רוזוויתה מגנדרסהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוזוויתה מגנדרסהיים
Roswitha von Gandersheim
לידה 935
דוכסות סקסוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה אחרי 968
באד גנדרסהיים, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים מנזר גנדרסהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד canoness עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוֹזְוויתה מִגנדֶרְסְהיים (בגרמנית: Roswitha von Gandersheim, בגרמנית עילית עתיקה: Hrotsvit; סביבות 935–אחרי 968) הייתה קאנון חילונית[א][ב] שכתבה דרמה ושירה נוצרית תחת השושלת האוטונית. היא נולדה בבאד גנדרסהיים (אנ') במשפחת אצילים סקסונים ונכנסה למנזר גנדרסהיים (אנ') כקאנון.[1] היא נחשבת לסופרת הראשונה במרחב דובר הגרמנית, להיסטוריונית הראשונה, לאדם הראשון מאז שקיעת האימפריה הרומית שכתבה דרמות במערב הלטיני, והמשוררת הגרמנית הראשונה.[2]

שש הדרמות הקצרות של רוזוויתה נחשבות ליצירותיה החשובות ביותר.[2] היא אחת הנשים הבודדות שכתבו על חייה במהלך ימי הביניים המוקדמים, מה שהופך אותה לאחת האנשים היחידים שרשמו היסטוריה של נשים בתקופה ההיא מנקודת מבט של אישה.[3] היא כונתה "האישה המופלאה ביותר בתקופתה",[4] ודמות חשובה בהיסטוריה של נשים.[1]

מעט ידוע על חייה האישיים של רוזוויתה.[1] כל כתיבתה היא בלטינית מימי הביניים.[5] יצירותיה התגלו מחדש בשנת 1501 על ידי ההומניסט קונרד צלטס (אנ') ותורגמו לאנגלית במאה ה-16.[3]

שמה של רוזוויתה (בלטינית: Hrotsvitha Gandeshemensis) מופיע במספר רב של תעתיקים כולל: Hrotsvit‏, Hrosvite‏, Hroswitha‏, Hroswithe‏, Rhotswitha‏, Roswit‏, Roswindis ו-Roswitha. פירוש השם הוא "צעקה גדולה", ונועד להציג את הדרך שבה רצתה לפאר גיבורים ואגדות נוצריות, כמו גם את הערכים שהם מייצגים.[6] יש שהעירו כיצד פירוש שם זה מייצג או מתנגש עם האישיות המוצגת בכתיבתה.[7]

אף שרבים הטילו ספק באותנטיות של עבודתה של רוזוויתה,[8] בחינות ואוספים של יצירותיה, יחד עם יצירות היסטוריות בנות זמנה מרובות המדברות עליה, מוכיחים שעבודתה של רוזוויתה היא אותנטית.[9] חוקרים פמיניסטיים טענו כי תהייה זו באותנטיות של עבודתה של רוזוויתה משקפת נרטיב סקסיסטי ולא באמת חושפת פגם ביצירתה או שהיא לא הייתה קיימת, שכן אנשים עוסקים ביצירתה במשך מאות שנים, ובעוצמה מוגברת מאז גילויה מחדש בתקופת הרנסאנס הגרמני (אנ').[9]

רקע וקורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית מנזר גנדרסהיים

כל המידע על רוזוויתה מגיע מהמבואות לעבודתה, ומפרשנויות מאוחרות יותר לכתביה. משערים שרוזוויתה נולדה סביב שנת 935 ומתה אחרי שנת 968, אם כי קיימת גם הטענה כי מתה סביב שנת 1002.[1] מעט ידוע על השושלת שלה, או מדוע היא נכנסה למנזר.

