רפאל ישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

רפאל ישראלי (נולד ב-15 בספטמבר 1935) הוא מזרחן ומומחה לאסלאם, פרופסור אמריטוס ללימודי האסלאם, המזרח התיכון וסין באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת חיפה וחבר וועדת ההיגוי של "המרכז לחקר מדיניות" שבאריאל. חבר מערכת נתיב (כתב עת). כתב יותר מ-20 ספרים, בנוסף ליותר מ-100 מאמרים שהתפרסמו בעיתונות המקצועית בארץ ובעולם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלי נולד ב-1935 למשפחה יהודית בפאס שבמרוקו. ב-1949 עלתה המשפחה לישראל.

למד ערבית והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים וב-1963, בן 28 סיים תואר ראשון. המשיך בלימודי סין באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וב-1970 קיבל את ה-MA בהיסטוריה של מזרח אסיה. קיבל מלגה מאוניברסיטת סטנפורד ובעזרתה למד במשך כשנה סינית באוניברסיטת טאיוואן. בסיומה של השנה, ב-1971 חזר לברקלי ובמשך כשלוש שנים היה עמית מחקר במרכז ללימודים בינלאומיים של האוניברסיטה, במקביל ללימודי הדוקטורט שם. ב-1974 קיבל מאוניברסיטת ברקלי את ה-PhD בסינית ובהיסטוריה של האסלאם וחזר לארץ.

ישראלי כיהן החל מ-1974 כמרצה ואחר כך כפרופסור להיסטוריה סינית ולתרבות האסלאמית באוניברסיטה העברית וכעמית מחקר במכון טרומן המסונף לה. במקביל הוא כיהן גם במישרות ניהוליות באוניברסיטה, לרבות מתאם היחידה לחקר אסיה במכון טרומן ומנהל המרכז ללימודים קדם אקדמאיים וכן היה פרופסור אורח ונתן קורסים וביצע מחקרים באוניברסיטאות חוץ שונות, בארצות הברית (אוניברסיטת הרווארד ואחרות), קנדה, איטליה, אוסטרליה, יפן, בלגיה ועוד.

בשנים 1992 - 1996 היה יו"ר המחלקה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית‏[1]. .

דעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2004 העיד פרופסור רפאל ישראלי בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט דאז מיכה לינדנשטראוס), כעד מומחה מטעם המדינה במשפט הפלילי כנגד התנועה האסלאמית בראשות השייח' ראאד סלאח, כי "קיימת זהות אידאולוגית בין התנועה בהנהגת השייח ראאד סלאח לבין תנועות האחים המוסלמים וחמאס, היות שהתנועה האיסלאמית חותרת נגד המדינה ושואפת להשמדתה"‏[2](המשפט הסתיים בהרשעת התנועה ומנהיגה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאגדות בלתי מותרת).

בפברואר 2007 עורר ישראלי מחלוקת עזה באוסטרליה, בתקופה בה שימש שם כמרצה אורח מטעם אוניברסיטת ניו סאות' וויילס. הוא טען אז, בראיונות לעיתונים אוסטרליאן ג'ואיש ניוז וסידני מורנינג הראלד, שכשמיעוט מוסלמי מגיע לאחוז מסוים במדינה מסוימת, יש בעיות, וזה חוק כללי: "אם זה תקף בכל מקום, זה תקף גם באוסטרליה". כאשר מספר המוסלמים החיים במדינה מערבית מגיע למסה קריטית מסוימת, יש להתחיל לצפות למהומות ו"בעיות אלימות קשות". "המוסלמים נוטים לנצל את מוסדות התרבות המערבית על מנת לחתור תחתיה ולהשפיע עליה".

ישראלי הביא לעניין זה כדוגמה את המהומות שעוררו המוסלמים בצרפת, ב-2006. המוסלמים מהווים כ-10% מאוכלוסיית צרפת, וזוהי לפיכך דוגמה למסה קריטית מעין זו. לדעתו, המיעוט המוסלמי והמשך ההגירה המוסלמית לאוסטרליה, בעיקר מאינדונזיה, מהווים סכנה למדינה כולה. הוא קרא לאוסטרלים להטיל מגבלות על מספר המהגרים אליהם, ממדינה זו. באוסטרליה יש בשלב זה עדיין רק כ-2.5% מוסלמים ולפיכך אפשר עדיין לעצור ולמנוע מראש את הסכנה.

אישים וגופים רבים, לרבות יהודיים, גינו את דבריו והמועצה היהודית ליחסי ישראל-אוסטרליה אף ביטלה בעקבות זאת את תוכניותיה לתת חסות להרצאותיו‏[3].

