שבט יהודה (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שבט יהודה הוא ספר בעברית, שנכתב בשלהי ימי הביניים, בין סוף המאה ה-15 לתחילת המאה ה-16. מחבר הספר, שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד, והוא חיבר את הספר במהלך מסע הגלות שלו מספרד דרך פורטוגל, איטליה ועד לטורקיה. לאחר מותו של אבן וירגה, נמשכה מלאכת כתיבת ועריכת הספר בידי בניו.

הספר מציג עצמו כהיסטוריוגרפיה העוסקת בגזירות ובשמדים שהוטלו על קהילות יהודיות שונות באירופה בימי האינקוויזיציה הספרדית. הוא כולל 64 אפיזודות בעלות אורך משתנה, וכל אפיזודה עוסקת בזירה אחרת באירופה שבה הוטלו גזירות על יהודים. בעוד שרוב האפיזודות מתרחשות בתקופת האינקוויציה וממוקמות בגבולות ספרד, חלק גדול מהן מתרחש בעת העתיקה, ובמקומות שונים ברחבי אירופה ובעולם, לרבות ארץ ישראל.

האופי של הספר הוא ייחודי, ונעשה בו שימוש בטכניקות ספרותיות והיסטוריוגרפיות על מנת לספר את הסיפור של הקהילות שספגו את הגזירות. האפיזודות המאחדות את הספר שואבות ממקורות היסטוריוגרפיים מוכרים מימי הביניים לצד חומרים מהספרות ומהתרבות העממית. בנוסף, הספר משלב באופן נרחב חיבורים פיקטיביים פרי עטו של אבן וירגה עצמו.

אופיו הספרותי וההיסטורי של שבט יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיזודות המרכיבות את הספר מוסרות ומתעדות גזרות ושמדים אשר הביאו לגירושם של קהילות יהודיות שלמות חלקים שונים באירופה. תיעודי אירועים אלו מעוגנים לרוב בתאריכים, נוקבים בשמם של מקומות אותנטיים ופעמים רבות משלבים דמויות היסטוריות אותנטיות.

סגנון הכתיבה של הספר מערב בין מגמות היסטוריוגרפיות למגמות אמנותיות וספרותיות. עם זאת, ישנה הסכמה רווחת כי הכתיבה ההיסטורית בספר אינה נשענת במקרים רבים על מקורות היסטוריים מהימנים. יתר על כן, חלק גדול מהאפיזודות בספר מערבות חלקים נרחבים פרי עטו ובדיונו של אבן וירגה עצמו. חוסר המהימנות ההיסטוריוגרפית לצד השימוש של הספר בשפה עשירה ובאמצעים אמנותיים ואסתטיים הביאו את החוקרים השונים להגדיר את שבט יהודה כיצירה ספרותית העושה שימוש במלאכת הסיפור ההיסטורי.

64 האפיזודות המרכיבות את הספר מופיעות תחת הכותרות "גזרות" ו"שמדים" והן ממוספרות לפי סדר הופעתן. הגזרות והשמדים מתוארים באפיזודות באורכים שונים, ובמסגרתם נמסרים אירועים היסטוריים שהובילו לגירוש קהילות יהודיות במרחבים אירופים שונים במאות ה-14 וה-15. האפיזודות אינן מובאות בזו אחר זו לפי סדר התרחשותן הכרונולוגי או ההיסטורי, אך לעיתים קרובות ישנה סמיכות כרונולוגית בין אפיזודה לאפיזודה. החסר בעיקרון עריכה כרונולוגי לספר הביא חוקרים מסוימים ובהם ראובן מיכאל לטעון כי יש להתייחס לאפיזודות השונות כסיפורים עצמאיים העומדים בטקסט בפני עצמם. לכן, לפי ראובן, לא ניתן לזהות את שבט יהודה כפרויקט היסטוריוגרפי כולל, אלא כקובץ סיפורים וכיצירה ספרותית ונובליסטית [1].