מנזר גנדרסהיים היה בית של קאנוניות חילוניות. יש קצת ויכוח מתי היא נכנסה למנזר. רוזוויתה נדרה נדרים של צניעות וצייתנות, אך לא עוני. היא הייתה יכולה לחיות חיים נוחים יחסית ולעזוב את המנזר בכל עת, כל זאת תוך שהיא מוגנת, לומדת מספרייה גדולה ולומדת ממורים רבים. עובדה זו מוכיחה על מצבה הכלכלי כבת למשפחה אצילה. רוזוויתה החלה את לימודיה אצל הנזירה ריקרדיס, שהייתה צעירה ממנה. היא גם למדה אצל אם המנזר גרברגה (אנ'), נכדתו של היינריך הראשון, מלך גרמניה.[1] אם המנזר גרברגה הפכה לחברה ויועצת של רוזוויתה. היא הייתה תלמידה טובה שקראה יצירות רבות פופולריות באותה תקופה עם התמקדות מיוחדת באגדות על קדושים והייתה מבלה חלק ניכר מזמנה בלימוד כיצד לכתוב חרוזים.[7] רוזוויתה עצמה הפכה למורה בשנות ה-20 לחייה.

מכיוון שכתביה מדגימים פרספקטיבה בוגרת למדי, ייתכן שהם נכתבו כשהייתה מבוגרת יותר.[1] הייתה לה הבנה טובה של המערכת המשפטית, ושל ההיסטוריה של השושלת האוטונית. רוזוויתה היה האדם הצפון אירופי הראשון שכתב על האסלאם והאימפריה האסלאמית. היא הייתה גם משכילה וגם מעודכנת. השימוש שלה במיתוסים מצביע על פרספקטיבה ספציפית כשהיא כותבת על חשיבותה של הנצרות – תוך התמקדות בבתולים, מות קדושים וחוזקם של ערכים נוצריים – אל מול האיום שהאסלאם הציב בפניהם.[6]

בתחילה כתבה רוזוויתה בסתר עד שעודדו אותה לקרוא את היצירות שלה בקול ולערוך אותן. אם המנזר עודדה אותה להמשיך לכתוב.[7] רוזוויתה כתבה בעיקר אגדות, קומדיות ומחזות. ספרי האגדות שלה או Carmina liber primus ("ספר השירים הראשון") נכתבו בשנות ה-50 או ה-60 של המאה העשירית ונכתבו לכבודה של אם המנזר גרברגה. הוא מכיל שמונה אגדות שנכתבו בהקסמטר דקטילי.[1] יצירתה הפופולרית ביותר הייתה ספר הדרמה, או Liber Secundus ("ספר שני"), שהציע אלטרנטיבה נוצרית ליצירתו של המחזאי הרומי טרנטיוס. בניגוד לטרנטיוס, שסיפר סיפורים על נשים חלשות ומושחתות מבחינה מוסרית, סיפורי רוזוויתה היו על בתולות מוסריות בעלות קשר חזק לאלוהים והתמידו באמונתן גם בעיתות מצוקה. ספרה השלישי של רוזוויתה מכיל את Gesta Ottonis ("המעשה של אוטו"), המפרט את ההיסטוריה של האוטונים מ-919 עד 965; ואת Primordia coenobii Gandeshemensis ("ראשיתו של מנזר גנדרסהיים"), ההיסטוריה של מנזר גנדרסהיים.[1]

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוויתה מגנדרסהיים מציגה לקיסר הקשיש אוטו הגדול את הגסטה אודוניס שלה, מתחת לעיניה של אם המנזר גרברגה (אנ'). חיתוך עץ משנת 1501 מאת אלברכט דירר.

יצירותיה של רוזוויתה משתייכות לקטגוריות של אגדות, קומדיות ומחזות. הקרדינל גאסקה אמר שלעבודותיה יש "תביעה למעמד מובהק בספרות ימי הביניים, והן מכבדות את המגדר שלה, לעידן שבו היא חיה ולייעוד שאותו היא מילאה". העבודות מאורגנות בצורה כרונולוגית ומספרות כיצד רוזוויתה העריכה את הגישה הנוצרית לחיים.[6]

למרות חשיבותה של רוזוויתה כמחזאית הידועה הראשונה, עבודתה לא נתפסה כחשובה ותורגמה לאנגלית רק במאה ה-17.[3] לעיתים קרובות היא מושמטת בטקסטים על תולדות המחזות והספרות.[10]