ישראלי עצמו הגיב להתקפות כנגדו במאמר שכתב ב-The Australian ובו טען כי "הפלישה המוסלמית החדשה, השלישית, לאירופה ובאופן ספציפי השכונות המוסלמיות שנוצרו בה, יוצרות אלימות ובעיות בסביבתם. המוסלמים שכבר נולדו באירופה נשבעים לשנות אותה, כך שתהיה יותר לטעמם, לאסלם אותה ולהשתמש לשם כך, אפילו באלימות. הדברים הגיעו עד כדי כך, שמדינות כמו צרפת, הולנד ובריטניה, שהיו קודם לכן בעד הגירה נאלצו לשנות את חוקיהן ולהטיל מגבלות על ההגירה ולאפסן לעת עתה את האוטופיה של רב תרבותיות. אין במדיניות זו שום גזענות, ובוודאי שאין שום גזענות בתיאורה של המדיניות הזו באופן מחקרי"‏[4].

במאמר "דעות" שכתב ב"הארץ" ב-2009 תקף פרופ' ישראלי את שני המיעוטים "קוראי התיגר", שאינם מקבלים את מרות המדינה בישראל - הערבים והחרדים, "המשבשים תדיר את סדרי חיינו... (ואשר) הריבוי הטבעי שלהם מגביר את הסבירות, שהתיגר שהם קוראים על המדינה רק יחמיר‏[5].

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של ישראלי יצא לאור ב-1980. זו הייתה עבודת הדוקטורט שלו, שנעשתה באוניברסיטת ברקלי. העבודה שילבה את שני תחומי התמחותו, בהם הוא ממשיך לעסוק עד היום - האסלאם וסין.

ספרים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערבים בישראל: הלנו אם לצרינו?, הוצאת מרכז אריאל לחקר מדיניות, 2002.
  • לחיות עם האסלאם, הוצאת אחיאסף, 2006.
  • בחזרה לשום מקום: יהודי מרוקו בראי תקופה ונסיון חיים, הוצאת הספרייה הציונית, 2012.

ספרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Muslims in China: a Study of Cultural Confrontation, Curzon and Humanities Press, London and Atlantic Heights, 1980
  • Man of Defiance: A Political Biography of Anwar Sadat, Weidenfeld and Nicolson and Barnes and Noble, London and Totowa, 1985
  • Peace is in the Eye of the Beholder (Images of Israel in the Arab Media), Mouton Press, Berlin, New York and Amsterdam, 1985
  • Palestinians Between Israel and Jordan: Squaring the Triangle, Praeger, New York, 1991
  • Muslim Fundamentalism in Israel, Brassey's, London 1993
  • Fundamentalist Islam and Israel (Essays in Interpretation), the Jerusalem Center for Public Affairs, University Press of America 1993
  • A Critical Bibliography of Chinese Islam, Greenwood Press, 1994
  • Poison: the Modern Manifestations of Blood Libel, Rowman and Littledfield, Madison, 2000
  • Green Crescent Over Nazareth: The Displacement of Christians by Muslims, Frank Cass, London, 2002
  • Jerusalem Divided: the Armistice Regime (1947-67), Frank Cass, London, 2002
  • Islam in China: Religion, Ethnicity, Culture and Politics, Lexington Books, 2002
  • Dangers of a Palestinian State, Gefen Publishing House, 2002.
  • War, Peace and Terror in the Middle East, Frank Cass, London, 2003.
  • Islamikaze: Manifestations of Islamic Martyrology, Frank Cass, London, 2003
  • War, Peace and Terror in the Middle East, Frank Cass, London, 2003
  • The Iraq War: Hidden Agendas and Babylonian Intrigue, Sussex Academic Press, 2004
  • The spread of Islamikaze terrorism in Europe: the third Islamic invasion, Vallentine Mitchell, 2008.
  • The Islamic Challenge in Europe, Transaction Publishers, 2008.
  • Muslim Minorities in Modern States: The Challenge of Assimilation, Transaction Publishers, 2009.

בנוסף לספרים אלה ונוספים שכתב, הוא גם ערך, לבדו או יחד עם שותפים ספרים רבים נוספים, שיצאו לאור בעברית, אנגלית וצרפתית ופרסם עשרות רבות של מאמרים בעיתונות המקצועית, בארץ ובעולם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • International Who's Who in Asian Studies (Asian Research Service, 1975), p. 110
  • Muslim Politics, Eikelman Dale and James Piscatori, 2004, Princeton University Press, isbn=0-691-12053-6

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]