דוכסות סקסוניה
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | דוכסות |
| שפה נפוצה | גרמנית |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | הקמת הדוכסות על ידי קרל הגדול |
| תאריך | 804 |
| פירוק | פיצול הדוכסות לדוכסות סקסוניה-ויטנברג ולדוכסות סקסוניה-לאוונבורג |
| תאריך | 1296 |
| ישות קודמת |
 סקסוניה העתיקה |
| ישות יורשת |
 דוכסות סקסוניה-ויטנברג  דוכסות סקסוניה-לאוונבורג  דוכסות וסטפאליה ,_comte_d%27Oldenbourg.svg){kind=small} רוזנות אולדנבורג  נסיכות אנהלט  רוזנות בלאנקנבורג  ארכיבישופות ברמן  בישופות מינסטר  בישופות הילדסהיים  רוזנות טקלנבורג  רוזנות הולשטיין  רוזנות הויה  ארכיבישופות מגדבורג  בישופות ורדן  בישופות ליבק  בישופות מינדן  הלורדות של ליפה  דוכסות בראונשווייג-לינבורג  בישופות ראצבורג |
  | |
דוכסות סקסוניה (מגרמנית: Herzogtum Sachsen) הייתה דוכסות שנוצרה על ידי קרל הגדול, לאחר שניצח את השבטים הסקסונים. הדוכסות אחת מחמשת הדוכסויות השבטיות של פרנקיה המזרחית, והתקיימה עד לחלוקתה בשנת 1296 לדוכסות סקסוניה-ויטנברג ולדוכסות סקסוניה-לאוונבורג.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטח הדוכסות השתרע על שטח נרחב בצפון גרמניה, שכיום קיימות בו המדינות סקסוניה התחתית, סקסוניה אנהלט, חלק מנורדריין וסטפאליה, חלק משלזוויג-הולשטיין, וערי המדינה ברמן והמבורג. בתקופת שלטונו של היינריך האריה, התווספה לדוכסות גם אזור מקלנבורג-מערב פומרניה, אך השטח שקיימת בו היום מדינת סקסוניה לא השתייך לשליטת הדוכסות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת הדוכסות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 772 החל קרל הגדול במתקפותיו נגד השבטים הסקסונים, שנמשכו עד להכנעתם בשנת 804. לאחר כיבוש סקסוניה מינה קרל הגדול פקידים מהשושלת הקרולינגית, ששלטו באזור בשמו.
בית בילונג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 844 מונה ליודולף אבי השושלת האוטונית לדוכס סקסוניה, על ידי המלך לודוויג הגרמני. לאחר מותו של ליודולף בשנת 866 בקרב נגד הוויקינגים, עלה לשלטון בנו הבכור ברונו. לאחר מותו של ברונו בשנת 880, עלה לשלטון אחיו אוטו, ולאחר מותו בשנת 912 עלה לשלטון בנו היינריך הראשון. בשנת 919 נבחר שליט הדוכסות היינריך הראשון למלך גרמניה, במקום קונראד הראשון, מלך גרמניה. היינריך הרחיב מאוד את שטח גרמניה כלפי מזרח, ואף הכניע את ממלכת בוהמיה. כמו כן, הצליח היינריך לספח את דוכסות לורן, כתוצאה ממלחמות האחים בצרפת.
לאחר מותו של היינריך הראשון, עלה לשלטון בנו אוטו. בתחילת שלטונו היו כמה דוכסים שמרדו בו, אך אוטו ניצח אותם, ונתן את נחלותיהם לקרובי משפחתו שהיו נאמנים לו. לאחר ייצוב שלטונו החל אוטו בניהול מדיניות חוץ תקיפה. הוא ראה בעצמו את ממשיכו של קרל הגדול, ושאף לכונן אימפריה גרמנית בכל השטח של מרכז ומזרח אירופה. אוטו סימן כיעד ראשון לשאיפות ההתרחבות שלו את איטליה, אשר באותה התקופה הייתה שרויה בחוסר יציבות שלטוני. בשנת 951 כבש אוטו את לומברדיה, ובשנת 962 הוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, על ידי האפיפיור יוחנן השנים עשר. בשנת 961 מינה אוטו את הרמן בילונג לנציגו האישי בסקסוניה, ולאחר מותו ירש אותו בנו ברנהרד, שמונה לדוכס סקסוניה.
לאחר מותו של ברנהרד בשנת 1011 ירש אותו בנו ברנהרד השני, ולאחריו שלטו אורדולף ומגנוס.