כתב היד החשוב ביותר של יצירותיה, המכיל את כל הטקסטים מלבד Primordia, הוא Clm 14485 של Codex Bayerische Staatsbibliothek (ספריית מדינת בוואריה), כתב יד שנכתב על ידי מספר כותבים שונים בגנדרסהיים לקראת סוף המאה ה-10 או תחילת המאה ה-11.[11] הוא התגלה על ידי ההומניסט קונרד צלטס (אנ') ב-1493/94 בקלויסטר של סנט אמרם ברגנסבורג והיווה את המהדורה הראשונה (אוירה על ידי אלברכט דירר).

Liber Primus ("ספר ראשון")[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר האגדות הוא אוסף של שמונה אגדות: "מריה", "אסנסיו", "גונגולפוס", "פלגיוס", "תאופילוס", "בזיליוס", "דיוניסיוס" ו"אגנס". כולן כתובות בהקסמטר לאוניני (אנ') מלבד "גונגולפוס", שנכתבה בצמדים מחורזים. "תאופילוס" ו"בזיליוס", מבוססות על תרגומים ללטיניים של חיי הקדושים היווניים, והן גרסאות של המסורת של פאוסט, שבה חוטא מוכר את נשמתו לשטן.[12] רוזוויתה משלימה את הסיפור עם תיאורו של תאופילוס בשבע האמנויות: De sophiae rivis septeno fonte manantis ("מהנחל של החוכמה הזורם משבע המזרקות").

נושא משותף לכל אורך הספר הוא הקרב המתמיד בין טוב ורע. השטן הוא נוכחות תכופה ברבות מיצירותיה של רוזוויתה, והיא מאפיינת אותו בהתאם למוסכמות של זמנה. ב"דיוניסיוס" ו"אגנס הקדושה" היא מספרת על מות הקדושים של הנוצרים הקדומים. ה-Liber Primus משקף את העניין של רוזוויתה לשלב צורות קלאסיות עם נושאים נוצריים, ואת רצונה ליצור ספרות המקדמת מוסר וסגולה נוצריים.

Liber Secundus ("ספר שני")[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הדרמה מציג אלטרנטיבה קתולית לטרנטיוס. אלו הם ששת המחזות: "גליקנוס", דולציטיוס", "קלימאכוס",[13] "אברהם" "פפנוטיוס" ו-"ספיינטיה". הם בעצם סיפורי אהבה, כתובים בפרוזה, והם לא כל כך דרמות ויותר "דיאלוגים". אף על פי שנחשבו בתחילה דוגמאות מימי הביניים למחזות שנועדו להקראה בלבד, מחקר מדורני הראה שרוזוויתה הייתה קשורה לתיאטרון של החצר האוטונית, ויתרה מכך, בהקשר של קלויסטר גנדרסהיים, ייתכן שמחזותיה הועלו או, לפחות, הוקראו בקול.[14]

בתור הסופרת המוכרת ביותר בארצות דוברות הגרמנית, רוזוויתה הייתה מודעת היטב לכך שהמגדר שלה גורם לכתביה להילקח פחות ברצינות מאשר לכתבים של בני דורה הגברים.[3] בפרולוג לספר האגדות כתבה רוזוויתה: "אסור לו לזלזל במגדר החלש יותר של הסופר/ את מי ששורות אלה הקטנות הושרו בלשונה של אישה שלא קיבלה הדרכה/ אלא צריך לשבח את החסד השמיימי של האדון".

