שגיא אזולאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שגיא אזולאי
אין תמונה חופשית
לידה 1979 (בן 43 בערך)
יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
תחום יצירה ציור, רישום עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס עידוד היצירה לאמנות פלסטית (2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.sagieazoulay.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שגיא אזולאי (נולד ב–1979) הוא אמן ציור ורישום ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגיא אזולאי נולד בשנת 1979 ביפו. למד לתואר ראשון במחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בין השנים 2008–2012, ולאחר מכן לתואר שני אותו סיים ב-2014. יצירתו של אזולאי זיכתה אותו בפרס אסנת מוזס לציור בשנת 2014, ובפרס עידוד היצירה ממשרד התרבות והספורט בשנת 2019.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזולאי משתמש בטכניקות ציוריות מגוונות בצבעי שמן, אקריליק וצבעי פסטל על בד. יצירותיו עוסקות בסוגיות של דימויים תרבותיים, זהות וזיכרון. סגנון הציור שלו מתאפיין בשימוש בטכניקות ייחודיות בצבעים ומרקמים על גבי בד. עבודותיו של שגיא אזולאי הן, לעיתים קרובות תוצרים של תהליך כמו ארכיבאי[1] וארכיאלוגי[2] ביחס לדימויים ושרידים של תרבויות קדומות. בעבודות אלו, אובייקטים ודימויים הטבועים בזיכרון הקולקטיבי, כמו סמלי תרבות ישראלים ומזרח-תיכוניים, מחולצים מהקשרם המקורי וממוקמים בקומפוזיציה לפי סדר מארגן חדש, לאחר שעברו תהליך הפשטה.

תערוכת היחיד הראשונה של אזולאי בשם "בור גראז'' הוצגה בשנת 2013 בגלריה שלוש בתל אביב.[3] בתערוכה הוצגו ציורים בפורמט גדול וקטן, שבמרכזם הפשטת אלמנטים אדריכליים ממאפייניהם הצורניים, תהליך אשר הותיר את האובייקטים כנפחים פשוטים. אזולאי השתמש בשיטות ייחודיות לעבודה עם צבע על בד, כולל גירוד וסימון על צבעים לחים.[4] הנחת הצבע בציורים נעשתה בגישה פיסולית תלת ממדית ביחס למסת הצבע. 

בשנת 2016 הציג מוזיאון פתח תקווה לאמנות את עבודותיו של אזולאי במסגרת תערוכה קבוצתית בשם 'ציור, למשל'. תערוכה קבוצתית זו ריכזה עבודות מופשטות של ציירים ישראליים עכשוויים שהתייחסו אל פרספקטיבות מודרניסטיות בהקשרים של הרס, חורבן ובניה.[5] בתערוכה, אזולאי ביצע פירוק סמלי של אלמנטים אדריכליים באמצעות שימוש בטכניקות של בצבע וקומפוזיציה. אלמנטים אדריכליים, כמו עמודים וסורגים, הוצגו במינימליזם ובגווני ניאון עם וקישוטים שנחרטו על גבי משטחי הצבע. הגופים האדריכליים המופשטים נותרו עם מעט פרטים שעשויים לרמז על תפקידם והחלל בו הם נמצאים.[6][7] קטלוג וידאו שנוצר עבור התערוכה מתאר כיצד אזולאי משתמש בדימויים שחרוטים בזכרוננו ומארגן אותם לקומפוזיציות חדשות "שמעוררות את פעולתו של התת-מודע".[8]

מעבר להתמודדות עם חומריות ודמיון, עבודתו של אזולאי מגיבה למציאות הישראלית. עבודתו "רוחות" (2016) מציפה סוגיות הנוגעות לזהות ותרבות מקומית. בעבודה נראה בית ים-תיכוני ומאחוריו צלליות של סברסים, אשר במקום קוצים, מזדקרות מהם סיגריות דלוקות. יצירה זו מוצגת באוסף הקבוע של אמנים ישראלים צעירים במוזיאון תל אביב לאמנות.[9]

בשנת 2020 הציג אזולאי את עבודותיו בתערוכת יחיד בגלריה רו-ארט בתל אביב. בתערוכה זו הוצגה לראשונה הסדרה 'אריק' – סדרת ציורים של הדמות "אריק" מסדרת הטלוויזיה לילדים "רחוב סומסום". המתבונן בציורים רואה את גבו של אריק עומד בחלל פנימי ומביט אל חלל חיצוני הממוסגר על ידי חלון. דמותו של אריק חוזרת על עצמה, והציורים נבדלים זה מזה בזכות דוגמאות, טקסטורות הצבע העמוקות והשכבות המאירות את הדמות המוכרת באור שונה בכל ציור.[10] עד לתערוכה זו לא ניצבו דמויות במרכז יצירתו לעיתים קרובות מה שנראה כפריטים ארכאולוגיים של תרבויות עתיקות (כמו עמודים, שערים, שברי חרס) או שרידים פולחניים (תיבות תכשיטים, כתרים או סרקופגים).[11]

במוקד התערוכה "אריק" עומדים מתחים בין גלוי למוסתר, נושאי הילדות, הציפייה, הבדידות והריחוק, שמלווים את עבודתו של אזולאי בכללותה.[12]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

● 2008–2012: תואר ראשון באמנות, בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב

● 2012–2014: תואר שני באמנות, בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב

● 2017 בית הספר לציור ופיסול בסקווהגן, מיין, ארצות הברית. (אנ')

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2013 – "בור–גראז' ", גלריה שלוש לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו
  • 2014 – תערוכה של פרס מוזס, בית האמנים, ירושלים. אוצר: אלי פטל
  • 2015 – "Cut Conent", גלריה זומר, תל אביב-יפו
  • 2016 – "שעריים", גלריה המדרשה, תל אביב. אוצר: בועז ארד
  • 2020 – "אריק", גלריה רו-ארט, תל אביב.

