסימה על הכביש הצליחה להשמיד תגבורת מצרית שהגיעה מכיוון רפיח. רק בשעות אחר הצהרים של ה-26 בדצמבר 1948 הגיעו הכוחות לידי מגע עם משלטי עוג'א. חיל האוויר הפציץ את המצרים והם היו מוכנים להתקפה. מפקד החטיבה, יצחק שדה הורה לגדוד 89 של החטיבה המשוריינת לתקוף מיד את המצרים מהכביש מצד מזרח. המצרים שהיו מוכנים להתקפה מצד זה הדפו את ההתקפה ולגדוד 89 שהיה מורכב מיוצאי מחתרות לח"י ואצ"ל נגרמו אבדות כבדות ובראשם לוחם הלח"י הנודע יעקב גרנק (דב הבלונדיני).

בליל ה-27 בדצמבר 1948 חודשה ההתקפה על עוג'ה ובשעות הבוקר נכנעו הכוחות המצרים שם.

החדירה לסיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוחלט לנצל את המבוכה בצבא המצרי ולבצע איגוף עמוק דרך אבו עגילה לאל עריש ולנתק את הצבא המצרי ברצועת עזה.

ב-28 בדצמבר 1948 בשעות הצהרים יצאו כוחות חטיבת הנגב וחטיבה 8 מעוג'ה (ניצנה) ועברו את הגבול לעבר סיני. בשעות הלילה כבשו כוחות חטיבת 'הנגב' את מתחם אום כתף, מוצב שהשתרע לאורך של כ-3.5 ק"מ, במהלך קרב קשה שנמשך במשך לילה שלם, וכלל שורה של הסתערויות על המתחם המצרי. בהתאם לתוכנית שהגה מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת 'הנגב' חיים בר-לב[3], הצליחה פלוגה בפיקוד אברהם אדן, מן הגדוד השביעי בחטיבת 'הנגב' לכבוש את המוצב, לאחר שהפתיעה את מגיניו ותקפה את המוצב מכיוון המצוק שנחשב בלתי עביר[4]. מאוחר יותר (ב-1979), כתב אדן כי היה זה "הקרב הקשה ביותר שהייתי נתון בו" (במלחמת העצמאות)[5]. ולמחרת הגיעו לאבו עגילה שהייתה נטושה. כוח אחר פשט על ביר חסנה ושבה שם כ-200 מצרים. כוח אחר פשט על המנחת המצרי בביר חמה אך נהדף. כוח נוסף נע לעבר אל עריש וכבש את שדה התעופה שם.

בשלב זה ערכה חטיבת 'אלכסנדרוני' מבצע כושל לכיבוש 'כיס פלוג'ה' (מבצע חיסול).

הלחימה בים והאוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המבצע בהתקפת 'גולני', החל חיל האוויר לתקוף יעדים מצריים באל עריש, רפיח וחאן יוניס. אחת הסיבות לכך הייתה תמיכה במאמץ לנטוע במצרים את הרושם שיעדו העיקרי של צה"ל הוא התקפה על רצועת עזה. כן תקף חיל האוויר ב'כיס פאלוג'ה'. לעומת זאת, בשלב זה נמנע חיל האוויר מלתקוף בגזרת עוג'ה, כדי לשמור על גורם ההפתעה. בתוספת לתקיפות חיל האוויר ברצועה, הפגיז חיל הים את עזה.

ב-28 בדצמבר 1948 פגעו ספיטפיירים מצרים במטוס קל של חיל האוויר הישראלי שטס מעל עוג'ה. המטוס נפל וטייסו, צבי זיבל, גיבור ישראל, נהרג.

ב-27 בדצמבר 1948 הנחית חיל הים כוח חבלה בסירות גומי בחוף סיני שביצע פיצוץ במסילת הרכבת רפיח - אל עריש (מבצע התחלה).

ההתפתחות המדינית במבצע חורב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בדצמבר 1948 קבלה מועצת הביטחון החלטה המצווה על הפסקת אש מיידית ועל נסיגה לעמדות שהחזיקו בהן הצדדים לפני המבצע.

