רחצת ידיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילת מלמדת ילד לרחוץ ידיים

רחצת ידיים היא ניקוי הידיים עם מים. רחצת ידיים עוזרת לשמור על היגיינה, והיא יכולה להפחית זיהומים וכך להפחית את הסיכוי לשלשולים ומחלות‏[1] בכ-30% וזיהומים בדרכי הנשימה בכ-40% על פי נתוני יוניצף ב-2008[2] ואף לשפר כישורים חברתיים, תקשורתיים, ויכולות מוטוריות, קוגניטיביות והסתגלות אצל ילדים אשר מחונכים לשטיפת ידיים כבר בתחילת חייהם‏[3].

נהוג להקפיד על רחצת ידיים במיוחד כשיוצאים מבית שימוש ולפני הארוחה.

תהליך רחצת הידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רוב רחצת הידיים מתמקדת בכף היד ונעשית באמצעות מים, לרוב יחד עם סבון, בכיור. לאחר הרחצה נהוג ליבש את הידיים בעזרת מגבת, נייר מגבת או מייבש ידיים חשמלי. עם זאת, יש הממליצים על רחצה יעילה באמצעות התהליך הבא‏[4][5]:

  1. שטיפת הידיים במים זורמים ונקיים.
  2. שימוש בסבון ושפשוף כף היד, גב היד, ובין האצבעות.
  3. המשך השפשוף בסבון לא פחות מ-20 שניות.
  4. שטיפת הידיים מהסבון.
  5. ייבוש הידיים במגבת נקייה, בנייר או באמצעות מכשיר אוויר לייבוש.

לאנשים שונים יש הרגלים שונים‏[6], יש הנוהגים להשתמש בסבון בתדירות גבוהה ויש המסתפקים ברחצה ללא סבון וכדומה.

שימוש בחומרי חיטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקבוק ובו נוזל חיטוי, כחלק תקני של מיטת חולה בבית חולים

היתרונות ברחצת ידיים המשלבת חומר מחטא התגלו באמצע המאה ה-19 על ידי איגנץ זמלווייס, שזכה בכינוי "מציל האמהות" כשהצליח להוריד לפחות מחמישית את תמותת האמהות בעקבות הנהגת רחצת ידיים במחלקת יולדות. עם זאת, כ-165 שנים לאחר התגלית אי הקפדה על רחצת ידיים של הצוות הרפואי היא עדיין סיבה עיקרית לזיהומים בבתי חולים בישראל‏[7].

בשנת 1981 פורסמו לראשונה בארצות הברית הנחיות להיגיינת ידיים על ידי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, ולאחריהן פורסמו מספר עדכונים על ידי גופים שונים ברחבי העולם. בסביבה ללא מים נקיים וסבון ניתן‏[4] להשתמש בנוזל לחיטוי הידיים המכיל 60% כוהל לפחות.

רחצת ידיים מפחיתה בעיקר את סיכויי ההידבקות במחלות המועברות דרך מחזור צואה-פה, וכמעט שכלל אינה יעילה נגד מחלות המועברות באמצעות האוויר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שרחצת ידיים היא מרכיב של היגיינה אישית או רוחנית ברוב התרבויות, הקשר בין רחיצת ידיים לבריאות לא היה ידוע עד לפני מאתיים שנה. הרופא ההונגרי איגנץ זמלווייס נחשב לאבי הגיינת הידיים. ב-1846 הוא הבחין שבמחלקת היולדות בה התמחו סטודנטים לרפואה, הרבה יותר נשים לקו באלח דם ומתו, בהשוואה לנשים שילדו במחלקת הסמוכה שבה עבדו מיילדות. הוא החליט לחקור את הסיבה, והבחין שלא אחת רופאים וסטודנטים עברו למחלקת היולדות מיד אחרי שעסקו באוטופסיה, ושער שהם נשאו על ידיהם "חלקיקים גווייתיים" שאותם העבירו לנשים. היה זה לפני גילוי החיידקים כגורמי מחלות.

כתוצאה מכך הנהיג זמלווייס נטילת ידיים בתמיסה של נתרן תת-כלורי ("אקונומיקה") לפני בדיקת היולדות, ושיעור התמותה במחלקה ירד בצורה דרמטית והשתווה למחלקה השנייה - זאת הייתה הוכחה שרחצת ידיים מונעת זיהום. ובכל זאת, זמלווייס נתקל בהתנגדות עזה של המימסד הרפואי, שכן התאוריה שלו לא נתמכה על ידי הידע המדעי דאז ורמזה לקשר בין קדחת הלידה ובין גופות, רעיון שנתפס כדתי וכאמונה טפלה. הוא אף כונה "הטיפש ממחוז פֶּשט".
דחיית הממסד הרפואי את ממצאיו של זמלווייס גרמה, במחדל, למותן של אלפי נשים.

היבטים תרבותיים וחברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט במנהטן המחייב את העובדים לרחוץ ידיים ביציאה מהשירותים

רחצת ידיים הוטמעה במספר דתות, וביניהם נטילת ידיים ביהדות. ארגון הבריאות העולמי קבע את ה-5 במאי כיום להעלאת המודעות לרחצת ידיים. באמצע 2013 השתתפו מעל ל-15 אלף מרכזי בריאות מ-168 ארצות בעולם בתוכנית של ארגון הבריאות להעלאת המודעות לנושא זה, ומשתתפים בה גם 10 מרכזים רפואיים מישראל[8]. במקומות רבים בעולם, מעסיקים מחייבים את עובדיהם לרחוץ ידיים ביציאה מהשירותים לפני החזרה לעבודה - ואף מפרסמים שלטים וסמלים המזכירים חובה זו.

שטיפת ידיים חוזרת ונשנית היא אחת המאפיינים הנפוצים של הפרעה טורדנית-כפייתית ושל מיזופוביה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]