תערוכות קבוצתיות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2010 – "רשמות ישראליות ושריטות מקומיות, גלריית BAAD, תל אביב, אוצרת: רותי דירקטור
  • 2010 – "לעינייך בלבד", בית סרג' תירוש, יפו
  • 2011 – "רח' רזיאל 29 כיכר שעון יפו (הקרנה), JCC, ניו יורק
  • 2013 – "צבע טרי מס' 6", יריד האמנות העכשווית, תל אביב. אוצרים: אבי סבך, ורד זפרן גאני
  • 2014 – "שברי חרוזים", מרכז ג'יי.אר אליכר, אוניברסיטת בן–גוריון
  • 2014 – "עד שתעזוב את קולי", המוזיאון לאמנות אשדוד. אוצרים: רוני כהן בנימיני, יובל ביטון
  • 2015 – "טעם טוב", גלריה המידרשה. אוצר: בועז ערד
  • 2016 – "ציור, למשל", מוזיאון אמנות פתח תקווה, ישראל. אוצר: לארי אברמסון
  • 2016 – "Abstract Relief", הגלריה באוניברסיטת שרייבר, תל אביב. אוצרת: אירית טל
  • 2016 – "The Winners’ Tribute: 10 Years of the Osnat Mozes Painting Prize", בית האמנים ירושלים. אוצר: אבי סבח
  • 2016 – "חצי אי", לאהוב אמנות לייצר אמנות, תל אביב. אוצר: רוני חגיג'
  • 2016 – "מחנה ציור", מוזיאון הנגב. אוצר: דוד וקשטיין
  • 2017 – "יבש", ספריית בית אריאלה, תל אביב-יפו. אוצרת: הילה כהן–שניידרמן
  • 2017 – "זמר בודד הוא הלב", מוזיאון אשדוד לאמנות. אוצר: ערן ליטווין
  • 2017 – "דובדבנים", גלריית המדרשה. אוצר: בועז ערד
  • 2017 – "אנתולוגיה", מוזיאון אשדוד לאמנות. אוצרים: רוני כהן בנימיני, יובל ביטון
  • 2018 – "זמן אמיתי", קומה שלישית משמאל, אוצרת: מיטל אבירם
  • 2018 – "מינימנט", בית הנסן, ירושלים. תוכנית מידיניות ותאוריה האומניות, בצלאל
  • 2018 – "עד הנגיעה הראשונה", אטליה שמי, כברי. אוצרת: סמדר שינדלר
  • 2018 – "רחוק–קרוב", אוסף האמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב. אוצרת: אלן גינטון
  • 2018 – "Plenty", מוזיאון בת ים. אוצרת: הילה כהן שניידרמן.
  • 2018 – "Placeless: Following Jacqueline Kahanoff", הגלריה החדשה במוסררה, ירושלים. אוצרת: ילנה גורדון
  • 2019 – "קיר האמן", גלריה מאיה, תל אביב-יפו
  • "לא גוף, לא אדמה, לא דם, לא ארץ", מוזיאון בר דוד, קיבוץ ברעם. אוצר: אבי איפרגן
  • 2019 – "כשאמונה הופכת לספק", מוזיאון בר דוד, קיבוץ ברעם. אוצר: אבי איפרגן
  • 2019 – "Raw Art",גלריה רו–ארט, אוצרת: מאיה במברגר
  • 2019 – "קפה מועדון חרדת הרישום הבינלאומי", גלריית Vacation, ניו יורק. אוצרת: ג'ו א. אטקין
  • 2020 – "Big in Minshar", גלריית מנשר, אוצרת: מיקה מילגרום

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "כשאמן מגדל אמן: משפחת אזולאי, הארכבאים", Time out תל אביב, 23/03/2013.
  2. ^ ׳׳דיוקן צעיר: האמנות השבטית של שגיא אזולאי׳׳, הארץ, ‏2014
  3. ^ "פתיחת תערוכת היחיד של אמן הצעיר ומבטיח: שגיא אזולאי, בור-גראז", גלריה שלוש לאמנות עכשווית, 2013.
  4. ^ אלמוג, איתי., בור גראז' - תערוכת יחיד של האמן הצעיר והמבטיח שגיא אזולאי, Archijob.co.il - עיצוב ואדריכלות חדשות
  5. ^ אברמסון, לארי. ׳׳ציור, למשל׳׳, מוזיאון אמנות פתח תקווה, 2017.
  6. ^ רז, מיטל. "זה לא כל כך פשוט", Time out תל אביב, 13/10/2016.
  7. ^ אולריך, חגי., Internal Interactions, Tohu, ‏2017-01-12 (באנגלית)
  8. ^ ׳׳Take Painting – Conversations with Painters, ציור למשל׳׳, מוזאיון פתח תקווה לאמנות, תאריך העלאה: 10/10/2016. סרטון יוטיוב. משך הרסטון: 50:40.
  9. ^ "רחוק-קרוב: המוזיאון מציג את עצמו". הארץ. נבדק ב-2021-02-15.
  10. ^ ברנרד, ג׳וי., מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני: שגיא אזולאי מנסה להטמיע צער ברחוב סומסום, מגזין פורטפוליו, ‏2020-10-04
  11. ^ במברגר, מאיה. "אריק – שגיא אזולאי", גלריית רו-ארט, 2020.
  12. ^ צור, עוזי. ׳׳עוצם עין אחת/אריק, איפה בנץ?׳׳, הארץ, 2020.