עלי יסיף טוען כי בספר נעשה מאמץ ספרותי בכדי להעניק לו חזות היסטורית והיסטוריוגרפית. אחת הטכניקות שבהן משתמש הספר כדי להציג את החזות ההיסטורית היא השימוש הנרחב שלו בז'אנר האגדה ההיסטורית. אפיזודות רבות בספר משלבות פרטי ריאליה אותנטיים שמטרתם לבסס ולהגביר את המהימנות שלה בעיני הנמענים. כך, משבצת היצירה באפיזודות השונות פרטים אמיתיים מהמציאות ומהתודעה היהודית של אותה התקופה. כך למשל, מוזכרות דמויות מהמקרא, מהתרבות החז"לית ומההיסטוריה העולמית. במרכזם של רוב הסיפורים עומד בדרך כלל שליט מקומי מבית המלוכה הספרדי, ובפעמים אחרות מוזכרים שלמה המלך, אלכסנדר הגדול, קלאופטרה וקרל הגדול. בנוסף, ההתרחשות באפיזודות מוגבלת תמיד למרחב גאוגרפי המוכר לנמענים כמו ספרד, ארץ ישראל או בבל, ומוזכרים בין השאר אירועים היסטוריים גדולים כמו המגפה השחורה. עם זאת, יסיף מדגיש כי החזות ההיסטורית שמבקשת היצירה להציג מושגת באמצעים אמנותיים ואסתטיים. בנוסף, יסיף מצביע על מתח שנוצר בין השאיפה של ה המלך לאותנטיות לבין השאיפה שלו לבדר ולענג את הקורא דרך שימוש באמצעים אמנותיים[2].

עיצוב האפיזודות ביצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מ-64 האפיזודות השונות המרכיבות את ה המלך בנויות לפי מודל נרטיבי דומה: שליט מקומי הנתון ללחץ מצד מעמד הכמורה או מצד ההמונים מטיל גזירה על הקהילה היהודית שחיה תחת חסותו. ברוב המקרים, השליט המקומי (בדרך כלל המלך או האפיפיור) דווקא מוקיר את הנתינים היהודים, ויודע לזהות את ההאשמות המופנות כלפיהם כשקריות. עם זאת, בדרך כלל נאלץ השליט להיכנע ללחץ מצד הגורמים השונים בכדי למנוע התקוממות. גרעין סיפורי זה מופיע ברוב האפיזודות המרכיבות את היצירה, אך במקרים רבים מתווספים אליו אלמנטים נרטיביים שונים. בחלק מהאפיזודות, הגירוש מתרחש לאחר עלייה של קבוצה דתית פנאטית שמבקשת למחוק את הקהילה היהודית כחלק ממשימה לטיהור דתי. באפיזודות אחרות, הגירוש מתבצע כתוצאה מעלילת דם, שבמסגרתה מוטמנת גופה בביתו של יהודי בכדי להפליל אותו, וכדרך לתקוף את הקהילה כולה.

באפיזודות רבות ב המלך משולבים פולמוסים דתיים בין נציג השלטון המקומי לבין נציגי הקהילה היהודית, שמטרתם להגיע לפתרון בנוגע לגירוש הקהילה היהודית. אפיזודות אלו מתחילות בדרך כלל בתיאור עלילת דם כלפי יהודי אחד או כלפי קהילה, אשר מובילה לגזירה שמטיל השליט (לרוב המלך ובמקרים מסוימים האפיפיור) על הקהילה היהודית כתוצאה מלחץ המופעל עליו. בכדי לנסות ולמנוע את הגזירה, נשלחים נציגים מהקהילה היהודית לעמוד למשפט בחצר השליט ולשמש כסנגורים של הקהילה בראי ההאשמות. מול הסנגורים היהודים עומד בדרך כלל יהודי מומר ממעמד הכמורה המשמש כקטגור, ומהלך המשפט מתנהל מול השליט. התנהלות המשפט לא נמסרת באפיזודה כפרוטוקול של דיון משפטי. בשונה מכך, הדיון תופס צורה של פולמוס היסטורי ותאולוגי, העוסק פעמים רבות בירידה במעמד הדת היהודית אל מול העלייה במעמדה של הדת הנוצרית, ובניתוח הסיבות שהביאו למאזן הכוחות כפי שהוא באותה נקודה.

