רובו ככולו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רוּבּוֹ כְּכוּלוֹ הוא כלל הלכתי המבטא מצבים של ספק לגבי הדין עבור מציאות חלקית, לדוגמה כגון חלק משעור מסוים (כגון רביעית) או חלק מגופו של האדם.

על פי הכלל, במציאות חלקית, דנים מצב או מקרה על פי הדין שבו דנים את הנידון אילו כולו היה כרובו. במקרים אלו, פוסקים את הדין לגבי המציאות החלקית כאילו הייתה שלמה.

הכלל רובו ככולו משמש כנידון במקרים רבים. לדוגמה, לדין האם רובו ככולו נחשב שנמצא בסוכה (ונפקא מינה האם קיים בכך מצוות סוכה או לא), לגבי הרגע בו קובעים שהייתה לידה (ונפקא מינה לגבי קביעת יום הלידה לדוגמה), בחיוב ארבע כוסות של פסח ועוד.

מקור הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הכלל רובו ככולו, לומדים חז"ל[1] מכך שכתוב בפסוק "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ" (ספר במדבר, פרק ו', פסוק ט') ושם מבואר כי צריך לגלח כל ראשו ואסור לשייר ב' שערות. ומכך שצריך לימוד מיוחד על ידי פסוק זה, משמע שבכל התורה כולה רובו ככולו, ולכן צריך פסוק מיוחד בנזיר ללמד ששם באופן חריג אין הדין רובו ככולו חל.

אמר מר, וכולם שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות, לא עשו ולא כלום. אמר רב אחא בריה דרב איקא, זאת אומרת, רובו ככולו מדאורייתא.
ממאי (כלומר מאין בתורה לומדים את הדין)?
מדגלי רחמנא (מכך שגילה ה' בתורה) גבי נזיר "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ" הכא הוא דעד דאיכא כולו (כאן העידה התורה שצריך "כולו" דווקא) הא (מכאן נובע) - בעלמא רובו ככולו (ואם כך בסתם דינים בתורה, רובו ככולו).

בחידושי הגר"ח מבריסק[2], כותב שהמקור ש"רובו ככולו" הוא דווקא הפסוק "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"(ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב') שנאמר בנושא דיינים. ואומר כי לומדים משם שני דינים, האחד שהולכים אחר הרוב שמכריע את הספק, והשני שבדיני ממונות צריך ג' דיינים ובדיני נפשות כג', וכשהמיעוט לא מצטרף לרוב חסר במניין של בית הדין (כי אז הרי יש פחות דיינים הפוסקים את הדין של הרוב מאשר הגבול ההכרחי, והרי בית דין חסר אינו בית דין שיכול לפסוק), אלא מכאן שרובו ככולו, וכיוון שכך, נחשב בית הדין מלא, על אף שישנם דיינים שאינם מסכימים לדין (המיעוט)[3].

יוצאים מן הכלל ופרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקוח נפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו יוצא מן הכלל שבעניין הנוגע לדיני נפשות אשר בו פקוח נפש אין הולכים אחר הרוב. כך פסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך[4].

רובו ככולו (רק) מתוך כולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיני שעורים לא נאמר רובו ככולו. כלומר אי אפשר לקדש על רוב רביעית, או לטבול במקווה שיש בו רוב ארבעים סאה (ארבעים סאה הם אמה על אמה ברום שלוש אמות, השעור המינימלי שקבעו חז"ל למקווה כשר). ונשאלת השאלה מדוע שלא יחול גם כאן הכלל רובו ככולו? (ראה לדוגמה שאלת החת"ם סופר[5])
החת"ם סופר עונה על כך, שלא שייך לומר רובו ככולו אלא מתוך כולו כלומר שרק אם הרוב הוא מתוך כולו. ואם כך בשאלת השעורים, אין מציאות של כולו בכלל אלא יש רק מציאות חלקית של רוב רביעית שבה לא שייך להגיד רובו ככולו, ולומדים זאת מסנהדרין, שאם נתיישבו רק רוב סנהדרין לדון, אין דינם תקף, מכיוון שצריך רוב מתוך כל.

