צבר מצוי

צבר מצוי
צבר מצוי בצד "שביל ישראל"
מצב שימור
מצב שימור: אין מספיק נתונים
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	ציפורנאים
משפחה:	צבריים
סוג:	צבר
מין:	צבר מצוי
שם מדעי
Opuntia ficus-indica ‏מילר, 1768

פרי צבר

ערך תזונתי ל-100 גרם
מים	87.55 ג'
קלוריות	41 קק"ל
חלבונים	0.73 ג'
פחמימות	9.57 ג'
שומן	0.51 ג'
כולסטרול	0 מ"ג
ויטמינים	‏
‑ ויטמין A	43 מק"ג
‑ ויטמין B6	0.06 מ"ג
‑ ויטמין C	14 מ"ג
ברזל	0.30 מ"ג
סידן	56 מ"ג
אשלגן	220 מ"ג
נתרן	5 מ"ג
סיבים תזונתיים	3.6 ג'
מקור: מילון המזון

כיכר הצבר בפתח תקווה

צַבָּר מָצוּי (שם מדעי: Opuntia ficus-indica) הוא אחד ממיני הקקטוס. הפרי שלו מכונה בישראל סָבְּרֶס, ויהודים ילידי ארץ ישראל אף שאלו את שמו והם מכונים צברים, קרי מחוספסים וקוצניים מבחוץ אך רכים ומתוקים מבפנים, כמו פרי הצבר העסיסי.

אטימולוגיה

מקור שמו העברי של הצבר, בכינויו בערבית מדוברת, סאבאר-صبار מן המילה "סָ֫בַּר"-صبر, שמשמעותה "סבלנות", בשל מיעוט צורכו בהשקיה. השם התקבל כמונח רשמי בעברית, הגם שבערבית המונח הרשמי הוא תרגום מילולי של שמו המדעי "תאנה הודית קוצנית". מוכרת גם אטימולוגיה עממית, שמקובל כי היא שגויה, כי הצבר קיבל את שמו מתכונתו "לצבור מים" אלא שאז סביר שהיה נקרא "צַבָר" ולא "צַבָּר".

תפוצה

מוצאו של הצבר, כמרבית מיני הקקטוסים, באמריקה. ייתכן שמרכז תפוצתו היה במקסיקו (במקסיקו הצבר נחשב צמח לאומי ואף מופיע על סמל המדינה). מאמריקה הועבר הצבר במאה ה-16 על ידי הכובשים הספרדים לספרד וממנה נדד לארצות רבות בעולם, כולל אגן הים התיכון וארץ ישראל בפרט. המועד המדויק בו נקלט הצבר בארץ אינו ידוע, אך ברור שמאז הפך גידול שכיח בארץ. בשל תנאי האקלים בארץ זרעיו אינם יכולים לנבוט בקרקע, והוא מתפשט אך ורק בעזרת האדם או באופן טבעי באמצעות רבייה וגטטיבית, כאשר הענפים נופלים לקרקע ומשתרשים בה, בשל כך אין חשש ממשי שהצבר יהפוך מין פולש המסכן את הצמחייה המקומית. הצבר משמש בין היתר כצמח גבול (צמח משוכות) בשל היותו קוצני ובלתי-עביר.

שימושים

שימושים לתעשייה

גידול הצבר התפשט בארץ ישראל בתקופת האימפריה העות'מאנית, אז שימש כמצע חי לגידול וקצירת כנימת קוכיניאל לייצור הצבען בגוון אדום שני, קרמין, עם התפתחות תעשיית הצבעים הסינתטית על בסיס זפת פחם בגרמניה, תעשיית הכנימה המקומית קרסה, והצבר נותר צמח מקובל בגדרות חיות, כאמור גם בשל קוציו ופריו.

שימושים לרפואה

הצבר המצוי מסועף מאוד, דמוי עץ או שיח ומגיע עד גובה של חמישה מטרים. הפרקים מוארכים וגודלם כמחצית המטר והם בעלי זיפים צהובים. הפירות אדמדמים עם גוון צהבהב ומשמשים למאכל. בחלק מסוגי הרפואה הסינית וההומאופתיה מייחסים לפירותיו סגולות מרפא לזירוז קרישת דם. כמו כן נחשב הצבר מבחינה הלכתית לעץ.

שימושים למאכל

הצבר אוגר בגבעוליו (טעות נפוצה היא ההתייחסות לגבעולי הצמח כאל עלים, בשל מראם המטעה) וביתר איבריו כמות גדולה של מים כדי שיוכל לעבור את הקיץ מבלי להתייבש. ניתן להשתמש גם בשיח עצמו בתור מאכל.

בישראל

הצמח מגודל במספר חוות חקלאיות, המייצאות בעיקר הפרי ותוצריו, בשנת 1997 עלה היצוא המקומי מישראל על 175 טונות ומאז פחת. ב-2012 עמד יצוא פרי הצבר על 32 טון. הערכת גורמים בקיאים בענף מעריכה פוטנציאל יצוא הנאמד בכאלף טון פרי בשנה.