בדומה לאפיזודות אחרות, חלק מהפולמוסים הדתיים בספר מתעדים אירועים היסטוריים אותנטיים, וחלקם מורכבים מטקסטים פרי עטו של אבן וירגה. אחת מהאפיזודות המוכרות והעשירות בספר היא אפיזודה 40 המתעדת את ויכוח טורטוסה. ויכוח זה הוא שם כולל לסדרה של פולמוסים דתיים פומביים בין יהודים לנוצרים. אחד מנושאי הדיון המרכזיים בוויכוח היה הלגיטימיות של היהדות הרבנית והתלמוד. בעוד שוויכוח טורטוסה הוא אירוע היסטורי שאין מחלוקת בנוגע לאותנטיות שלו, הייצוג שלו ב"שבט יהודה" אינו מהימן בהכרח, בדומה לאירועים היסטוריים אחרים המופיעים בספר. אפיזודה 40 משנה באופן דרסטי את פרטי הריאליה שבהתחרשות ויכוח טורטוסה ההיסטורי. האפיזודה ממקמת את הפולמוסים בזמן ובמקום שונים, בעוד שהוויכוח ב"שבט יהודה" מתרחש ברומא ולא בטורטוסה, כשישים שנה לפני המקרה ההיסטורי. בנוסף, השליט המתפקד כסמכות המשפטית בסיפור הוא האפיפיור, בעוד שאת הוויכוח בטורטוסה ניהל האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר.

השימוש של היצירה ברטוריקה ובשפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שבט יהודה" נכתב במלואו בעברית, ומלאכת העריכה של וירגה ובניו שילבה בספר גם טקסטים לטיניים או ספרדיים שתורגמו לעברית. כאשר פורסם הספר לראשונה, הוא היה רלוונטי בעיקר לקהל הגולים היהודיים מספרד. קהילה זו הייתה משכילה מספיק בשביל לקרוא עברית ולהבין את הלעזים השונים שבהם היצירה רווייה. היבט זה הביא חוקרים כגון אלעזר גוטווירת' לטעון כי "שבט יהודה" נכתב באופן ייחודי עבור קהילה זו.

ב"שבט יהודה" נעשה שימוש נרחב בדיאלוגים, מה שמייחד את היצירה בהשוואה ליצירות היספנו-יהודיות אחרות בנות אותה תקופה. השימוש של "שבט יהודה" ברטוריקה ובדיאלוגיות הוא ייחודי גם השוואה ליצירות דיאלוגיות אחרות בנות התקופה כגון "ספר הכוזרי". אחד המוטיבים הדיאלוגיים הבולטים ביצירה הוא שימוש נרחב בהומור ובאירוניה כאמצעי אמנותי.

גוטווירת' מקנה חשיבות רבה לשימוש של הספר בהומור ובאירוניה במסגרת הדיאלוגים ביצירה. לפיו, השימוש בהומור נותן ליצירה את אופייה העממי והאוראלי, באופן שמשקף את צורת הדיבור של יהודים מומרים בני אותה תקופה. כך, מסביר גוטווירת', דרך קריאת הספר מקבל הנמען נקודת מבט לאופן שבו התבטאו יהודים מומרים, וכפועל יוצא לנושאים שאותם הם ראו כחשובים וראויים לדיון. למשל, מסביר גוטווירת', דרך הדיאלוג ההומוריסטי, ניתן לזהות את האירוניה של חלק מהיהודים המומרים בייחס לנצרות, מה שאי אפשר היה לבטא באופן אחר[3].

גרסאות הספר והוצאות שונות לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי יוסף חיים ירושלמי, עד סוף המאה ה-19 יצאו לאור לפחות 17 מהדורות שונות של "שבט יהודה"[4]. הספר תורגם לאורך השנים לשפות שונות ובהן ספרדית, לטינית, יידיש, הונגרית, גרמנית ולאדינו[5].

בהקדמתו להוצאה מחודשת של הספר, מתעד מאיר בן דוד הכהן ויינר את שמונה ההוצאות הראשונות של היצירה:

תקצירי הגזרות והשמדים (דפוס ורשה תרפ"ח)[עריכת קוד מקור | עריכה]

החורבן הראשון

מתרחש בזמן שלטון הקיסר הרומי אנטוניוס, שהתכוון לכבוש את ירושלים. בדרך אל העיר, אנטוניוס שומע כי קלאופטרה מלכת מצרים התאלמנה ומחפשת חתן. המלכה מסכימה לקחת את אנטוניוס לבעל בתנאי שיתגרש מאשתו שנמצאת ברומא. שונאי היהודים ברומא מפיצים שמועה שקלאופטרה מקורבל ליהודים, ושהנישואים הם מזימה שרקמו בכדי להתקרב לשלטון. במקביל, תופס אוגוסטוס את השלטון ברומא ומחליט לכבוש את ירושלים כנקמה על מזימת היהודים. בסופו של דבר העיר נכבשת והיהודים בירושלים חיים תחת שלטון רומא, עד המרד והגלות.