רוב בהנחת תפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין ידוע בהלכות הנחת תפילין הוא ש"אם כמלוא נימא מהתפילין אינם על ראשו אלא על מצחו, אינו יוצא ידי חובה (של מצוות הנחת תפילין)" (ראה במשנה ברורה[6]) ואם כן מדוע אין הדין בתפילין הולך על פי הכלל "רובו ככולו" שכן יצא ידי חובת המצווה? ועוד שואלים מה שונה הדין שבתפילין שכתב הטורי זהב[7] שאם נשתטו רובן חוזר ומברך כשמניחן שוב, ואילו בטלית שאם נשמט כולו חוזר ומברך, אבל בנשמט רובו אינו צריך לחזור ולברך[8]. ומדוע שונה הדין?
ה"משמרת חיים"[9] עונה על כך אומרים רובו ככולו רק כאשר לכל מקצת יש חשיבות בפני עצמה, כגון שחיטה, שבכל מקצת יש "שם שחיטה", אלא שיש שעור שצריך (ב' סימנים) ונתחדש שברוב שניים עולה רובו ככולו ונחשב שחיטה. אבל בתפילין, רוב בית תפילין אינו נחשב בית תפילין כלל, ועל כן לא שייך בזה דין רובו ככולו. לעומתו אומר ה"אשל אברהם"[10] כתב שיש ללמד זכות על אילו שאינם נזהרים בזה מטעם הדין רובו ככולו, ומשמע שחולק.
לגבי קושיית הטורי זהב שראינו[11], תירץ האשל אברהם שבציצית כידוע, מה שמחייב בציצית הוא הבגד (וגם מקצת בגד נקרא בגד), ולכן אם נשאר מיעוט הטלית עליו אינו צריך לברך. מה שאין כן בתפילין, שהמצווה היא תלויה בשלמות התפילין, ומקצת תפילין אינו כלום ואם כך נחשב כאילו הסתלקה לגמרי וחייב לחזור לברך.

מקצת מניין לחשיבות תפילה בציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר עמק ברכה כתב שיש להוכיח מהרמב"ם[12] שגם כשמקצת הציבור התפללו, נחשבת התפילה לתפילה בציבור, וביאר הכסף משנה שהטעם הוא משום שרובו ככולו. אבל בספר "יד אליהו" וכן בשו"ת אגרות משה[13] סוברים שאין זה נחשב תפילה בציבור כיוון שזה עניין שעורים כפי שהזכרנו כבר שבשעורים אין דין רובו ככולו. הברכת שמואל[14] כתב שהגר"ח תלה את שאלה זו בחקירה האם חיוב חזרת הש"ץ חל על עשרה ביחד, ואז אם אין עשרה, אין חיוב, או שהחיוב הוא על כל יחיד, אלא שאינה נאמרת אלא בעשרה ואז יכול לחול החיוב ביחד עם רובו ככולו, שאז אפשר לומר שרובו ככולו מדמה כאילו יש מניין שלם, ואם החיוב חל אז ניתן לעשות חזרת ש"ץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף מ"ב, עמוד א'
  2. ^ על תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'
  3. ^ וצריך עיון בדבריו שהרי כבר צייננו שבגמרא לומדים את הדין מגילוח נזיר.
  4. ^ או"ח, סימן שכ"ט סעיף קטן ב'
  5. ^ שו"ת אורח חיים, ק"מ
  6. ^ סימן כ"ז, ס"ק י"ח
  7. ^ סימן ס"ח, י"א
  8. ^ כמבואר באורח חיים, סימן ח', ט"ו
  9. ^ ראה שם, תפילין בחלק א'
  10. ^ סימן כ"ז
  11. ^ ששאלנו מה שונה דין הטלית מדין התפילין.
  12. ^ הלכות תפילה, פרק ח', הלכה ד'
  13. ^ אורח חיים, סימנים כח',ל'
  14. ^ על מסכת יבמות, סימן כ"א