מיכה לינדנשטראוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכה לינדנשטראוס
Micha Lindenstrauss.jpg
נולד 1937 (בן 80 בערך)
מקום לידה ברלין, גרמניה
עלה לישראל 1939
בוגר האוניברסיטה העברית
השתייכות
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות יו"ר נציגות השופטים בישראל

מיכה (מיכאל) לינדנשטראוס (נולד ב-1937) לשעבר מבקר המדינה וקודם לכן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בברלין למרגרטה (מרגלית), לבורנטית בבית חולים, ולאהרון ולטר לינדנשטראוס (1977-1904) שהיה עורך דין, נציג הסוכנות היהודית בברלין וב-1938 היה חבר במשלחת[1] שדנה בווינה עם אדולף אייכמן על עליית יהודי גרמניה לישראל[2]. אחיו היחיד של מיכה, ורנר, מת בגיל 4 ממחלה, עוד טרם הולדתו של מיכה. המשפחה הצליחה להחלץ מגרמניה ולעלות לארץ ישראל בהיותו בן שנתיים. הם התיישבו בדירת חדר בתל אביב. אביו לא מצא עבודה ואמו פירנסה את המשפחה ממכירת מוצרי קוסמטיקה. אחרי כארבע שנים עברה המשפחה לחיפה, שם מצא האב עבודה בבנק ומאוחר יותר היה מנהל סניף של הבנק לתעשייה בחיפה. האב היה פעיל במפלגת הציונים הכלליים ואחר כך בגח"ל, כיהן מטעמן במועצת העיר חיפה והתמודד מטעמן על ראשות העיר[3].

לינדשטראוס למד בגימנסיה ביאליק בחיפה ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1965 קיבל תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית[4]. בתקופת לימודיו שיחק כשוער קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים[5]. בנוסף, כיהן כמזכיר של תא הסטודנטים של מפא"י עד שהודח וכיו"ר ארגון הסטודנטים של חברי ההסתדרות. בשנת 1964 הוציא ספר על חיי הסטודנטים באוניברסיטה, המבוסס על חוויותיו בפוליטיקה ואכזבתו ממנה[6]. בנובמבר 1960, בשנת לימודיו הרביעית, מונה לדובר מועצת פועלי ירושלים[7]. כחובב צעדות, יזם לינדנשטראוס את צעדת ירושלים ביום העצמאות של 1963[8]. בשנת 1964 כיהן בנוסף להיותו דובר כמזכיר הפועל ירושלים[9].

קריירה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינדנשטראוס כיהן כתובע צבאי[10] וכיועץ המשפטי של נפת השומרון. במסגרת עבודתו זו שימש כתובע במשפטים רבים של מחבלים ופעילי פת"ח. לינדנשטראוס פעל ליצירת קשרים עם האוכלוסייה האזרחית ביהודה ושומרון. הוא הזמין את עורכי הדין הערביים להכיר את בתי הדין הצבאיים ושכנע אותם להפסיק את החרם על מערכת המשפט הצבאית. במאי 1970 נתמנה לעוזר לענייני השטחים של השר שמעון פרס שהיה ממונה על השטחים המוחזקים, תפקיד בו עסק בפיתוח תשתיות ועידוד הכלכלה בשטחים[11]. במסגרת תפקידו הוא היה מנכ"ל קרן הנאמנות למען הפליטים[12].

באמצע 1971 נתמנה לשופט בבית משפט צבאי, בדרגת רב סרן[13]. ב-1972 מונה לשופט תעבורה. באפריל 1975 מונה לשופט בבית משפט השלום בחיפה[14] ומאז גר בעיר. כשופט שלום הוא קרא מספר פעמים להסדיר מתן פיצויים לאנשים שנעצרו במעצר שווא[15].