הבריטים טענו כי בהתאם להסכם האנגלו-מצרי משנת 1936 עליהם להגן על מצרים. הם הציגו לישראל אולטימטום התובע נסיגה לגבול הבינלאומי. מכיוון שלא הייתה להם נציגות דיפלומטית, הועבר האולטימטום דרך וושינגטון. ארצות הברית הצטרפה לאולטימטום והעבירה אזהרה חמורה מהנשיא הארי טרומן[6].

בן-גוריון הורה לכוחות לסגת. יגאל אלון טס אליו מהחזית וניסה לשכנע אותו לא לסגת כי הצבא המצרי למעשה מכותר, אך ללא הועיל. עד בוקר 2 בינואר 1949 נסוגו כל הכוחות מסיני.

השלב השני של המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הנסיגה מסיני המשיכו המצרים בסירובם לדון על שביתת נשק לכן הוחלט על התקפה בתחום ארץ ישראל המנדטורית שמטרתה כיבוש מתחמי רפיח וניתוק הכוחות המצרים ברצועת עזה.

כוחות חטיבת גולני תקפו את מחנות רפיח וחטיבה 8 עם חטיבת הראל שהגיעו מעוג'א תקפו וכבשו מוצבים מצרים בקרבת כביש רפיח - אל עריש וניתקו את רצועת עזה.

הבריטים הגיבו בתקיפות והזרימו תגבורות לצבא הבריטי שחנה בעקבה. ב-7 בינואר 1949 הם שלחו מטוסי קרב שסיירו מעל כוחות צה"ל. באותו יום הפילו כוחות צה"ל 5 מטוסים בריטים. המצרים התעודדו בשל עמדת הבריטים והודיעו שלא יתחילו במשא ומתן על שביתת נשק עד שייסוג צה"ל מאדמת מצרים. נשיא ארצות הברית ביקר הפעם בחריפות את הבריטים על טיסת המטוסים שלהם מעל אזורי הקרבות וגם בבריטניה נשמעה על כך ביקורת חמורה.

ישראל נאלצה להסיר את החסימה מרצועת עזה ולהתייצב על הגבול המדיני. כך היא אבדה יתרון טקטי חשוב. הפסקת האש נכנסה לתקפה ב-7 בינואר 1949 בשעה 14.00.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע הסתיים מבלי שתושג מטרתו במלואה. הצבא המצרי נשאר ברצועת עזה ובכיס פלוג'ה. עם זאת נחשב המבצע בעל השגים גדולים. צה"ל הוכיח יכולת בתכנון ובהפעלת כוחות רבים בו זמנית. חלק גדול מהצבא המצרי הושמד והוא גורש מרוב עמדותיו בנגב.

מבחינה מדינית היה מבצע זה בעל חשיבות מכרעת. מצרים - החזקה במדינות ערב נאלצה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק עם מדינת ישראל.

ההוגה הצבאי באזיל לידל הארט השתמש במבצע חורב כדוגמה לאופן שבו יש להפעיל כוח כיישום מודל האסטרטגיה של גישה עקיפה שפיתח.[7]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 הוקם במשלט י"ג ליד מושב אשלים מצפור הקומנדו הצרפתי ובו אתר הנצחה וסיפור הקרב.

לרגלי תל ניצנה הוקמה אנדרטה לנופלים בקרבות בעוג'ה. האנדרטה מורכבת מזחל"ם ולידו שלט עם שמות הנופלים וסיפור הקרב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישנן ערים בארץ, ביניהן קריית גת ורמת גן, בהן רחוב בשם זה.
  2. ^ אורי מילשטייןההטעיה הישראלית, דבר, 30 באפריל 1976
  3. ^ כרמית גיא, "בר-לב ביוגרפיה", תל אביב: הוצאת עם עובד, 1998, עמודים 70-71.
  4. ^ אלישיב שמשי, "בכוח התחבולה", הוצאת משרד הביטחון, 1995, עמודים 145-146.
  5. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 210-207
  6. ^ אולם יש הטוענים שלא היה אולטימטום בריטי, ראו: ד"ר מרדכי נאור, מבט חדש (בחלקו) על מלחמת העצמאות, ‏יולי 1990, עמ' 46.pdf 2/109602, מערכות
  7. ^ נתנאל לורך, ”סקירת המאורעות”, נספח לספרו של לידל הארט, אסטרטגיה של גישה עקיפה, 1956, עמ‘ 392-401 וכן במהדורת הספר באנגלית