רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים (סרט)

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים
Rosencrantz & Guildenstern Are Dead
	כרזת הסרט בעברית
מבוסס על	המחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד
בימוי	טום סטופארד
הופק בידי	עמנואל אייזנברג; מייקל ברנדמן
תסריט	טום סטופארד
עריכה	ניקולס גסטר
שחקנים ראשיים	גארי אולדמן (Rosencrantz); ג'ואנה מילס (גרטרוד (דמות)); איאן ריצ'רדסון (Polonius); ג'ואנה רות' (אופליה); John Burgess; דונלד סאמפטר (קינג קלאודיוס); ריצ'רד דרייפוס; איאן גלן (Prince Hamlet); טים רות' (Guildenstern); Sven Medvešek (Laertes)
מוזיקה	סטנלי מיירס
צילום	פטר ביזיו
מדינה	הממלכה המאוחדת; ארצות הברית
חברת הפקה	ברנדנברג; WNET Channel 13 New York
חברה מפיצה	Cinecom Pictures (ארצות הברית); Hobo Film Enterprises (הממלכה המאוחדת)
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	5 בספטמבר 1990 (ונציה); 12 בספטמבר 1990 (טורונטו); 8 בפברואר 1991 (ארצות הברית); 24 במאי 1991 (הממלכה המאוחדת)
משך הקרנה	117 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט חבר'ה, סרט המבוסס על יצירה ספרותית, סרט קומדיה, דרמה קומית, סרט דרמה
הכנסות	$739,104 (צפון אמריקה)
הכנסות באתר מוג'ו	rosencrantzandguildensternaredead
פרסים	פרס אריה הזהב
	דף הסרט ב־IMDb

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים (באנגלית: Rosencrantz & Guildenstern Are Dead) הוא סרט דרמה קומית משנת 1990 שכתב וביים טום סטופארד על פי מחזה באותו שם פרי עטו מ-1966. הסרט, כמו המחזה, מתאר שתי דמויות משניות במחזה "המלט" מאת ויליאם שייקספיר, את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, שנמצאים בדרך לטירת אלסינור בהזמנת מלך דנמרק. הם פוגשים בדרכם להקת תיאטרון נודד. כשהם מגיעים לארמון מתברר להם שהם נדרשים לגלות מה מטריד את הנסיך המלט. בינתיים הם מהרהרים על משמעות הקיום שלהם. הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה ה-47.

בסרט מככבים גארי אולדמן בתפקיד רוזנקרנץ וטים רות' בתפקיד גילדנשטרן,^[3] אם כי לאורך כל הסרט הדמויות שהם פוגשים ואפילו הם עצמם אינם בטוחים מי מהם הוא רוזנקרנץ ומי גילדנשטרן. עוד משתתפים בסרט ריצ'רד דרייפוס בתפקיד השחקן הראשי בלהקה, איאן גלן בתפקיד המלט, איאן ריצ'רדסון בתפקיד פולוניוס, ג'ואנה מילס בתפקיד גרטרוד, ודונלד סאמפטר בתפקיד המלך קלאודיוס.^[4]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתמקד ברוזנקרנץ וגילדנשטרן ובמעשיהם (או היעדרם) בתוך המחזה "המלט". בתחילת הסרט הם רוכבים על גבי סוסים לאלינסור ומהרהרים על נושאים כגון גורל, זיכרון ושפה. רוזנקרנץ מטיל מטבע שמצא, שנופל תמיד על אותו צד, עץ. גילדנשטרן מסיק מכך שמשהו לא בסדר עם המציאות. הם פוגשים בדרכם להקת שחקנים נודדים, ותוך כדי שיחה עם השחקן הראשי הם מועברים באופן מסתורי לתוך עלילת המחזה "המלט" באלסינור. הם משוטטים ברחבי הטירה, ומנסים להבין מה קורה כשהם מאזינים לחלקים מהמחזה. הזוג המלכותי הדני מבקש בהם להישאר בסביבה, ולעזור במציאת הסיבה למצב רוחו הקודר של המלט, ובתקווה למצוא לו מרפא. הם מבלים את הזמן מאחורי הקלעים של "המלט" בניסיון להבין מה הבעיה של הנסיך ומה נדרש מהם.

שאר המחזה עוקב אחר הדרמה השייקספירית בכל פעם ששתי הדמויות מופיעות "על הבמה". בשאר הזמן, כשהעלילה מתרחשת במקום אחר, שני הגיבורים שבכותרת עסוקים בסיכונים של חיי היום יום. עד מהרה מגיעה לאלסינור להקת השחקנים הנודדת כדי להופיע בחצר המלוכה, כפי שמתואר במחזה "המלט". השחקן הראשי אוסר עליהם להפסיק לצפות בהצגה, שאינה יכולה להתקיים ללא קהל. הוא גם מסביר להם חלק מהעלילה והכללים המקובלים של בימוי העלילה וכתיבה.

בסופו של דבר, רוזנקרנץ וגילדנשטרן נשלחים לאנגליה מחוץ לעלילה של המחזה. החלק האחרון של הסרט מתרחש באונייה המפליגה לאנגליה, שם הם קוראים את המכתב שהם אמורים למסור למלך יחד עם המלט, ומגלים שבמכתב יש צו המורה על מותו של המלט. השניים מחליטים להעמיד פנים שהם לא ראו את המכתב. המלט מחליף את המכתב (כמתואר במחזה השייקספירי) ונמלט בספינה של פיראטים. רוזנקרנץ וגילדנשטרן מודאגים ואינם יודעים מה לעשות עכשיו שהמלט איננו. הם אינם מודעים להחלפה של המכתב, ושמצווה שם על מותם שלהם במקום מותו של המלט. השחקן מסיים את הסיפור כשהוא קורא את המכתב שדן אותם למוות, ושניהם נתלים. הסרט מסתיים כששחקני התיאטרון הנודד אורזים את חפציהם בעגלה וממשיכים בדרכם.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טים רות' – גילדנסטרן
גארי אולדמן – רוזנקרנץ
ריצ'רד דרייפוס – השחקן הראשי
איאן גלן – הנסיך המלט
איאן ריצ'רדסון – פולוניוס
ג'ואנה מילס – גרטרוד
דונלד סאמפטר – המלך קלאודיוס
סוון מדווסק – לארטס

קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט קיבל לרוב ביקורות חיוביות, ודירוג של 64% באתר Rotten Tomatoes המבוסס על 28 סקירות.^[5] ביקורת שלילית נפוצה הייתה על כך שהעלילה מתאימה יותר לבמת התיאטרון מאשר למסך הקולנוע. כך בביקורת וינסנט קאנבי שבה הוא אומר "[סטופארד] מתענג על צלילים ומשמעויות, משחקי מילים, שממריאות ומתעופפות. על הבמה זה יכול להיות מהנה מאוד... במדיום ריאליסטי כמו הקולנוע כל כך הרבה מילים יכולות להקהות את עור התוף ולהכביד על העפעפיים."^[6] כמו כן רוג'ר איברט קובע ש"הבעיה היא שהחומר הזה מעולם לא נועד לקולנוע, ואינו יכול לעבוד כסרט".^[7]

הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה, ובפרס Fantasporto. גארי אולדמן היה מועמד על תפקידו לפרס אינדפנדנט ספיריט לשחקן הראשי הטוב ביותר בשנת 1991.

ב-2011 בחר המגזין "Total Film" את הופעתו של אולדמן בתפקיד רוזנקרנץ כאחד הטובים ביותר שלו.^[8]