רוג'ר שרמן
 | |||||||||||||
| לידה |
19 באפריל 1721 ניוטון, פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס, אמריקה הבריטית .svg){kind=small}  | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 ביולי 1793 (בגיל 72) ניו הייבן, קונטיקט, ארצות הברית  | ||||||||||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות גרוב סטריט | ||||||||||||
| מפלגה |
Pro-Administration Party | ||||||||||||
| בן או בת זוג |
Elizabeth Hartwell (17 בנובמבר 1749–19 באוקטובר 1760) Rebecca Minot Prescott (12 במאי 1763–19 באפריל 1813) | ||||||||||||
| |||||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||||
  | |||||||||||||
רוג'ר שרמן (באנגלית: Roger Sherman; 19 באפריל 1721 – 23 ביולי 1793) היה מדינאי אמריקאי, עורך דין ואב מייסד של ארצות הברית. הוא האדם היחיד שחתם על כל ארבעת המסמכים הגדולים של ארצות הברית: האגודה הקונטיננטלית, הכרזת העצמאות, תקנון הקונפדרציה והחוקה.[1][2] הוא גם חתם על העצומה למלך משנת 1774.
שרמן, שנולד בניוטון, פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס, בנה קריירה משפטית במחוז ליצ'פילד, מושבת קונטיקט, למרות היעדר השכלה פורמלית. לאחר תקופה בבית הנבחרים של קונטיקט, הוא כיהן כשופט של בית המשפט העליון של קונטיקט מ-1766 עד 1789. הוא ייצג את קונטיקט בקונגרס הקונטיננטלי, והוא היה חבר בוועדת החמישה שניסחה את הכרזת העצמאות.
שרמן שימש כנציג של ועידת פילדלפיה משנת 1787, שהפיקה את חוקת ארצות הברית. אחרי בנג'מין פרנקלין, הוא היה הנציג השני הכי מבוגר שנכח בוועידה. שרמן העדיף להעניק לממשל הפדרלי כוח לגייס הכנסות ולהסדיר את המסחר, אך בתחילה התנגד למאמצים להחליף את תקנון הקונפדרציה בחוקה חדשה. לאחר שתמך בכינון חוקה חדשה, שרמן הפך לציר מרכזי ומתנגד עיקרי לתוכנית וירג'יניה של ג'יימס מדיסון על ידי הצגת פשרת קונטיקט שזכתה לאישור המדינות היותר ופחות מאוכלסות.
לאחר אשרור החוקה, שרמן ייצג את קונטיקט בבית הנבחרים של ארצות הברית בין השנים 1789 ל-1791. הוא כיהן בסנאט של ארצות הברית מ-1791 ועד מותו ב-1793.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו ומשפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרמן נולד ב-19 באפריל 1722 למשפחת חקלאים בניוטון, פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס. אביו היה ויליאם ואמו מהטבל שרמן. בני הזוג שרמן עזבו את ניוטון והתיישבו במה שהפך לעיר סטאוטון, מסצ'וסטס 17 מייל (27 ק"מ) דרומית מזרחית לביתם בניוטון, כשרוג'ר היה בן שנתיים. השכלתו של שרמן לא עברה מעבר לספריית אביו ולבית הספר התיכון, ובקריירה המוקדמת שלו הוא עבד כסנדלר. עם זאת, הייתה לו כישרון ללמידה, גישה לספרייה טובה בבעלות אביו, וכומר קהילה בעל השכלה בהרווארד, הכומר סמואל דנבר, שלקח אותו תחת חסותו.
בשנת 1743, מותו של אביו גרם לשרמן לעבור עם אמו ואחיו לניו מילפורד, קונטיקט. שם, בשותפות עם אחיו ויליאם, הוא פתח את החנות הראשונה של העיירה, חנות סנדלרים, וקיבל תפקיד של מודד המחוז ב-1745. ההכנסה ממשרה זו אפשרה לו לקנות קרקע ולהרוויח מוניטין נוח בכל המחוז. שרמן פרסם סדרה של אלמנכים בין השנים 1750 ל-1761. הוא גם למד משפטים בעצמו, ועבר את הלשכה בשנת 1754.[3]
מהר מאוד הוא הציג את עצמו בעניינים אזרחים ודתיים, והפך במהירות לאחד האזרחים המובילים בעיר ובסופו של דבר לפקיד העיר ניו מילפורד. הוא הפך למודד מחוז של מחוז ניו הייבן ב-1745 והחל לספק חישובים אסטרונומיים לאלמנכים ב-1759.