השמד השני

בזמן ימי בן סירא, מתועד כי שלושים אלף יהודים מצאו את מותם על קידוש השם.

השמד השלישי

יהדות פרס, הרקע הוא הכיבוש המוסלמי של פרס.

הנתינים הפרסים מעורערים כי הם חושבים שהיהודים בוגדים מבית, והמלך שדווקא אוהב את היהודים מנסה לשכנע אותם להמיר את דתם. היהודים לא מסכימים ומתחילה מלחמת אזרחים שנגמרת עם הכיבוש המוסלמי שמשחרר את היהודים.

השמד הרביעי

שליט מקומי מוציא צו המחייב את היהודים להמיר את דתם, ולא יהרגו.

היהודים מגיעים אליו בניסיון לשנות את דעתו באמצעות פולמוס דתי. המלך, שיודע שיהודים טובים בדיונים ("לא באתי בוויכוח איתכם כי ידעתי שתשיבו תשובות יהודיות") מנסה להגיע לפתרון בדרך אחרת. בסופו של דבר, משום שהרבה מהיהודים לא רצו לעזוב, רבים המירו את דתם. בסוף השמד המלך מת והבן שיורש אותו חושש שיקבל עונש כנגד מה שעשה אביו ליהודים והוא מבטל את הגזרה.

השמד החמישי

גרנאדה, עלילת דם נגד יוסף הלוי וקהלתו, אשר גובה את חייהן של 1500 משפחות שסירבו להמיר את דתן.

השמד השישי

"גזרת הרועים" שלא הייתה ולא תהיה כמוה עוד. וירגא מעיד שיש לסיפור נוסחאות מתחלפות והוא מסתמך ממקור שכבר היה בשם "דברי הימים למלכי ספרד".

ילד נוצרי מכנס את הקהילה של איגין ואומר שיש לו חזיונות על יונה שמגיעה אליו, מגלה לו נבואות וכשנוגע בה הופכת לנערה בתולה. היא אומרת לו שהוא ינהיג את העם והוא יביס את הישמעאלים. בסופו של דבר מבינים שאי אפשר להביס את המוסלמים כי הם חזקים מדי אז מחליטים להיטפל ליהודים ולשדוד אותם כדי להתחזק לפני הקרב. במקרה עובר יהודי אחד שצוחק עליהם, וזה נהיה התירוץ לפשוט על היהודים. המצב הולך ומתדרדר, היהודים מנסים להשיג הגנה אבל הרועים מצליחים להשמיד 120 קהילות יהודיות. יש עיירה אחת שמבצעת התאבדות המונית בשביל שהרועים לא יהרגו אותם.

בסופו של דבר מתקבלת פשרה שיהודים שיתנצרו ינצלו, ובטולושא כולם מתנצרים חוץ מאישה אחת שנחבאה בבית של שר שמציל אותה. בנוסף, מסופר כי שליט מקומי מחליט לצוד את הרועים ולחסל אותם. הוא מורה לפרש שלו לחסל את הנער, והארגון מתמוטט.

השמד השביעי

ויכוח בין המלך אלפונסו לטומאש החכם. המלך בדילמה כי יש הגמון אחד שהגיע לעיר ומפיץ עלילת דם על היהודים. הוא "דורש לרבים" שהם חוגגים את פסח עם דם של נוצרים. המלך מבין שההגמון משקר אבל העם איתו, והם משחיתים את גינת הארמון במטרה לגרום לו להתייחס לסוגיה. המלך אובד עצות והוא מבקש עזרה מטומאש.

טומאש הוא יהודי מומר והמלך מבקש לשמוע אם יש הלכות של קיום פסח עם דם נוצרים בתלמוד. עיקר השמד הוא פולמוס דתי ודרשני רב משתתפים, ולא מסופר מה עלה בגורל היהודים.

השמד השמיני עמוד

בעיר איסיגא, בשנה הרבעית למלכותו של אלפונשו, בזמן חג הפסח, מתרחשת עלילת דם שבה משתילים גופה בבית של יהודי ומעלילים עליו שהוא רוצח.

