אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוטו בניצחונו על ברנגר

אוטו הראשון המכונה גם אוטו הגדול (בגרמנית:Otto I., der Große ; 23 בנובמבר 912 - 7 במאי 973), דוכס סקסוניה וקיסרה הראשון של האימפריה הרומית הקדושה.

אוטו הראשון היה בנם של היינריך הראשון, מלך גרמניה ומתילדה מרִינְגֶלְהֵיִם. הוא ירש את אביו כמלך הגרמאנים לאחר מותו בשנת 936. טקס הכתרתו התקיים באאכן, בירתו הישנה של קרל הגדול.

אוטו הגדול

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרידות באוטו הראשון

תקופת שלטונו המוקדם של אוטו התאפיינה בסדרה של מרידות דוכסים. בשנת 938 סירב אברהד, דוכס בוואריה, להישבע לו אמונים. אוטו הדיח אותו לטובת דודו ברטולד, ובתגובה לכך פרץ מרד של אברהד מפרנקוניה ביחד עם חלק מאצילי סקסוניה, בדרישה להדיח את אוטו עצמו לטובת אחיו למחצה, טאנקמר. אוטו הצליח לתפוס ולהרוג את טאנקמר, אך המרד נמשך עוד שנה, כאשר גם גילברט דוכס לורן הפר את שבועת האמונים שלו לאוטו והעביר את נאמנותו ללואי הרביעי, מלך צרפת, ואחיו הצעיר של אוטו, היינריך, קשר להדיחו בעזרת הארכיבישוף של מיינץ.

בשנת 939, ניצח אוטו בקרב אנדרנך, את דוכסי פרנקוניה ולורן. שני הדוכסים נהרגו, היינריך נמלט לצרפת, והמרד דוכא באופן סופי. בשנת 940 הסיג אוטו את כוחותיו מצרפת לאחר שזכה להכרה בריבונותו על אזור לורן.

בשלב זה, ועל מנת למנוע מרידות נוספות בעתיד, פתח אוטו בסדרת מינויים של בני משפחתו הקרובים לכל הדוכסויות הגרמניות החשובות. הוא השאיר בידיו את דוכסות פרנקוניה, מינה את קונרד האדום, הנשוי לביתו ליוטגרד, לדוכסות לורן. את בניו ליוטדולף והיינריך השיא לבנות הדוכסים של שוואביה ובואריה ובכך הפך אותם ליורשים החוקיים של הדוכסויות.

אחד המקורות העיקריים לביסוס שלטונו של אוטו ומימון פעולותיו בשנים הבאות היו מיכרות עשירים של מחצבי כסף נחושת ועופרת אשר התגלו בשנת 938 באזור ברמלסברג שבסקסוניה.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר יצוב שלטונו החל אוטו בניהול מדיניות חוץ תקיפה. הוא ראה בעצמו את ממשיכו של קרל הגדול, ושאף לכונן אימפריה גרמנית בכל השטח של מרכז ומזרח אירופה. אוטו סימן כיעד ראשון לשאיפות ההתרחבות שלו את איטליה, אשר באותה התקופה הייתה שרוייה בחוסר יציבות שלטוני.

במשך תקופה ממושכת נאבקו על השליטה באיטליה ברנגר מפריולי ורודולף השני שליט בורגונדי התחתונה. לאחר מותו של ברנגר והשתלטות רודולף על איטליה החל מאבק נוסף בינו לבין הוגו מפרובאנס, שליט ברוגונדי העליונה. הוגו זכה לניצחון על רודולף, אך גם שלטונו לא האריך ימים, נוכח התנגדות ברנגר מאבריה לסמכותו. ברנגר הכריז על עצמו כמלך איטליה, אך העם הביע את תמיכתו דווקא באדלאיד, ביתו של רודולף השני. ברנגר חטף את אדלאיד וכפה עליה נישואין לבנו, אדלברט (Adalbert of Italy), כדי לתת סמכות למלכותו. אדלאיד ברחה לקנוסה וביקשה את התערבות גרמניה לסיוע. ליאודוף והיינריך, בניו של אוטו, פלשו באופן עצמאי לאיטליה, בניסיון לנצל את המצב ולספח את השטחים שבמחלוקת לתחום שליטתם. אוטו עצר בעדם ובשנת 951 פלש לאיטליה בעצמו. הוא הכריח את ברנגר להישבע לו אמונים, נשא את אדלאיד לאשה, ובכך ביסס את סמכותו ושלטונו באיטליה תוך שהוא זוכה גם לתמיכה עממית.