שרמן היה נשוי פעמיים והיו לו בסך הכל חמישה עשר ילדים, כאשר שלושה עשר הגיעו לבגרות. שרמן התחתן עם אליזבת הארטוול (נולדה ב-31 באוגוסט 1726, בסטוטון, מסצ'וסטס) ב-17 בנובמבר 1749.[4] אליזבת מתה ב-19 באוקטובר 1760. שרמן התחתן עם רבקה פרסקוט (נולדה ב-20 במאי 1742 בדנוורס, מסצ'וסטס) ב-12 במאי 1763, ונולדו לו שמונה ילדים: רבקה, אליזבת, רוג'ר, מהטבל (ראשונה), מהטבל (שנייה), אוליבר, מרתה ושרה. שרמן הוא קרוב רחוק לגנרל האיגוד ויליאם טקמסה שרמן.
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]קריירה פוליטית מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות העובדה שלשרמן לא הייתה הכשרה משפטית רשמית, הוא נקרא לקרוא לבחינת הלשכה על ידי עורך דין מקומי והתקבל ללשכת עורכי הדין של ליצ'פילד, קונטיקט בשנת 1754, במהלכה כתב "סייג נגד אי צדק" ונבחר לייצג את ניו מילפורד בבית הנבחרים של קונטיקט מ-1755 עד 1758 ומ-1760 עד 1761. שרמן מונה לשופט השלום ב-1762 ולשופט של בית המשפט לתביעות משותפות ב-1765. במהלך 1766, שרמן נבחר לראשונה למועצת המושל של האספה הכללית של קונטיקט, שם כיהן עד 1785. מ-1784 עד 1785, הוא שימש גם כשופט של בית המשפט העליון לערעורים בקונטיקט.[5] שרמן כיהן כשופט בית המשפט העליון של קונטיקט מ-1766 עד 1789.
שרמן מונה גם לגזבר של מכללת ייל, והוענק לו תואר שני של כבוד באמנויות. הוא היה פרופסור לדת במשך שנים רבות, ועסק בהתכתבויות ארוכות עם כמה מתאולוגים של אותה תקופה. במהלך פברואר 1776, שרמן, ג'ורג' ויית' וג'ון אדמס היו חברים בוועדה האחראית לקביעת קווים מנחים לפקידי הנציגות האמריקאית בקנדה עם הנחיות הוועדה שכללו: "אתם צריכים להכריז שאנו מחזיקים בזכויות המצפון המקודשות, ועשויים להבטיח לכל העם, חגיגי בשמנו, לממש את דתם החופשית והבלתי מופרעת ו... שכל זכויות האזרח והזכויות לכהן בתפקיד יורחבו לאנשים מכל עדה נוצרית. ב-1784 נבחר שרמן לראש עיריית ניו הייבן, ובתפקיד זה כיהן עד מותו.
קונגרס הקונפדרציה והקונפדרציה
[עריכת קוד מקור | עריכה],_by_John_Trumbull.jpg)
כחבר בקונגרס הקונטיננטלי הראשון, שרמן חתם על האגודה הקונטיננטלית להטלת חרם כלכלי על הסחר הבריטי. בקונגרס הקונטיננטלי השני, שרמן מונה לוועדת החמישה שניסחה את הכרזת העצמאות.[6] שרמן היה גם חבר בוועדה של 13 שהייתה אחראית על הכנת טיוטת חוקה לאומה החדשה.[7] במהלך הדיון, שרמן הציע בית מחוקקים לאומי דו-ביתי שבו המדינות ייוצגו באופן שווה. ועדת ה-13 דחתה את הצעתו של שרמן, ואימצה בית מחוקקים בית מחוקקים חד-ביתי ומה שיהפוך לתקנון הקונפדרציה.[8] כחבר בקונגרס הקונפדרציה, שרמן היה חתום על חוזה פריז שסיים את מלחמת העצמאות.