היהודי נאסר, והנוצרים בעיר פותחים בגל של התקוממות נגד הקהילה היהודית, שמתפשט גם לערים אחרות. בכדי לנסות ולהרגיע את הרוחות, מתארגנת משלחת של חכמי הקהילה היהודית אל ארמון המלך, ועיקר השמד מתאר את הפולמוס בינם.

השמד התשיעי

מתרחש בזמן מלכות אומת גודוש על ארצות המערב, והאירוע מתחולל בעיר רומא. המלך הנוכחי מבקש מכל היהודים להיטבל ואם יעשו כך יחשבו נוצרים לכל דבר ועניין, אבל במקביל יותר להם לקיין פולחן יהודי. היהודים מתכנסים לתענית ומתאבלים והנוצרים לא מבינים מדוע. הם אומרים להם שחבל שעל פרט כה שולי כמו הטבלה יאסרו את תורתם. היהודים אומרים שזה לא פרט שולי, אלא זה הבסיס לכל הדת, והם מעדיפים למות מאשר לבטל מצווה אחת. היהודים באים למלך ומבקשים ממנו לו להרוג אותם מהר כי לא יסכימו לעסקה בשום אופן. הם מנסים לשחד אותו אבל הוא לא מסכים כי יגידו שהוא עשה הכל מלתחילה בשביל לקבל מהם כסף.

בסופו של דבר הגזירה עוברת והרבה מהיהודים מתנצרים.

השמד העשירי

סיפור על שר יהודי של המלך בשם יוסף בן אפריים שהוא צדיק ונאמן למלך ומוכשר. אין למלך שר יותר יעיל ממנו והוא מקדם אותו ומעשיר אותו. הוא הופך לדמות נערצת גם בעיני יהודים וגם בעיני הנוצרים. אחד הפקודים של יוסף בשם גונסלו מרטין זומם למרוד בו כנקמה על כך ששלח אותו למשול בקצה מרוחק של האימפריה. הוא הולך אל המלך ומתחיל להעליל על יוסף. הוא מבקש לקנות את יוסף, והמלך מאשר את המעשה.

אלא שיוסף מת בזמן שתופסים אותו, והדבר נודע למלך ומעציב אותו מאוד. הוא פותר את כל הצאצאים שלו מהחובות שצבר אביהם. בהמשך, בזמן המלחמה עם המוסלמים, גונסאלו מצליח לשכנע את המלך לגרש את כל היהודים מהממלכה ולגנוב להם את הרכוש בשביל הוצאות המלחמה. הוא נכשל, כי יש סימפתיה ליהודים ומכירים בהם כ"אוצר" של הממלכה.

בסוף השמד יש סיכום של וירגא שמברך לאלוהים שנקם בצורר גונסלו. בסופו של דבר גם מתגלה בדיעבד המזימה של גונסאלו וההפללה שלו את יוסף בן אפריים.

השמד האחד-עשר

פרגמט דרשני קצר על שמירת שבת ונושאים אחרים

השמד השנים עשר

בזמן מנואל בן אלפונשו נוצרי הורג ילד בן שלוש בשל סכסוך עם אמו. הוא משתיל את הגופה בבית של השכן היהודי שאיננו בעיר. אשתו של היהודי מגלה את הגופה, ומבינה שמישהו מנסה להעליל עליה. היא מנסה להיפטר מהגופה, וכדי שלא יתפסו אותו, היא שמה אותה מתחת לבגדיה ומעמידה פנים של אישה שצריכה ללדת.

השמד השלשה-עשר

בזמן מלכות המלך מהשמד הקודם, כומר שמסית נגד היהודים גורם להם להתארגן ולפנות למלך, כי הם יודעים שהוא בצד שלהם.

הוא הולך לשמוע את הכומר ויוצא ויוצא מהחדר בגלל הדברים הקשים. הכומר רודף אחריו ומבקש ממנו לשמוע עד הסוף, כי בסוף הדרשה הכל יתברר. בסופו של דבר, וכנראה בכדי שלא לעורר את כעס המלך, טוען הכומר שהיהודים נפלאים ושצריך לחלוק להם כבוד.

השמד הארבעה עשר

ברומא יש אפיפיור צדיק, אבל אחותו שונאת יהודים, והיא מבקשת שיגרש את כולם כנקמה על מה שעשו לישו. האפיפיור מסרב לעשות כדבריה וסותר את כל הטענות שהיא מעלה נגד היהודים. בסופו של דבר הוא מסכים לגרש את היהודים בעקבות בקשת ההגמונים בעיר.

