רחל הראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רחל הראל
רחל (רוס הרץ) הראל
לידה 13 באפריל 1923
רוטרדם, הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בנובמבר 1989 (בגיל 66)
הרצליה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת ארצות השפלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע לוחמת מחתרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רחל (דידי) (רוס הרץ) הראל (13 באפריל 1923 - 16 בנובמבר 1989) הייתה חברת המחתרת ההולנדית שלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה זוכת מדליית החירות של ארצות הברית ומדליית האומץ של מלך בריטניה.

תולדות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ברוטרדם למשפחת רוס, עשר שנים אחרי אחיה הבכור. בגיל שנתיים חלתה בשנית, מחלה מידבקת ומסוכנת ביותר באותה תקופה והיא אושפזה בבידוד. מאחר שהתקשתה לבטא את רצונה והרבתה לומר די די (זה זה בהולנדית) כינו אותה האחיות בבית החולים דידי, כינוי שדבק בה כל חייה.

בהיותה בת ארבע נפטר אביה וכעבור שלוש שנים נישאה אמה ללואיס שטראוס. שטראוס ואמה סברו שעל רחל להצטרף לאחר סיום בית הספר היסודי למאמצי הפרנסה של המשפחה. היא נאבקה על זכותה ללמוד בתיכון ולאחר שמנהלת בית הספר התוודעה למאמציה היא נרתמה לסייע לה. בזכות שיעורי העזר שהוענקו לה ללא תשלום היא סיימה את בית הספר והכשירה עצמה כגננת והתמחתה בהוראה בשיטת מונטסורי.

את מרסל הרץ, שסיים לימודי אדריכלות, פגשה לראשונה במסיבת פורים שנועדה לגיוס כספים למען פליטים יהודים מגרמניה שהגיעו להולנד. הזוג התארס באוגוסט 1941. ביולי 1942, לאחר יותר משנתיים בהן נשלטה הולנד על ידי הנאצים, הייתה אמורה משפחת הרץ להישלח למזרח אירופה. מרתה נגטגל (Nagtegaal), שעבדה אצל משפחת הרץ, הציעה להסתירם אצל בני משפחתה. באוגוסט 1942 פוזרו בני משפחת הרץ, וכן רחל ואמה, בין בני משפחת נגטגל. במרץ 1943 השיגה מרתה עבורם תעודות זהות מזויפות וכרטיסי הקצבה של מזון ומצרכי מחיה. בני משפחת נגנטל הוכרו ב־1988 על ידי יד ושם כזכאים לתואר חסיד אומות העולם.

הצטרפות למחתרת ההולנדית ופעילות בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות המחתרת ההולנדית

רוס, שהתחזתה לגויה כפרית, הצטרפה למחתרת ההולנדית וקיבלה תפקיד בלדרית של ביל וילבור (Bill Wildeboer ) שהיה מפקד תנועת ההתנגדות של אזור איידה. במאי 1943 צורפה קבוצת התנגדות זו לשלוש קבוצות אחרות שפעלו בכפרים הסמוכים: בנקום (Bennekom), לונטרן (Lunteren) ואדרויין (Ederveen). גם ארוסה מרסל פעל במחתרת ההולנדית תחת שם פיקטיבי: ריינוס ון אלק (Rienus van Elck).

תפקידה של רוס היה ליצור קשר בין מפקדי המחתרת לפעילים שדאגו בעיקר למציאת מקומות מסתור ליהודים ולסרבני חתימה על הצהרת הסולידריות. חרף הסכנות היא נעה בין הכפרים ברכיבה על אופנים כשהיא מתחזה לאיכרה בת האזור. באוגוסט 1944 כאשר אוחדו הקבוצות שלחמו בנאצים בארגון שכונה "כוחות הפנים" התרחב היקף עבודתה של רוס והיא נטלה חלק גם בפעולות בלתי אלימות נוספות אשר נועדו לשבש את ההוראות הרשמיות של הגרמנים על ידי סילופן.

פעילותה בקרב ארנהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר 17 בספטמבר 1944 כאשר החל הקרב על ארנהם נותרו רבים מחיילי בעלות הברית מאחורי קווי הגרמנים, חלקם פצועים וללא ציוד ומזון. המחתרת סייעה להסתיר ולטפל בחיילים האלה ואף להעבירם את נהר הריין ולהצטרף לכוחותיהם. גם רוס השתתפה בפעולות הללו בנוסף לתפקידיה האחרים, בעיקר בבישול ובטיפול בפצועים וכבלדרית במבצע העברת החיילים וצירופם לכוחותיהם.