ועידת החוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרמן נכנס לוועידה ללא כוונה לכונן חוקה חדשה. הוא ראה בוועידה אמצעי לשנות את הממשלה הקיימת ממילא. חלק מהעמדה שלו עסק בפנייה הציבורית. הוא הגן על תיקון הסעיפים והצהיר שזה לטובת העם והדרך הסבירה ביותר שהעם יקבל שינויים בחוקה. "הבעיה עם הממשלה הישנה לא הייתה שהיא פעלה בטיפשות או איימה על חירויותיו של מישהו, אלא שהיא פשוט לא הצליחה לאכוף את החוקים שלה". שרמן קידם את הרעיון שהממשלה הלאומית פשוט צריכה דרך להעלות הכנסות ולהסדיר את המסחר.
דעותיו של שרמן עוצבו במידה רבה על ידי עמדתה של קונטיקט כמדינה מבודדת במיוחד. קונטיקט פעלה כמעט ללא סיוע ממדינות אחרות, והשתמשה בנמלים משלה[9][10][11][12] כדי לסחור עם איי הודו המערבית[13][14] במקום להשתמש בנמלים בבוסטון, וחששה ש"...המוני האנשים חסרו חוכמה מספקת לשלוט בעצמם ולכן רצו שאף סניף של הממשל הפדרלי לא ייבחר ישירות על ידי העם".[15]
דעותיו הושפעו גם מאמונותיו האישיות ומהשקפותיו הפוריטניות. שרמן התנגד לעבדות והשתמש בנושא ככלי למשא ומתן ולברית. הוא האמין שהעבדות כבר מתבטלת בהדרגה והמגמה נעה דרומה. שרמן ראה שנושא העבדות יכול להיות כזה שמאיים על הצלחת ועידת החוקה. לכן, שרמן עזר לעצב פשרות שהיטיבו עם מדינות העבדים על מנת להשיג בעלי ברית בלתי סבירים מהקרוליינות בשל הכלכלות של מדינות הבית שלהן.
שרמן ידוע גם בעמדתו נגד כספי נייר עם חיבורו של פרק I, סעיף 10 של חוקת ארצות הברית והתנגדותו המאוחרת לג'יימס מדיסון בשל מגילת הזכויות. הוא האמין שהתיקונים הללו יפחיתו את תפקידן וכוחן של המדינות על העם.[16]
מר וילסון ומר שרמן עברו להוסיף אחרי המילים "כסף מטבעות" המילים "לא תפלוט שטרות אשראי, ולא תהפוך שום דבר מלבד מטבעות זהב וכסף למכרז לתשלום חובות" מה שהופך את האיסורים הללו למוחלטים, במקום להפוך את האמצעים למותרים (כמו באמנות XIII) בהסכמה של בית המחוקקים של ארצות הברית... מר שרמן חשב שזה משבר חיובי לריסוק כספי נייר. אם הסכמת בית המחוקקים הייתה יכולה לאשר פליטות ממנו, חברי כסף הנייר היו עושים כל מאמץ להיכנס לבית המחוקקים כדי לתת לו רישיון."
לשרמן גם היה מעט מאוד עניין בהקמת רשות מבצעת בעלת סמכות רבה. הוא הציע שאין צורך לקבוע הוראות חוקתיות לרשות המבצעת משום שהיא "לא יותר ממוסד לביצוע רצון הרשות המחוקקת".
ייצוג
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדיונים עלו שתי אפשרויות מוצעות להקמת הרשות המחוקקת. אחד מהם היה להקים בית מחוקקים דו-ביתי שבו לשני הבתים יהיה ייצוג פרופורציונלי לאוכלוסיית המדינות, שנתמכה על ידי תוכנית וירג'יניה. השני היה לשנות את בית המחוקקים החד-ביתי שהיה לו ייצוג שווה מכל המדינות, אשר נתמך על ידי תוכנית ניו ג'רזי שהציג ויליאם פטרסון ששרמן עזר לחבר. שרמן לא ראה סיבה לבית מחוקקים דו-ביתי. הוא הגן על בית המחוקקים החד-ביתי של תקנון הקונפדרציה בכך שקבע שהמדינות המאוכלסות יותר לא "סבלו מידי מדינות פחות מאוכלסות בגלל שלטון שוויון ההצבעה". שרמן, אלברידג' גרי ואחרים היו בדעה משותפת כי ההרכב הנבחר של הממשלה הלאומית צריך להיות שמור להצבעה של פקידי מדינה ולא לבחירה לפי רצון העם. שרמן נזהר מלאפשר השתתפות של אזרחים רגילים בממשל הלאומי והצהיר שלאנשים "צריך לאפשר כמה שפחות מה לעשות לגבי הממשלה. הם רוצים מידע ועלולים להיות מוטעים כל הזמן".