במקביל, בנאפולי, היה מלך שאהב את היהודים אבל גם את האפיפיור. הם מנסים דרכו לפייס את אחות האפיפיור, אבל הניסיון לא מצליח. בסוף, מלך נאפולי פונה אל האפיפיור בעצמו אבל הוא אומר שכבר הבטיח לאחותו אף על פי שלא היה שלם עם ההחלטה. הדבר היחיד שיכול להציל את היהודים יהיה התרת הנדר של האחות. המלך שולח לה מאה אלף פרחים בשם היהודים והיא מסכימה להתיר את הנדר.

השמד החמשה עשר

פסח בעיר מונטישון, צרפת. היהודים יוצאים לשדה בחול המועד לשמוח ולשחק משחקי ריקודים. מתחיל סכסוך עם נערים גויים, שבסופו מחליטים הנערים להעליל על היהודים. הנערים מסכימים שיגידו כי היהודים ביימו סצנת התעללות בישו.

התוצאה היא טבח המוני ביהודים, פרט לנער אחד שמסתתר ובסוף מנצרים אותו.

השמד השישה-עשר

בספרד נמצאת גופה בבית של יהודי. היועץ של המלך מסית אותו והציבור אומר שאם לא יטפל ביהודים אז יהיה טבח. המלך מזמן את כל הצדדים בוויכוח ומבצע סוג של מבחן.

מתברר שהמלך היה עד לכל ההתרחשות, וראה את השתלת הגופה בבית היהודי. בהמשך דבריו, מתברר שהמבחן שערך הוא סוג של משל לפסוק "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", כשהמלך רואה את עצמו כשומר ישראל.

השמד השבעה-עשר

צרפת, פסח, שני נוצרים אומרים למלך שראו יהודים מביאים נוצרי לביתם, כנראה בשביל להרוג אותו ולהכין מצות מדמו. המלך לא מאמין, ומודיע שמי שיפיץ עלילות דם יענש.

ההמון שמאוכזב מהמלך שמגן על יהודים ולא על נוצרים לוקח את העניינים לידיים. הם מעידים שראו את היהודי לוקח נוצרי לבית ולא ראו את הנוצרי יוצא. בסוף תופסים את היהודי עם סכין מדממת ומביאים אותו למלך. מסתבר שהיהודי הרג את הנוצרי ומתחילה רדיפה של יהודים. היהודי אומר שההנהגה היהודית אמרה לו לעשות את זה כמצווה, אבל ההנהגה היהודית מוכיחה שיש על כך איסור הלכתי ברור. במקביל, מגיע שליח מהאימפריה המוסלמית, והמלך שואל אותו אם אצלם יש מצווה כזו. השליח נעלב ואומר שרק אצל הנוצרים יש הלכות שאין להם שורש בדת או בשכל. אחד השרים משיב על זה שברור שאין אצל המוסלמים ויש אצל היהודים, כי היהודים רוצים לנקום בישו. הסיפור ממשיך כוויכוח דתי בין הנצרות לאסלם עם היהדות ברקע.

בסוף הסיפור המלך גוזר גזירה על היהודים ואז חולה. היהודים מתירים את המחלה ונסלחים. בנוסף, מתברר שהיהודי לא הרג אלא הושלחה גופה בביתו.

השמד השמונה-עשר

מתרחש בלונדון. שמד שנעשה בקהילה מכובדת של כמעט 2000 משפחות "כלם אנשים בעלי חכמה ועושר". היה ניסיון להכריח את הקהילה להתנצר, ומשסרבו, העלילו עליהם שהם מזייפים כספים. המלך מברר את זה ומסיק שמי שמזייף הם המעלילים.

העלילות ממשיכות והמלך מחליט לגרש את היהודים בכדי למנוע התקוממות אלימה.

השמד התשע-עשר

איטליה, הרבה יהודים המירו את דתם. וירגה מעיד שלא מצא את הסיבה, אבל שמע מזקנים שכומר אחד שהיה מסוכסך עם יהודי, הטמין צלב ("עץ ישו") בפח של יהודי והעליל שזה מנהג שלהם (אחרי שהטמין אמר שחלם חלום וכך יודע). אז העם לוקח את העניינים לידיים ומנסה לבצע טבח המוני. בלית ברירה היהודים ממירים את דתם בעצת השופטים, אף על פי שברור לכולם שהעלילה שקרית. בסוף מתברר שהכומר העליל והמלך מעניש אותו.