באופן כללי, מחזותיה של רוזוויתה היו יצירות הגיוגרפיות.[15] היא כתבה שה-Passio Sancti Pelagii ("הפסיון של פלגיוס הקדוש") נגזר מעדות ראייה למות הקדושים של פלגיוס הקדוש מקורדובה. כל ששת מחזותיה מדברים על נושא עקבי ביצירתה של רוזוויתה, מעלת הבתולים על פני הפיתוי.[13]

מחזותיה מעמתים את הצניעות וההתמדה של נשים נוצריות מול הנשים הרומיות, שהוצגו כחלשות ורגשניות. רוזוויתה כתבה את מחזותיה בתגובה למחזותיו של טרנטיוס, מחזאי רומאי פופולרי שלדעתה מייצג נשים בצורה לא הוגנת כלא מוסריות.[3] היא כותבת, "לכן אני, הקול החזק של גנדרסהיים, לא היססתי לחקות משורר (טרנטיוס) שיצירותיו נקראות לרוב, מטרתי היא להאדיר, בגבולות כישרוני העלוב, את הצניעות הראויה לשבח של בתולות נוצריות. באותה צורת קומפוזיציה עצמה ששימשה לתיאור מעשיהן חסרי הבושה של נשים מופקרות".[16]

כל המחזות הללו משרתות מטרה מוצנעת. "גליקנוס" ו"קלימאכוס" מתמקדים בהמרת דת, "אברהם" ו"פפנוטיוס" מספרים סיפורי גאולה וחזרה בתשובה, ו"דולציסיוס" ו"ספיינטיה" מספרים סיפורים על מות קדושים של בתולות. במצטבר הם מדברים על כוחו של ישו וערכים נוצריים, מטרתה המוצנעת של רוזוויתה.[6] ידוע שמחזות אלו בוצעו פעמים רבות מאז מותה, האישור המוקדם ביותר של ביצועם היה בפריז ב-1888.

היא כותבת במבוא שלה שכתיבתה תעניין רבים שנמשכים לקסם הסגנון. ישנם אלמנטים קומיים, כמו ב"דולציסיוס", כאשר המושל העיוור המרושע מועד בין סירים ומחבתות, לאחר שניסה להתעלל בשלוש בתולות. הנשים מתבוננות וצוחקות.[10] אף על פי שהן ממשיכות להיות קדושות בגלל אמונתן, הן עושות זאת בתנאים שלהן. "דולציסיוס" היא היחידה מהקומדיות של רוזוויתה שמתיישרת עם הסוגה הקומית המודרנית.

Liber Tertius ("ספר שלישי")[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר השלישי מוקדש לקיסרים אוטו הראשון ואוטו השני, והוא מורכב משני כתבים היסטוריים בהקסמטרים לטיניים. Gesta Oddonis ("מעשה אוטו") מספר את סיפורה של השושלת האוטונית, ועלייתה לשלטון, מ-919 עד 965; ואת Primordia coenobii Gandeshemensis ("ראשיתו של מנזר גנדרסהיים"), ההיסטוריה של מנזר גנדרסהיים.[1]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה של רוזוויתה זכתה להתעלמות רבה עד שקונרד צלטס גילה אותה מחדש וערך את עבודתה במאה ה-16.[3] בשנות ה-70 של המאה ה-20,[10] פמיניסטיות החלו בגילוי מחדש משלהן של עבודתה תחת עדשה מגדרית כדי ליצור מחדש את הקשר אליה.[17] כדי להדגים שלנשים מהעבר יש תפקידים חשובים בחבְרות שלהן, אך עבודתן אבדה או לא נראתה חשובה.[10] פמיניסטיות עשו את ההקשר המחודש הזה כדי ללמוד על ההיסטוריה של נשים, מבלי לטעון שהנשים הללו היו פמיניסטיות,[3] כדי להדגיש את חשיבותן של נשים לאורך ההיסטוריה גם אם הן נשכחות.[3] בשל כך, רוזוויתה המשיכה למשוך תשומת לב רבה בתחום לימודי הפמיניזם, ועוזרת לספק תחושה טובה יותר של הכרה היסטורית, הישג ומשמעות לנשים באמצעות עבודתה.

ייצוג נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת רוזוויתה בגנדרסהיים

כתיבתה של רוזוויתה מחקה טקסטים תנכיים.[18] כנוצרייה מהמאה ה-10, היא קיבלה את הרעיון שנשים נחותות מגברים הן פיזית והן אינטלקטואלית עקב החטא הקדמון של חוה. לפי א. דניאל פרנקפורטר, נראה שרוזוויתה מאששת את ההנחה שהיצירה של האישה הייתה נחותה, בכך שהיא אומרת שכל הצטיינות ביצירתה היא הצטיינות אלוהים, לא שלה,[3] אם כי זו עשויה גם להיות רק מוסכמה ספרותית סטנדרטית של אותה תקופה.