בעוד שרמן היה תומך אדוק של בית מחוקקים חד-ביתי, הוא זיהה כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה מכיוון שהיא לא תקבל את תמיכת המדינות המאוכלסות יותר. בעזרתו של אוליבר אלזוורת', שרמן הציע שוב ושוב פשרה דו-ביתית שבה לבית אחד יש ייצוג פרופורציונלי לאוכלוסייה, ולשני ייצוג שווה למדינות. כמה חוקרים זיהו את שרמן כנציג מרכזי בוועידה בגלל תפקידו ביישוב הוויכוח על ייצוג. ברגעים חשובים בדיונים, שרמן דחף בעקביות את האינטרסים של המדינות הפחות מאוכלסות. כאשר הנציגים לא הצליחו ליישב את ההבדלים בין תוכניתו לתוכנית וירג'יניה של מדיסון, שרמן עזר להביא את נושא הייצוג בקונגרס לוועדה גדולה שבה הוא לא רק היה חבר, אלא שחברותו הייתה אוהדת לדעותיהם של המדינות הפחות מאוכלסות.
התוכנית שעלתה מהוועדה הגדולה, שהוצגה במקור על ידי שרמן, ואשר הפכה לפשרת קונטיקט, נועדה להיות מקובלת הן על המדינות המאוכלסות יותר והן על המדינות הפחות מאוכלסות: העם ייוצג באופן יחסי בענף אחד של בית המחוקקים, אשר נקרא בית הנבחרים (בית המחוקקים התחתון). המדינות יהיו מיוצגות בבית אחר בשם הסנאט (הבית העליון). בבית התחתון, לכל מדינה יהיה נציג אחד לכל מחוז. בבית העליון הובטחו לכל מדינה שני סנאטורים, ללא קשר לגודלה. מבחינת דרכי הבחירה, שרמן תמך במתן אפשרות לכל בית מחוקקים במדינה לבחור סנאטורים משלו. בבית, שרמן הציע במקור שזכות הבחירה של הבית תהיה לפי "מספר התושבים החופשיים" בכל מדינה.
קריירה מאוחרת יותר
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרמן נבחר כנציג ארצות הברית בקונגרס הראשון, ולאחר מכן לסנאט בקונגרס השני והשלישי עד מותו ב-1793. ב-1790 מונו שרמן וגם ריצ'רד לאו לתקן את חוקי קונטיקט המבולבלים והארכאיים, שהם השיגו. במשך כל חייו, שרמן היה נדיב מרכזי של מכללת ייל, שימש כגזבר האוניברסיטה במשך שנים רבות וקידם את בנייתה של קפלת מכללה.
שרמן התנגד למינוי של חבר החתימה גוברנר מוריס לשגריר בצרפת, משום שלדעתו אותו פטריוט ברמת חיים גבוהה הוא בעל "טבע לא דתי".[17]
מוות וקבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרמן מת בשנתו ב-23 ביולי 1793, לאחר מחלה של חודשיים שאובחנה כמחלת הטיפוס.[18] "העיתון של ארצות הברית" (פילדלפיה), 17 באוגוסט 1793, דיווח על אבחנה חלופית, "הוא חלה בערך באמצע חודש מאי האחרון, ומאז הדרדר מצבו עד מותו. הרופא שלו שיער שההפרעה שלו יושבת בכבד שלו." הוא נקבר בניו הייבן גרין. בשנת 1821, כאשר בית הקברות הועבר למקומו, שרידיו הועברו לבית הקברות ברחוב גרוב.[19]
ג'ונתן אדוארדס הבן נשא הספד בטקס לשרמן ב-25 ביולי 1793. הוא שיבח את תרומתו לחבריו, למשפחתו, לעיר ולמדינתו, וציין את אדיקותו והצטיינותו של שרמן בלימודים.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרמן בולט במיוחד בהיסטוריה של ארצות הברית בהיותו האדם היחיד שחתם על כל ארבעת המסמכים הגדולים של ארצות הברית, תקנון ההתאגדות, הכרזת העצמאות של ארצות הברית, תקנון הקונפדרציה וחוקת ארצות הברית.[2] רוברט מוריס, שלא חתם על התקנון, חתם על שלושת האחרים. ג'ון דיקינסון חתם גם על שלושה, האגודה הקונטיננטלית, תקנון הקונפדרציה וחוקת ארצות הברית. הוא היה מעורב בהכרזת העצמאות אך נמנע בתקווה לפיוס עם בריטניה.