לאחר מותו של מגנוס ללא ילדים, מונה לותאר זופלינבורג לדוכס סקסוניה. בשנת 1112 ניסה היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה להדיחו מהשלטון, אך לבסוף גבר עליו לותאר בשנת 1115. לאחר מותו של היינריך החמישי בשנת 1125, נבחר לותאר למלך גרמניה ולקיסר האימפריה הרומית הקדושה.
לאחר מותו של לותאר בשנת 1137, ירש אותו חתנו היינריך העשירי, דוכס בוואריה מבית ולף, אך בשנת 1138 הדיח אותו קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ומסר את הדוכסות לאלברכט "הדב" מבית אסקניה. בנו של היינריך - היינריך הארי לא ויתר על תביעתו לירושתו, ובשנת 1142 השיב קונראד את סקסוניה לידיו.
היינריך הארי[עריכת קוד מקור | עריכה]
היינריך היה שליט מוכשר, והרחיב את גבולו מזרחה לעבר מקלנבורג ופומרניה. בשנת 1158 לכד את העיר ליבק, והחל לשבור את המונופול הדני בים הבלטי.
בתחילה תמך היינריך ממושכות ובנאמנות בדודנו, הקיסר פרידריך הראשון בניסיונותיו של האחרון לבסס את אחיזתו בכתר הקיסרי ובמלחמותיו החוזרות ונשנות בערי לומברדיה ובאפיפיורים, שבהן ניצח מספר פעמים בעזרתו של היינריך ושל אביריו הלוחמים ללא חת. אולם ב-1174 סירב היינריך לסייע לפרידריך בפלישה מחדש ללומברדיה, מפני שהיה עסוק בעצמו באבטחת גבולותיו המזרחיים. הוא סבר כי ההרפתקאות האיטלקיות הללו אינן שוות את המאמץ, וזאת גם לאחר שפרידריך הציע להעניק לו את העיר העשירה גוסלר – פרס שאותו חמד היינריך מזה זמן רב.
מסעו של ברברוסה אל תוך לומברדיה הסתיים בכישלון מוחץ, והוא נטר טינה להיינריך, אשר לא סייע לו. פרידריך ניצל את עוינותם של הנסיכים הגרמנים האחרים כלפי היינריך, אשר ביסס בהצלחה מדינה חזקה ובעלת רצף טריטוריאלי שכללה את סקסוניה, בוואריה ושטחים ניכרים בצפון ובמזרח גרמניה – ודאג בשנת 1180 כי יישפט שלא-בפניו על אי-ציות, בפני חבר שופטים שהורכב מבישופים ומנסיכים. בהצהירו כי החוק הקיסרי גובר על החוק הגרמני המסורתי, הפשיט בית המשפט את היינריך משטחיו והכריז עליו כעל פורע חוק. אז פלש פרידריך עם הצבא הקיסרי לסקסוניה, כדי להוריד את דודנו על ברכיו. בעלי-בריתו של היינריך נטשו אותו, והוא נאלץ לבסוף להיכנע, בנובמבר 1181, בפרלמנט האיחוד (גר') שבארפורט.
בית אסקניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תבוסת היינריך הארי, הקטין פרידריך ברבוסה את שטחי הדוכסות; את וסטפאליה מסר לארכיבישופות של קלן, ואת שטחי בראונשווייג השאיר בידי בית ולף. לאחר מכן מינה פרידריך את ברנהרד הראשון, רוזן אנהלט, בנו של אלברכט "הדב", לדוכס סקסוניה. לאחר מותו של ברנהרד בשנת 1212 עלה לשלטון בנו אלברכט הראשון, דוכס סקסוניה, ולאחר מותו בשנת 1260 ירשו אותו במשותף בניו יוהאן הראשון ואלברכט השני.
לאחר מותו של יוהאן הראשון, ירשו אותו במשותף שלושת בניו; אלברכט השלישי, אריך הראשון, ויוהאן השני, שהמשיכו לשלוט בשיתוף עם דודם עד לשנת 1296. בשנת 1296 חולקה הנחלה בין אלברכט השני לבניו של יוהאן הראשון; אלברכט קיבל את דוכסות סקסוניה-ויטנברג, שהפכה לימים לנסיכות הבוחר מסקסוניה, ואילו בניו של יוהאן קיבלו את דוכסות סקסוניה-לאוונבורג.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות על דוכסות סקסוניה באתר הספרייה הלאומית הגרמנית