בשנת 1981 מונה לשופט בפועל בבית המשפט המחוזי בחיפה[16] וב-17 במרץ 1982 מונה לשופט קבוע בבית המשפט המחוזי[17] בנצרת ולקראת סוף שנות ה-80 עבר לחיפה. במקביל לכהונתו כשופט בבית המשפט המחוזי היה יושב ראש התנועה לארץ ישראל טובה[18]. שנים רבות במהלך כהונתו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי שימש גם שופט נוער. בשנת 1995 התמנה לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה[19] וב-1999 מונה לנשיא בית המשפט המחוזי בעיר תפקיד בו כיהן עד פרישתו לגמלאות בשנת 2005[20]. בהמשך מונה גם ליושב ראש נציגות השופטים בישראל. שמו עלה לכותרות כאשר זיכה את נאשמי פרשת האונס בשמרת בפסק דין שנהפך על ידי בית המשפט העליון. כיו"ר נציגות השופטים בישראל התפרסם במאבקו הנחרץ לביטול משוב השופטים של לשכת עורכי הדין בישראל והיה ממובילי חרם השופטים על אירועי הלשכה.

נשוי ואב לשלוש בנות, בתו אילונה לינדנשטראוס-אריאלי היא שופטת. בן דודו הוא המתמטיקאי יורם לינדנשטראוס.

פסיקתו בנושא האונס בשמרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינדנשטראוס היה שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, במשפט האונס בשמרת ב-1992. הוא זיכה מחמת הספק את שמונת המואשמים באונס קבוצתי, תוך שטען כי גרסתה של הנאנסת לא אמינה:

"העדה עשתה עלי רושם של צעירה אינטֶליגנטית, בעלת כושר הבעה טוב, המוכנה נפשית היטב ל'מערכה' עם הסניגורים הנכבדים״

כמו כן קבע כי כיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. זאת קבע על סמך העובדה כי הנאסנת קיימה בעבר יחסי מין אינטימיים עם נערים בוגרים ממנה. לבסוף, ביקר לינדנשטראוס גם את הגשת התלונה המאוחרת של המתלוננת: ״מכל מקום, ספק בעיני אם בנתונים אלו יש הגיון בטענת המתלוננת כי 'מילאה פיה מים' ונכנעה לנאשמים מחשש ה'פרסום ברבים' ופגיעה בשמה הטוב".

פסק דינו עורר ביקורת רבה בציבור.

מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת פרישתו של מבקר המדינה אליעזר גולדברג היה לינדנשטראוס המועמד היחיד לתפקיד. הוא נבחר ביוני 2005 ברוב של 59 חברי הכנסת לעומת 29 מתנגדים ונכנס לתפקידו ביולי 2005. כמבקר המדינה ראה במאבק בשחיתות השלטונית אחד מתפקידיו העיקריים, וביחד עם יועצו לענייני שחיתות יעקב בורובסקי התייחס בחומרה לשחיתות השלטונית ובניגוד למבקרים קודמים נטה לבצע גם תחקירי ביניים ולפרסמם בתקשורת. מהלכים אילו הובילו להתנגדות מגורמים רבים שטענו כי תפקידו של המבקר אינו ליזום חקירות בדומה למשטרה ולקדם הגשת כתבי אישום, אלא רק להציג אי-סדרים.[21] מנגד טוענים תומכיו כי כל שעשו מבקרי המדינה הקודמים היה לפרסם דו"ח שנתי שעורר אמנם רעש בתקשורת במשך מספר ימים אולם לאחר מכן התעלמו ממנו, כך שעל המבקר לפרסם את ממצאיו לעתים תכופות.

נגד לינדנשטראוס הועלו טענות רבות על כי הוא רודף תקשורת ופרסום, עד כדי פגיעה בחקירות משטרתיות. בין מבקריו בנושא רדיפת הפרסום נמנים אנשי תקשורת בכירים כנחום ברנע, יואל מרקוס ובן כספית.[22]

זכה באות אביר איכות השלטון לשנת 2009 על פועלו כתפקיד מבקר המדינה.

קיבל תואר כבוד של האיגוד הישראלי לאיכות בשנת 2010.

בתחילת 2011 מילא תפקיד מרכזי בביטול מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל.

בשנת 2012 הוענק לו אות המופת על ידי עמותת אומ"ץ - אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי. ב-2016 קיבל את אות יקיר חיפה.[23]

בעמותת שקיפות בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 2013 נבחר מיכה לינדנשטראוס לכהן כיו"ר עמותת "שקיפות בינלאומית - ישראל" (שבי"ל)[24], שמטרתה קידום נורמות של אתיקה ושקיפות כחלק מהמאבק לצמצום השחיתות בחברה הישראלית. עמותה זאת הינה השלוחה הישראלית של ארגון "שקיפות בינלאומית" העולמי[25].

כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 כתב כמה ספרי פרוזה: "עדר בשדה האש: תסכית" (1960), "שלושה צעירים באפור" (1964), "משפט שבלב: סיפורים" (1970) וכן פרסם סיפורים קצרים בעיתון מעריב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיכה לינדנשטראוס בוויקישיתוף

מסיפוריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדותו של אהרון לינדנשטראוס
  2. ^ גידי וייץ ותומר זרחין, אחרי שאהוד אולמרט הרגיש את מגעו, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס מתפנה לבדוק את אהוד ברק ודליה איציק. ראיון, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2009
  3. ^ ראובן בן צבי, חושי מול לינדנשטראוס, מעריב, 2 בנובמבר 1959
  4. ^ שמות מקבלי התארים באוניברסיטה העברית בירושלים, מעריב, 28 ביוני 1965
  5. ^ אלי לוישופט, איש קבע וכדורגלן, באתר nrg‏, 25 במאי 2005
  6. ^ יחיאל לימור, הסטודנטים גילו את הקרן, מעריב, 27 ביולי 1964 ; המשך
  7. ^ נתמנה על קשרי עיתונות במועצת הפועלים, מעריב, 20 בנובמבר 1960
  8. ^ יהושע ביצורגם לבירה צעדה משלה, מעריב, 11 באפריל 1963
  9. ^ אלי פוקס בא לאימון ב-2:30 השחקנים ב-4..., מעריב, 28 בינואר 1964
  10. ^ חזי כרמלעו"ד משכם שכנע שופט צבאי בנימוקי משפט עברי, מעריב, 14 בינואר 1970
    הנאשמים בחברות באלפתח לא ידעו מיהו חאמודה, מעריב, 8 באפריל 1968
  11. ^ רזי גוטרמןנשות שכם הבטיחו:נמליץ עליך כשגריר ישראלי ראשון בערב, מעריב, 6 במאי 1970
  12. ^ יעקב ארזהוקפאו פעולות קרן הנאמנות למען הפליטים, מעריב, 16 בספטמבר 1971
  13. ^ 22 כדורים ירה הנאשם בחייל דוד הלל ז"ל, מעריב, 13 באוגוסט 1971
  14. ^ הודעה על מינוי שופט, 22 באפריל 1975, ילקוט הפרסומים 2110, עמ' 1614
  15. ^ שופט מביע צער על היעדר חוק לפיצוי מי שנכלא לשווא, דבר, 13 במרץ 1977
    שופט קורא להבטיח פיצוי לעצירים שנכלאו לשווא, דבר, 15 בדצמבר 1978
  16. ^ הודעה על מינוי שופט, 1 בספטמבר 1981, ילקוט הפרסומים 2756, עמ' 66
    הודעה על מינוי שופט, 1 בדצמבר 1981, ילקוט הפרסומים 2772, עמ' 607
  17. ^ הודעה על מינוי שופטים, 17 במרץ 1982, ילקוט הפרסומים 2801, עמ' 1480
  18. ^ נבון:על כל אדם במדינה לחשוב מה הוא יכול לתת, מעריב, 20 בינואר 1984
  19. ^ הודעה על מינוי סגן נשיא, 21 במאי 1995, ילקוט הפרסומים 4312, עמ' 3671
  20. ^ הודעה על גמר כהונתו של שופט, ילקוט הפרסומים 5430, עמ' 3928
  21. ^ מיטל צור ומירי חסון, המבקר: אמשיך ללא חת במאבק לטוהר המידות, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006
  22. ^ רן בנימיני, "החצר של לינדנשטראוס", העין השביעית, גיליון 68, יוני 2007, עמ' 10-12.
  23. ^ אות יקיר חיפה לשנת 2016, באתר עיריית חיפה
  24. ^ אתר עמותת שבי"ל
  25. ^ צבי זרחיה, הג'וב החדש של לינדנשטראוס, דה מארקר 6.10.2013
מבקרי המדינה
זיגפריד מוזס יצחק ארנסט נבנצל יצחק טוניק יעקב מלץ מרים בן־פורת אליעזר גולדברג מיכה לינדנשטראוס יוסף שפירא
19491961 19611982 19821987 19871988 19881998 19982005 20052012 2012 ואילך