שרמן הוא אחד החברים המשפיעים ביותר בוועידת החוקה.[1] הוא אינו ידוע היטב במעשיו בוועידה מכיוון שהוא היה "נואם קצר וקולע" שמעולם לא שמר תיעוד אישי של ניסיונו, בניגוד לדמויות בולטות אחרות. בגיל 66, שרמן היה החבר השני הכי מבוגר בכנס לאחר בנג'מין פרנקלין (שהיה אז בן 81). עם זאת הוא היה יריב קריטי של ג'יימס מדיסון ושל המדינות המאוכלסות יותר. שרמן היה גם אחד החברים הפעילים ביותר בוועידה, שרמן העלה 160 הצעות (לעומת 177 הצעות של מדיסון).
העיירה שרמן, קונטיקט נקראה על שמו של רוג'ר שרמן.[20] שרמן, כחבר בוועדת החמישה, מתואר על הגולם של אנדרטת ג'פרסון.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוג'ר שרמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוג'ר שרמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- רוג'ר שרמן, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 "Roger Sherman". Architect of the Capitol. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ 1 2 "Roger Sherman: The Only Man Who Signed All Four Founding Documents", Journal of the American Revolution, 2017 article
- ^ "Handout A: Roger Sherman (1721–1793)".
- ^ "A Biography of Roger Sherman (1721–1793)". let.rug.nl. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ Day, Thomas (1809). Reports of Cases Argued and Determined in the Supreme Court of Errors, of the State of Connecticut, in the years 1805, 1806, and 1807. Vol. 2. p. xii-xiii.
- ^ Mangan, Gregg (10 באוקטובר 2020). "Roger Sherman, Revolutionary and Dedicated Public Servant". Connecticut History, a CT Humanities Project (באנגלית). נבדק ב-10 ביוני 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "A Century of Lawmaking for a New Nation: U.S. Congressional Documents and Debates, 1774–1875". memory.loc.gov. נבדק ב-2021-12-30.
- ^ Schwarz, Frederic D. (בפברואר–במרץ 2006). "225 Years Ago". American Heritage. 57 (1). אורכב מ-המקור ב-1 ביוני 2009.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "A Vanished Port: Middletown & the Caribbean, 1750–1824". Middlesex County Historical Society. 2016-08-07. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ Cedrone, Sarajane (2017-03-01). "Connecticut in the Golden Age of Smuggling". Connecticut Explored. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ "Vanished Port: Middletown and the Great Era of West Indies Trade". Wesleyan University Magazine. 2011-01-15. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ "Discovering Connecticut's Old Port Cities". The New York Times. 1981-10-09. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ Shapiro, Deborah (2016-09-22). "'Vanished Port' Exhibit Introduces Speakers' Series". courant.com. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ Federal Writers' Project (2013). The WPA Guide to Connecticut: The Constitution State. Trinity University Press. p. 79. ISBN 978-1-59534-206-5.
- ^ Foote, George; Silocka, Richard (2018). "New Haven: Maritime History and Arts". Yale-New Haven Teachers Institute. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ "sherman". Rutgers University History Department. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ "Roger Sherman". U.S. Army Center of Military History. נבדק ב-2019-08-13.
- ^ Rommel, John G. (1979). Connecticut's Yankee patriot, Roger Sherman. Connecticut bicentennial series. Vol. 34. American Revolution Bicentennial Commission of Connecticut. p. 53. ISBN 978-0-918676-20-7. OCLC 651919763.
- ^ Boardman (1938). Signer and Statesman. University of Pennsylvania Press. p. 336. ISBN 9781512800388.
- ^ The Connecticut Magazine: An Illustrated Monthly. Connecticut Magazine Company. 1903. p. 334.