בשבי הגרמני ובריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בנובמבר 1944 היא נתפסה על ידי הגרמנים לאחר שאחד מחברי המחתרת שנתפש ועונה גילה את המידע עליה. בעת תפיסתה היא הצליחה להשמיד את מכתבי מפקד המחתרת שהיו עמה והצליחה לשכנע את אנשי הביטחון הגרמנים שיש לה פגישה במקום ציבורי. אולם ניסיונה להימלט כפי שתכננה נכשל. היא נורתה ברגליה ונלקחה לאפלדורן (Apeldoorn), מקום משכנה של המפקדה הראשית של האס דה, שירות הביטחון הגרמני באזור.

אסירה ששהתה במקום תיארה את הגעתה של רוס : "אני נמצאת במחלקת הנשים של בית הכלא לאסירים פוליטיים באפלדורן. מצד אחד של המסדרון נמצאים התאים שניים וחצי על שלושה מטר כל אחד. ובכל תא שוכבות שש נשים על שקי קש. המסדרון הצר שאליו פונים התאים נעול היטב גם הוא. לפני כמה שבועות נעצרתי בחארדרן גם הוא כפר בפיילווה. יש כאן ארבעה שומרים... "...פתאום השומר מתרחק בריצה וחוזר אחרי כמה דקות כולו נרגש. מצווה עלינו לעמוד כולנו לאורך קיר המסדרון ולראות מה יעבור שם. הוא מניף את זרועותיו ומתבלבל בדיבורו. "כזאת מכשפה, באשמתה הציתו בית כזאת אישה רעה. אנחנו עומדות קרוב לדלת כאשר התהלוכה העלובה חולפת על פנינו: בחורה צעירה מאוד שאת פניה לא ניתן לזהות כמעט כי הם כחולים ונפוחים ממכות, עיניה הכהות סגורות לכדי חריצים דקים, רגליה מכוסות בתחבושת, כנראה בגלל פצעי ירי. שני שוטרים משירות הביטחון סוחבים אותה, כשהבעה נרגשת ונקמנית על פניהם. ...די היה לנו כל הזמן הזה בסבל של עצמנו, ועכשיו נסחבה פנימה הבחורה הזאת, הצעירה כל כך, שרגליה פצועות ופניה נפוחים ומאחוריה הזדחלה בלא קול הרוח הרעה ששמה "התעללות".

ביום שלמחרת באו שתי נשים כדי לסחוב אותה מתוך התא, שבו כלאו אותה, כיוון שלא יכלה ללכת אל המשרד לצורך חקירה. בבית הסוהר חבשו מעט את רגליה הפצועות מהירי. היא לא קיבלה מקום שכיבה טוב יותר מאיתנו ולקחו אותה לחקירות, שוב ושוב. שם הכו אותה, כי הם רצו לדעת שמות."[1]

אף שעברה עינויים קשים רוס לא הסגירה את חבריה. מכיוון שמוצאה היהודי לא היה ידוע וגם חברותה במחתרת לא הוכחה היא לא הוצאה להורג. לאחר שלושה חודשים בכלא עם התקדמות כוחות בעלות הברית בתוך הולנד, היא הועברה במרץ 1945 מאפלדורן יחד עם אסירות נוספות למחנה המעבר וסטרבורק במזרח הולנד סמוך לגבול גרמניה, ממנו שולחו 107,000 מיהודי הולנד ברכבת למחנות המוות בפולין בעיקר לאושוויץ וסוביבור. במרץ 1945 כמעט ולא נותרו יהודים בהולנד, ורוס נכלאה בצריף עם אסירות פוליטיות נוספות.

במחנה ששימש באותה תקופה כמחנה עבודה בעיקר לאסירים ואסירות פוליטיים, היו התנאים קשים ביותר. הם עסקו בפירוק סוללות והמזון היה דל במיוחד.

בתחילת אפריל 1945 כאשר נשמעו תותחי בעלות הברית החלו אנשי האס אס לארגן את השיבה לגרמניה והנשים הצעירות הוצאו למסע רגלי קשה. בליל המסע השני הצליחה רוס לברוח ומצאה מחסה אצל איכר. למחרת נודע לה שהולנד שוחררה. היא החליטה לא לחכות למשחררים שעוד לא הגיעו לכפר והחלה לנוע לכיוון לונטרן, שם פגשה את ארוסה מרסל הרץ ומאוחר יותר גם את אמה.

חתונה וקבלת המדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליית החירות שקיבלה רחל (רוס הרץ) הראל
מדליית המלך על האומץ שקיבלה רחל (רוס הרץ) הראל

ב-9 במאי אורגן טקס הנישואין האזרחי של רחל רוס ומשה (מרסל) הרץ בבניין העירייה של איידה (Ede). חברי המחתרת ששרדו השתתפו בטקס החתונה ומפקד המחתרת הזכיר בברכתו את עמידתה של רוס בעינויים ושתיקתה שהצילה את חייו וחיי חברי מחתרת נוספים. באוגוסט 1945 התחתנו רחל ומשה הרץ בטקס חתונה יהודי אצל הרב מרוטרדם בעיר אוטרכט. בנה הבכור של רוס נולד באפריל 1946. בספטמבר 1946 עברה המשפחה לרוטרדם שם קיבל משה הרץ עבודה וזכות לגור בעיר.