השמד העשרים

גירוש המוני בצרפת ולא מצוינת הסיבה בכרוניכות של המלכים. אבל בתיעוד של האשכנזים כתוב: כומר אחד חשק באישה יהודייה, אבל היא סירבה על פי דתה ואמרה לו שאם יעשה ברית מילה, משמע ימיר את דתו, היא תסכים. הוא שומע לה ומתגייר.

הכת של הכומר שומעת על כך ומבקשת לפעול. הם הולכים למלכה שהייתה מקורבת לכומר, והיא מתחלחלת ומתחננת למלך שיגרש את היהודים. המלך לא מסכים לגרש את הקהילה היהודית כי היא חשובה לו. כתוצאה מכך, המלכה מנסה להסית את היועצים של המלך, שגם הם יודעים שהיהודים חפים מפשע, ובסוף מצליחה לשכנע אותם. היועצים מגיעים אל המלך ואומרים לו שהיהודים שונאים נוצרים ושכתוב אצלם ש"הטוב שבגוים הרוג". המלך מכיר את הפירושים לפסוק ויודע שאין רע בכוונת היהודים.

בתשובה לכך, היועצים אומרים לו שהיהודים מבזים את ישו. המלך סקפטי, כי הוא מבין שהמלכה שלחה אותם, אבל בסוף מחליט לגרש את היהודים.

השמד העשרים ואחד

בזמן שלטונו פיליפו בן פיליפ שגירש את כל היהודים מהממלכה. הוא גם בזז אותם, אז הם נאלצו לגלות חסרי כל. מדובר בכמות גדולה של יהודים, שמספרם מתואר כפי 2 מיציאת מצרים. קהילה של חכמים ועשירים.

השמד העשרים ושניים

בגבולות אותה ממלכה מתרחש "גרוש אחד, לא כללי אלא פרטי" שסיבתו לא ידועה.

השמד העשרים ושלושה

חמישים שנה לאחר מכן, באותה ממלכה, יהודים שגורשו חזרו. הם הוכרחו להתנצר לטובתם, כדי שלא תהיה התקוממות נגדם.

השמד העשרים וארבעה

הסיפור מתחיל בתאונת ציד שמביאה למותו של המלך פיליפו שגירש יהודים. המוות שלו מפורש בציבור כעונש על שנאת היהודים שלו. הבן שיורש אותו מפנים את זאת, ומבקש לתקן עוולות היהודים, ומחזיר אותם. זה יוצר מצב שיש על יהודים כעס מצד הציבור. היהודים מזהים את האיום הזה ומבינים שמוטב להם להישאר איפה שהם ולא לעורר את כעסו של אף אחד. הם מבינים את זה כי הם יודעים על דברים שקרו בעבר.

בסופו של דבר היהודים מחליטים לחזור כי הם בוטחים במלך, אבל שודדים אותם בדרך.

השמד העשרים וחמישה

כעבור זמן מה באותה ממלכה, מעלילים על הקהילה היהודית ומגרשים אותה שוב. המלך שדווקא אוהב אותם שולח אותם עם כל רכושם ובליווי שמירה, אבל הם בכל זאת נשדדים בדרך.

השמד העשרים ושישה

בזמן המגפה השחורה שמכה באשכנז, פרובאנס וקטלוניה. וירגא מציין שאין תיעוד לדבר כזה מלבד מגפה שהייתה ברומא. מתחילות שמועות שהיהודים מרעילים את הבארות ומשם התחילה המגפה. הם הולכים למלך ומבקשים שיפעל. המלך סקפטי לגבי הדברים, ומעלה טיעונים שמערערים את עלילתם. בסופו של דבר המלך משתכנע, ומבצע גירוש גדול.

השמד העשרים ושבעה

גזרות גדולות למי שלא מתנצר והרבה מחליטים למות על קידוש השם. השמד מתרחש בלונסיה, מאיורקה ובברצלונה. הרבה מתים והפתרון שמגיעה אליו ההנהגה היהודית הוא גלות עד שימצאו מקום שיסכים לקלוט אותם.