אולם השקט השלטוני לא האריך ימים. כאשר אדלאיד ילדה בן נוסף לאוטו, התעורר חשש אצל בנו הבכור ליוטדולף למקומו כיורש הכס הגרמני. בשנת 953, פתח ליטודוף במרד באביו בשיתוף עם קונרד האדום והארכיבישוף ממיינץ. בתחילה הצליח אוטו לבסס את שליטתו באזור לורן, אך נכשל בהתקפה על מיינץ והמרד התפשט בכל רחבי הממלכה. בשלב זה ביצעו ליטודוף וקונרד שגיאה אסטרטגית. הם חברו למדיארים מהונגריה בבקשה לתמיכה, אך הפלישות המדיאריות הנרחבות בדרום גרמניה, בשנת 954, הכריחו את הנסיכים הגרמנים להתאחד לצורכי הגנה על נחלותיהם. בהסכם איורסטדט הוחלט על הדחת הדוכסים המורדים, ועל השבת אוטו למעמדו. אוטו אירגן במהירות צבא גרמני מאוחד של כל הדוכסויות ובשנת 955 הצליחו הכוחות הגרמנים המאוחדים תחת שלטונו של אוטו להביס המדיאירים בקרב לכפלד, סמוך לאוגסבורג הנצורה.

משנת 966 ועד לשנת 972 ניהל אוטו מספר קרבות כושלים בדרום איטליה. בשנת 972 הכיר הקיסר הביזנטי בתוארו של אוטו, בשטחים אשר בשליטתו והסכים לנישואין בין בנו של אוטו לבין אחייניתו.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום מדיניות הפנים פעל אוטו לחיזוק מעמד הכנסייה, ובעיקר מעמד הבישופים וראשי המנזרים, על חשבון האצולה החילונית. אוטו תרם לבישופויות ולמנזרים חלקות אדמה נרחבות, אשר בהן לא היו לשלטון החילוני זכויות מיסוי ושיפוט, ובכך זכה לנאמנותם ולסיוע שלהן בגיבוש תמיכה העממית בשלטונו. לאחר הדחת קונרד האדום מתוארו, הוא אף מינה את אחיו ברונו, הארכבישוף של קלן, כדוכס לורן החדש. בנוסף לכך, ועל מנת להגביר עוד יותר את כוחה של הכנסייה, הקים בשטחים שנכבשו בגבולות המזרחיים, בישופויות חדשות אשר חבו לו את נאמנותן.

קבר אוטו, קתדרלת מגדבורג

הרפורמות הללו חיזקו את השלטון המרכזי, והמעמדות העליונים בכנסייה הגרמנית הפכו לחלק מהמערך הביורוקרטי.

התואר הקיסרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב שנת 960 נקלעה איטליה שוב לתקופה של חוסר יציבות שלטוני, כאשר מלך איטליה, ברנגריוס השני השתלט על חלק מאדמות האפיפיורות הצפוניות ואיים כי יכבוש את אדמות האפיפיור סביב רומא. האפיפיור יוחנן ה-12 פנה לאוטו בבקשת עזרה. אוטו פלש לאיטליה ב-2 בפברואר 962, והוכתר בו ביום בידי האפיפיור בתואר קיסר. עשרה ימים לאחר מכן נחתמה ה"דיפלומה אוטוניאנום" (Ottonianum), המכונה גם "מתת אוטו", בה הבטיח הקיסר לשמור על עצמאות אדמות האפיפיורות ובתמורה נקבע שלא ימונה אפיפיור ללא אישרור מצד מלך פרנקיה המזרחית. לאחר שנסוג מרומא וכבש מחדש את השטחים אשר היו תחת שלטונו של ברנגריוס השני, החל האפיפיור חושש מהתחזקות כוחו של אוטו. יוחנן ה-12 כרת ברית עם מלך איטליה אדלברט (בנו של ברנגריוס השני) ושלח שליחים למאדיארים ולאימפריה הביזנטית במטרה ליצור ברית הגנה כנגד אוטו. בנובמבר 963 שב אוטו לרומא וכינס את מועצת הכנסייה. המועצה הדיחה את יוחנן ה-12 והכתירה במקומו את ליאו השמיני, לאפיפיור. כאשר עזב הקיסר את רומא פרצה מלחמת אזרחים בין תומכיו לבין תומכי יוחנן ה-12. יוחנן ה-12 חזר לתפקידו כאפיפיור, והכריז על החרמה של מדיחיו. ביולי 964 שוב חזר אוטו לרומא והדיח את האפיפיור בנדיקטוס השני יורשו של יוחנן ה-12 (שמת חודשיים לפני כן). בעקבות אירוע זה, חייב הקיסר את ראשי הכנסייה ברומא כי לא יבחרו אפיפיור ללא אישור קיסרי.

לאחר מותו בשנת 973, נקבר לצד אשתו הראשונה, אדית מווסקס, בקתדרלת מגדברג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]