רוזוויתה תיארה נשים כבעלות כוח של הגדרה עצמית ויכולת פעולה באמצעות הפיכה לנזירות והימנעות מיחסים מיניים. זה מציג השקפה מתקדמת מאוד של נשים וכוחן בחברות ותיקות, שהודגשה על ידי חוקרים שונים שחקרו כיצד עבודתה של רוזוויתה משקפת לעיתים קרובות את חייהן של נשים בתקופתה.[16] בעוד שהיא כותבת על נשים כבעלות מידות טובות, אמיצות, שנונות וקרובות לאלוהים, היא מדברת רק על גבר אחד ללא בוז, ומגלה שהם רגישים בצורה לא פרופורציונלית לפיתוי. רוזוויתה רואה בהיותן של נשים המין החלש כמי שמאפשר לאלוהים לעבוד דרכן ביתר קלות כדי למצוא חסד לישועתן ולישועתם של אלה שאיתם הן באות במגע. לכן, זה מצביע על כך שנשים אינן פחותות מגברים בעיני אלוהים. רוזוויתה האמינה שחיי בתולים המוקדשים לישו הם הטובים ביותר, אבל היא יכולה להיות אמפתית כלפי אימהות, ואפילו זונות,[3] ובכך להפגין הבנה חדה של חייהן ואפשרויותיהן של נשים באותה תקופה.[10]

המחזות של רוזוויתה מתמקדים בנושאים המשפיעים על נשים בתקופתה, כגון נישואים, אונס וראייתן כאובייקט.[10] "דולציסיוס", עוסק באונס, נושא נפוץ וצורת דיכוי שנשים חוות.[10] אף נטען כי עבודתה של רוזוויתה על "דולציסיוס" פעלה כהשתקפות לחייהם של נשים בעיר הולדתה גנדרסהיים, המתגוררות בסביבה עוינת הממוקדת באיום חיצוני שהוא גברי באופיו, והראתה את המיקוד האפשרי שהיא מעניקה כלפי נשים ופמיניזם בכללותם.[16] ב"קלימאכוס" מתפללת למוות אישה, שהייתה מושא לניסיון אונס. אלוהים מעניק לה את מבוקשה והיא מתה לפני שהאיש יוכל לחדש את התקפתו.[10] שבוי על ידי יופייה, האיש עולה לקברה ומנסה לקיים יחסי מין עם גופתה, אך נהרג על ידי נחש ארסי.[10] שני המחזות הללו מראים מפתח ליצירתה של רוזוויתה: שדת יכולה לספק לנשים חופש ועצמאות, ומאפשרת להן להעצים את עצמן.[10]

השפעה על התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוויתה תורמת לעבודתן של נשים בתיאטרון על ידי תמיכה בתפיסה ש"כל עוד יש תיאטרון, כל עוד יש נשים, כל עוד יש חברה לא מושלמת, יהיה תיאטרון נשים".[19] המחזות של רוזוויתה שירתו את המטרה של אמירת אמת להעצים ולאזן את הדומיננטיות הגברית בתחום.[19]

לעיתים קרובות מתעלמים מהמשמעות של מחזותיה מכיוון שהדרמטורגיה שלהם חורגת מהתאוריה שפיתחו סו-אלן קייס (אנ') וג'יל דולן (אנ') לגבי הערכים הגבריים של כתיבת מחזאות טובה, שהוציאה מהכלל את רוזוויתה, אלא מתמקדת בתחומים חלופיים, כגון דת, נעורים, ומיניות.