השמד העשרים ושמונה

ביוון, לפי מה שאבן וירגא שמע או קרא אצל קדמונים, קרתה גזירה להמיר את דת היהודים. היהודים מתעקשים להפוך את הגזירה, והמלך מעריך שומע להם ומחליט להטיל עליהם רק הגבלות. נאסר על יהודים לגור בקונסטנטינופוליס, אלא רק בפיראוס, ומותר להם לעבוד רק כמעבדי עורות בשביל לבנות ספינות.

השמד העשרים ותשע

בזמן המלך הישר והזקן אלפונשו, נוצרים באים להתלונן שראו נוצרי נכנס לבית של יהודי ואחר כך שמעו אותו צועק לעזרה. השופטים שואלים אותם אם לא נמאס להם להעליל שוב ושוב על יהודים, ומזכיר סיפור דומה שהובא לפניו לפני זמן קצר. השופט מבקש מהמאשימים להניח ליהודים, וההמון שמאוכזב מהשופטים פונה למלך למשפט. המלך קורא ליהודי שמכחיש את העלילות, והמלך שואל את התובעים אם שמעו נוצרי קורא לעזרה למה לא פרצו את הדלת. בנוסף, הוא רואה שהיהודי זקן ולא יכול לפגוע באיש. התובעים מחכים יום ומביאים עדים, בינם אשתו של הנעדר שאמרה שהלך לגבות חוב מהיהודי ולא חזר. עדים נוספים אמרו שמצאו דם על הרצפה בבית. בסוף הורגים את היהודי שמודה במעשה וזורקים אותו לנהר.

לאחר גזר הדין מגיע ההגמון שמזהה פרטים תמוהים בעדויות ומתחיל חקירה. בסופו של דבר מוצאים את הנוצרי שחשבו שנרצח.

השמד השלושים

גזירות במזרח ובברבריא. המלך מבקש להמיר את דת היהודים לאסלאם. הרקע לסיפור הוא שהרמב"ם בורח לקהיר, שם נשאר עד מותו. מסופר בטקסט שהיה רופא של הסולטן, הצליח שם מאוד וכתב את אגרת תימן.

השמד השלושים ואחד

שבע שנים לפני הגזירה הקודמת, יהודי אחד מחליט שהוא המשיח וזה מעורר את כעסו של השלטון המקומי. זה קורה בעמדיה שבכורדיסטן, ולאיש קוראים דויד אלדויד, שהיה חכם גדול בתלמוד ולמד אצל ראש הגולה, אבל גם בחכמות חיצוניות של כשפים.

המלך של פרס כועס מכך שהוא מנסה להמריד את היהודים נגד הגויים וקורא לו אליו. המלך מחליט לערוך לאלדויד מבחן. הוא אוסר אותו, ואומר לו שאם הוא המשיח הוא יצליח להשתחרר. בדרך שאינה מוזכרת, מצליח אלדויד להשתחרר תוך יום. המלך שולח פרשים לרדוף אחריו אבל הם נתקעים כשמגיעים לנהר הסמבטיון. מסופר שאלדויד כבר עבר את הנהר בכך שפרס עליו סודר ועבר מעליו.

המלך הולך לראשי הגולה ואומר להם להחזיר אותו, ולא הוא ישחט את כל היהודים. החכמים שולחים לו מכתבים ומודיעים שאם לא יחזור הוא יוחרם בעולם הבא. הוא מקבל את המכתב אבל לא מתרשם, ואפילו לועג להם. בסופו של דבר אלדוידי נתפס ונהרג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עלי יסיף, סיפור העם העברי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999
  • ראובן מיכאל, הכתיבה ההיסטורית היהודית מהרנסאנס עד העת החדשה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1993, עמ' 37–42

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שבט יהודה" בהוצאת טרקלין (ורשה) תרפ"ח באתר הספרייה הפולנית הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראובן מיכאל, הכתיבה ההיסטורית היהודית מהרנסנס עד העת החדשה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1993
  2. ^ עלי יסיף, סיפור העם העברי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999
  3. ^ Eleazar Gutwirth, “Italy or Spain?: The Theme of Jewish Eloquence in ‘Shevet Yehudah’”, Jewish History: Essays in Honour of Chimen Abramsky, Ada Rapoport-Albert and Steven J. Zipperstein, eds.
  4. ^ יוסף חיים ירושלמי, זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב: עם עובד, 1988
  5. ^ Jeremy Cohen, A Historian in Exile Solomon ibn Verga, "Shevet Yehudah," and the Jewish-Christian Encounter, University of Pennsylvania, 2017