ב-21 בנובמבר 1946 התקיים במוזיאון הטרופי באמסטרדם טקס חגיגי בו העניק השגריר האמריקאי, ד"ר סטנלי אי. הורנבק (Dr. Stanley E. Hornbeck) שייצג את נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, לרחל רוס הרץ את מדליית החירות עם עיטור דקל ארד. בטקס נכחו גם ראש ממשלת הולנד לעתיד וילם דריס, שרי הרווחה והימייה, ראש העיר של אמסטרדם, מר ד'איי (d'Ailly) ,נספח צבאי של בריטניה ונציגי רוב הסגל הדיפלומטי. יחד עם רוס קיבלו את המדליה לוחמי מחתרת נוספים. בנוסף למדליה קיבלה רוס ציון לשבח שבו היה כתוב:

רחל הרץ רוס, אזרחית הולנדית, בעבור הישג הראוי למרב השבחים, אשר סייעה לארצות הברית להמשיך ולהילחם באויב ביבשת אירופה, מאפריל 1943 עד מאי 1945. היא הצטיינה באומץ לבה, בנחישותה ובתושייתה בביצוע משימות מסוכנות. תוך התעלמות מוחלטת מביטחונה האישי ובמרץ שלא ניתן להכניעו היא פעלה בתנועת המחתרת, ובמסגרת זו סייעה בפועל במילוט ובהתחמקות של אנשי חיל האוויר של בנות הברית. כאשר נעצרה על ידי הגסטאפו היא סירבה לחשוף מידע חיוני במחיר של סבל אישי רב ועל כך מגיעות לה ההערכה וההוקרה הגבוהות ביותר של האומות המאוחדות.

באוגוסט 1947 התקיים באיידה טקס הסרת הלוט ממאוזוליאום שבו מצאו ארבעים ושלושה חללי המחתרת את מקום מנוחתם האחרון. רחל רוס עם עוד שלוש בלדריות אחרות שימשו משמר כבוד וקיבלו מהנסיך ברנרד (Prince Bernhard of Lippe-Biesterfeld) שהיה מפקד של "כוחות הפנים" בזמן המלחמה את הדגל ההולנדי שכיסה את הלוט.

ביוני 1948 נולד הבן השני. באוקטובר 1948 הוזמנה רוס לשגרירות בריטניה בהאג לקבל את מדלית המלך עבור אומץ לב למען החירות. המדליה הוענקה לה על ידי השגריר הבריטי בשם המלך ג'ורג' השישי. בטקס נכחו גם ראש עיריית האג, נציג הממשלה והנספח הצבאי של שגרירות ארצות הברית.

בני הזוג הרץ היו פעילים בקהילה היהודית המשתקמת ברוטרדם.

העלייה לארץ ופעילות בויצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1950 עלו רחל, משה (הרץ) הראל ושני ילדיהם לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ בית השיטה. מאוחר יותר עברה המשפחה לחולון, שם גם נולד הבן השלישי בשנת 1954. ב-1956 הצטרפה רוס לויצו בתל אביב וכאשר עברה המשפחה להרצליה הצטרפה רוס לסניף שם. בשנת 1980 היא נבחרה לתפקיד יושבת ראש הסניף והיא כונתה הגברת הראשונה של הרצליה פיתוח. היא הייתה פעילה גם ברוטרי, בעמותה למען ילדים נפגעי מוחין והדריכה גננות לילדים חריגים בשיטת מונטסורי בה התמחתה בהולנד.[2] בנוסף היא אספה סכום כסף נכבד כדי לשלוח ילדים חולים למחנה קיץ בשווייץ, את סיפור קורותיה במלחמת העולם השנייה סיפרה לראשונה 40 שנה לאחר המלחמה בשנת 1983 באירוע של חברות דוברות אנגלית של ויצו. סיפורה שהוקלט מופיע כולו באינטרנט גם כטקסט וגם בסרט שערך עם הפסקול המקורי בנה שמואל הראל.

רחל רוס הראל נפטרה בהרצליה ב-16 בנובמבר 1989, עם שובה מטקס הענקת אות חסיד אומות העולם לבני משפחת נגנטל בהולנד.

ממשפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלה משה הראל - אדריכל ישראלי שנודע במבני המדע והמחקר שתכנן, הניצבים במוסדות אקדמיים ברחבי ישראל. היה חבר במחתרת ההולנדית שלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, וזכה בכתב הוקרה מהקונגרס האמריקני ובמדליית המלכה ההולנדית על פועלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה הראל: גלגולים, מרסל ריינוס משה, דפוס גל אור, תל אביב 2001
  2. ^ במת האישה מרץ 1990