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונרד צלטס

יצירותיה של רוזוויתה זכו להתעלמות רבה עד שהתגלו מחדש ונערכו על ידי קונרד צלטס (אנ') בתחילת המאה ה-16.[3] מאז נטלו מחברים רבים את מלאכת התרגום והעריכה שלהן.[20] לעיתים קרובות יצירות אלו מסוננות דרך התפיסות וההטיה הלא מודעת של המתרגם.[18] משערים כי ייתכן ששמם של המחזות של רוזוויתה על שם גברים ולא נשים נקבעו על ידי צלטס ולא על ידי רוזוויתה כיוון שיצירותיה בעיקר מתרכזות בנשים וחוויותיהן, מה שגורם לשמות מחזות אלו להיראות שאינם עולים בקנה אחד עם מה שמוצג בעבודתה. הוצע כי ייתכן שצלטס הציג מצג שווא של עבודתה בשל ההטיות המובנות בו.[1] אמנם נראה שהמתרגמת כריסטבל מרשל (אנ') כופה הבנה משלה לגבי איך תיראה או הייתה חושבת קאנון מהמאה ה-10 על ידי כך שהיא נראית ביישנית בתרגומים שלה.[18] קתרינה וילסון (Katharina Wilson) עושה דבר דומה בעבודתה של רוזוויתה בכך שהיא מתרגמת אותה כך שהיא נראית צנועה יותר ממה שהיא בעצם.[18] זה הוביל כמה לטעון שקולין באטלר (Colleen Butler) היא המתרגמת שייצגה בצורה הטובה ביותר את עבודתה של רוזוויתה, שכן היא הבינה את האופי הקומי האמיתי של עבודתה, על ידי היכולת להסיק את ההקשר הבלתי כתוב בכתיבתה.[21] עם זאת, אף על פי שעשויים להיות כמה סילופים קטנים של עבודתה של רוזוויתה, המסר שלה, והעובדות הידועות על חייה נשארים עקביים יחסית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wilson, Katharina M (1984), "The Saxon Canoness: Hrotsvit of Gandersheim", Medieval Women Writers, Manchester: Manchester University Press, pp. 30–63, ISBN 978-0-8203-0641-4.
  • Bodarwé, Katrinette. "Hrotswit zwischen Vorbild und Phantom." In Gandersheim und Essen – Vergleichende Untersuchungen zu sächsischen Frauenstiften, ed. Martin Hoernes and Hedwig Röckelein. Essen: Klartext Verlag, 2006. ISBN 3-89861-510-3.
  • Cescutti, Eva. Hrotsvit und die Männer. Konstruktionen von Männlichkeit und Weiblichkeit im Umfeld der Ottonen. Munich, 1998. ISBN 3-7705-3278-3.
  • Düchting, R. In: Lexikon des Mittelalters. vol. 5. 148–9.
  • Haight, Anne Lyon, Hroswitha of Gandersheim; her life, times, and works, and a comprehensive bibliography. New York: Hroswitha Club, 1965.
  • Kemp-Welch, Alice, "A Tenth-Century Dramatist, Roswitha the Nun", pp. 1–28 in Of Six Mediæval Women. London: Macmillan and Co., 1913.
  • Ker, William Paton. The Dark Ages. Mentor Books, May 1958. pp. 117–8.
  • Licht, Tino. "Hrotsvitspuren in ottonischer Dichtung (nebst einem neuen Hrotsvitgedicht)." Mittellateinisches Jahrbuch; 43 (2008) pp.347–353.
  • Rädle, Fidel. "Hrotsvit von Gandersheim." In Die deutsche Literatur des Mittelalters. Verfasserlexikon; 4 (1983). pp. 196–210.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוזוויתה מגנדרסהיים בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נשים, בדרך כלל ממעמד האצולה שפרשו למנזר, אבל לא נטלו על עצמם את חובות הנזירות, ויכלו בכל עת לצאת ממנו ואף להינשא.
  2. ^ במספר מקורות, למשל האנציקלופדיה העברית, היא מתוארת בטעות כנזירה בנדיקטינית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Sack, Harald (2019-02-06). "Hrotsvitha of Gandersheim – The Most Remarkable Women of her Time". SciHi Blog (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-11-23.