בישראל מגדלים בין היתר זן דל-קוצים, הנקרא "אפונטיה", במטעים מסחריים. מגדלים גם צבר אדום, המשמש בעיקר לנוי, אך פריו האדום כהה אכיל, והוא מעניק צבע יותר כהה ללפתן ולריבות. פירות הצבר נאכלים מצוננים. הפרי עשיר בוויטמין C. אפשר להכין ממנו ריבות, קרישים, סירופים ושימורים. יש האוכלים את כל חלקיו הירוקים של הצבר לאחר הסרת הקליפה הקוצנית, אך מכיוון שהצמח בעלי סיבים קשים ולא לעיסים נהוג שלא. קרוב משפחה אכיל של הצבר הוא הנופאל.

הצבר מניב פרי בתחילת הקיץ ובמהלכו, בחוות חקלאיות מתקדמות הצבר מניב עד עשרה חדשים בשנה, את הפרי ניתן לשמור לאחר טיפול בקירור של 3°-4° צלזיוס למשך אחד עשר שבועות.

באוגוסט 2013 התגלו צמחי צבר רבים בגליל כשהם קמלים ומכוסים בשכבה לבנה דמוית אבקה. לאחר בדיקות שנערכו במעבדות מכון וולקני התברר כי האחראית לדבר היא כנימה טפילית מהמין Dactylopius opuntiae (בעברית: אֶצבַּרית), אשר גורמת למות הצבר. במספר מקומות ברחבי העולם נהוג השימוש בכנימה זו לצורכי הדברה ביולוגית של צמחי צבר שוטים וככל הנראה חדרה לישראל כתוצאה מיבוא של צמחים שלא עברו בדיקה של משרד החקלאות.

פרי הצבר (סברס)

בתרבות המקומית

ערך מורחב – צבר (קבוצה אתנית)

במאה ה-20 התגלגל שם הצמח והפרי ככינוי לבני היישוב העברי החדש ילידי הארץ, בתחילה ככינוי גנאי בפי בני היישוב היהודי הישן ובהמשך אומץ ככינוי שגור דווקא בפי דוברי העברית, והפך מכינוי גנאי לכינוי דמות מופת מקומית וכמושא להערצה. בשפת העיצוב והרעיונאות המקומית הפך הצבר סמל למקומיות ולאומיות ישראלית, הכינוי נלווה לאיורי דמויות המופת של "החלוץ" ו"הלוחם", כמו גם דמותה של הצברית במרחב דוגמת תחרויות "צברית השנה" יוזמת השבועון העולם הזה בשנות ה-50.

מאוחר יותר באה לעולם דמותו של "קישקשתא" מתוכנית הטלוויזיה לילדים "מה פתאום", "קישקשתא", בובת כפפה מואנשת של צבר עמדה בניגוד לדימוי האון האומניפוטנטי של הצבר עד אותה העת.

עם התמורות החברתיות בישראל, התפוררות אתוס הסוציאליזם, זניחתה של מדינת הרווחה לטובת רעיונות השוק החופשי ומימושם החל משלהי שנות ה-70, איבד מושג הצבר את בכורתו לטובת מגוון דימויים חדש וגלובלי, לכך תרם גם שיכוך בגלי ההגירה, והתמורות החברתיות עם בואו לעולם של דור יליד הארץ חדש, בעיקר יהודים צאצאים ליוצאי ארצות ערב. עם גלי ההגירה בשנות ה-90 מברית המועצות וממדינות ברית המועצות לשעבר עלו מתחים חדשים בין ה"עולים" ובין "ילידי הארץ".

באותה שעה של דיון פנימי בתוך ישראל דוברת העברית, התמסד הדימוי בחברה הפלסטינית והדוברת ערבית, ישראלית או שלא, של הצבר כביטוי מקומי פלסטיני שנושל ונוכס על ידי סוכני הקולוניאליזם.

בניגוד לנוכחות הבלתי מבוטלת של המושג "צבר" בשפה, בשפה החזותית ובתרבות הישראלית דוברת העברית בכלל, פרי הצבר הממשי לא אחז אהדה בקרב דוברי העברית, וצריכתו המקומית שולית^{[דרוש מקור: בכל סופרמרקט יש סברס בעונה]}, זאת בניגוד לצריכתו הגבוהה של הפרי בקרב הפלסטינים לכל אורך המאות ה-20 וה-21, ומעמדו כפרי נחשק ויקר נותר גם בימינו, כשמקובל להגישו בעונה מצונן ואף להגישו לצד קרח, יחד עם פרות נוספים ובקינוחים.

גלריה

• 

  סברס, פרי הצבר

• 

  מוכר סברס במרוקו

• 

  חתך הסברס

• 

  פרח צבר

ראו גם

צבר (סלנג)

קישורים חיצוניים

• צבר מצוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• צבר מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
• צבר מצוי, באתר NCBI (באנגלית)
• צבר מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• צבר מצוי, באתר צמח השדה
• צבר מצוי, באתר Tropicos (באנגלית)
• צבר מצוי, באתר GBIF (באנגלית)
• צבר מצוי, באתר The Plant List (באנגלית)
• צבר מצוי, באתר IPNI (באנגלית)
• צבר מצוי - אגדות ומידע מפורט מתוך האתר טיולים בארץ מגדיר צמחים
• רמי שני‏, הסברס עובר שינוי: דוקר, אבל פחות, באתר וואלה!‏, 10 ביולי 2010
• צאלה קוטלר, ‏קיצור תולדות הסברס: מהתגלמות החזון הציוני למילת גנאי, באתר גלובס, 1 ביולי 2017