  2. ^ 1 2 Bayerschmidt, Carl F. (1966-11-01). "Hroswitha of Gandersheim. Her Life, Times and Works, and a Comprehensive Bibliography. Edited by Anne Lyon Haight". The Germanic Review: Literature, Culture, Theory. 41 (4): 302–303. doi:10.1080/19306962.1966.11754646. ISSN 0016-8890.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Frankforter, A. Daniel (בפברואר 1979). "Hroswitha of Gandersheim and the Destiny of Women". The Historian. 41 (2): 295–314. doi:10.1111/j.1540-6563.1979.tb00548.x. ISSN 0018-2370. {{cite journal}}: (עזרה)
  4. ^ Emily McFarlan Miller (2019-03-20). "Hrotsvitha vs. Gobnait". Lent Madness (באנגלית אמריקאית).
  5. ^ "Hrotsvitha - Name's Meaning of Hrotsvitha". Name-Doctor.com.
  6. ^ 1 2 3 4 Wilson, Katharina (2004). Hrotsvit Of Gandersheim. Toronto: University of Toronto Press. pp. 3–10.
  7. ^ 1 2 3 Coulter, Cornelia C. (1929). "The "Terentian" Comedies of a Tenth-Century Nun". The Classical Journal. 24 (7): 515–529. ISSN 0009-8353. JSTOR 3289343.
  8. ^ Hudson, William Henry (1888). "Hrotsvitha of Gandersheim". The English Historical Review. 3 (11): 431–457. ISSN 0013-8266. JSTOR 546611.
  9. ^ 1 2 Zeydel, Edwin (יולי 1947). "A Chronological Hrotsvitha Bibliography through 1700 with Annotations". The Journal of English and Germanic Philology. 46 (3): 290–294. JSTOR 27712888. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Case, Sue-Ellen (בדצמבר 1983). "Re-Viewing Hrotsvit". Theatre Journal. 35 (4): 533–542. doi:10.2307/3207334. JSTOR 3207334. {{cite journal}}: (עזרה)
  11. ^ "Hrotsvitha's Poems". www.wdl.org. 1000.
  12. ^ Hudson, William Henry (1888). "Hrotsvitha of Gandersheim". The English Historical Review (באנגלית). III (XI): 431–457. doi:10.1093/ehr/III.XI.431. ISSN 0013-8266.
  13. ^ 1 2 "CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Hroswitha". www.newadvent.org.
  14. ^ van Zyl Smit, Betine (2016). A Handbook to the Reception of Greek Drama (באנגלית). John Wiley and Sons. ISBN 9781118347751.
  15. ^ Head, Thomas F. (2001). Medieval Hagiography: An Anthology (באנגלית). Psychology Press. ISBN 978-0-415-93753-5.
  16. ^ 1 2 3 Rudolph, Anna. "Ego Clamor Validus Gandeshemensis Hrotsvitha of Gandersheim: Her Sources, Motives, and Historical Context". pp. 58–90.
  17. ^ Homans, Margaret (1994). "Feminist Fictions and Feminist Theories of Narrative". Narrative. 2 (1): 3–16. ISSN 1063-3685. JSTOR 20107020.
  18. ^ 1 2 3 4 Butler, Colleen (2016). "Queering The Classics: Gender, Genre, and Reception In The Works of Hrotsvit of Gandersheim" (PDF).
  19. ^ 1 2 friedman, Sharon (1984). "feminism as theme in twentieth-century american women's drama". American Studies. 25 (1): 69–89. ISSN 0026-3079. JSTOR 40641831.
  20. ^ ZeydUOPOULUOel, Edwin (יולי 1947). "A Chronological Hrotsvitha Bibliography through 1700 with Annotations". The Journal of English and Germanic Philology. 46 (3): 290–294. JSTOR 27712888. {{cite journal}}: (עזרה)
  21. ^ "Review - Bisclaveret / Dulcitius - Pneuma Ensemble / Poculi Ludique Societas, Toronto - Christopher Hoile". www.stage-door.com.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רוזוויתה_מגנדרסהיים&oldid=38445408"