צבר מצוי
 צבר מצוי |
||
|---|---|---|
 |
||
| מצב שימור | ||
|
||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | צומח | |
| מערכה: | בעלי פרחים | |
| מחלקה: | דו-פסיגיים | |
| סדרה: | ציפורנאים | |
| משפחה: | צבריים | |
| תת־משפחה: | Opuntioideae | |
| סוג: | צבר | |
| מין: | צבר מצוי | |
| שם מדעי | ||
 Opuntia ficus-indicaמילר, 1768 |
||
 |
||
| פרי צבר | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ערך תזונתי ל-100 גרם | |||||||||||
| מים | 87.55 ג' | ||||||||||
| קלוריות | 41 קק"ל | ||||||||||
|
|||||||||||
| ויטמינים | |||||||||||
|
|||||||||||
|
|||||||||||
| מקור: מילון המזון | |||||||||||
_sculpture_in_Petah_Tikva.JPG)
צַבָּר מָצוּי[2] (שם מדעי: Opuntia ficus-indica) הוא אחד ממיני הקקטוס. הפרי שלו מכונה בישראל סברס, ויהודים ילידי ארץ ישראל אף שאלו את שמו והם מכונים צברים, קרי מחוספסים וקוצניים מבחוץ אך רכים ומתוקים מבפנים, כמו פרי הצבר העסיסי. הצַּבָּר נקרא כך משום שהוא "צובר" את המים שהוא שואב מהאדמה ולכן גבעוליו מכילים כמות גדולה של מים המקיימים אותו לזמן רב.
תוכן עניינים
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוצאו של הצבר, כמרבית מיני הקקטוסים, מאמריקה. ייתכן שמרכז תפוצתו היה במקסיקו (במקסיקו הצבר נחשב צמח לאומי ואף מופיע על סמל המדינה). מאמריקה הועבר הצבר במאה ה-16 על ידי הכובשים הספרדים לספרד ומשם הוא הועבר לארצות רבות בעולם, כולל אגן הים התיכון וארץ ישראל בכללו. המועד המדויק בו נקלט הצבר בארץ אינו ידוע, אך ברור שמאז הוא הצליח להתפשט מאוד בארץ, והפך לסימן היכר שלה בתרבות הערבית ומאוחר יותר גם בתרבות הציונית והישראלית. בשל תנאי האקלים בארץ זרעיו אינם יכולים לנבוט בקרקע, והוא מתפשט אך ורק בעזרת האדם או באופן טבעי באמצעות רבייה וגטטיבית, כאשר הענפים נופלים לקרקע ומשתרשים בה. הצבר משמש בין היתר כצמח גבול (צמח משוכות) בשל היותו קוצני ובלתי-עביר.
הצבר המצוי מסועף מאוד, דמוי עץ או שיח ומגיע עד גובה של חמישה מטרים. הפרקים מאורכים וגודלם כמחצית המטר והם בעלי זיפים צהובים. הפירות אדמדמים עם גוון צהבהב ומשמשים למאכל. בחלק מסוגי הרפואה הסינית וההומאופתיה הטבעית מייחסים לפירות הצבר סגולות מרפא לזירוז קרישת דם. הצבר אוגר בגבעוליו (טעות נפוצה היא ההתייחסות לגבעולי הצמח כאל עלים, בשל מראם המטעה) וביתר איבריו כמות גדולה של מים כדי שיוכל לעבור את הקיץ מבלי להתייבש.
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל מגדלים גם זן דל-קוצים, הנקרא "עופר", במטעים מסחריים. מגדלים גם צבר אדום, המשמש בעיקר לנוי, אך פריו האדום כהה אכיל, והוא מעניק צבע יותר כהה ללפתן ולריבות. פירות הצבר נאכלים מצוננים. הפרי עשיר בוויטמין C. אפשר להכין ממנו ריבות, קרישים, סירופים ושימורים. יש האוכלים את כל חלקיו הירוקים של הצבר לאחר הסרת הקליפה הקוצנית, אך מכיוון שהצמח בעלי סיבים קשים ולא לעיסים נהוג שלא. קרוב משפחה אכיל של הצבר הוא הנופאל.
החווה הגדולה ביותר בישראל לגידול הצבר היא "חוות צברי אורלי" המשתרעת על שטח של 1100 דונם בצד כביש 204 מדרום לדימונה.
באוגוסט 2013 התגלו צמחי צבר רבים בגליל כשהם קמלים ומכוסים בשכבה לבנה דמוית אבקה. לאחר בדיקות שנערכו במעבדות מכון וולקני התברר כי האחראית לדבר היא כנימה טפילית מהמין Dactylopius opuntiae (בעברית: אֶצבַּרית), אשר גורמת למות הצבר. במספר מקומות ברחבי העולם נהוג השימוש בכנימה זו לצורכי הדברה ביולוגית של צמחי צבר שוטים וככל הנראה חדרה לישראל כתוצאה מיבוא של צמחים שלא עברו בדיקה של משרד החקלאות[3].
הדמות "קישקשתא" מתוכנית הטלוויזיה לילדים "מה פתאום" היא בובת כפפה מואנשת של צבר.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
סברס, פרי הצבר
-
מוכר סברס במרוקו
-
חתך הסברס
-
פרח צבר
-
חוות צברי אורלי
-
חוות צברי אורלי
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צבר מצוי - אגדות ומידע מפורט מתוך האתר טיולים בארץ מגדיר צמחים
- רמי שני, הסברס עובר שינוי: דוקר, אבל פחות, באתר וואלה! NEWS, 10 ביולי 2010
- צאלה קוטלר, קיצור תולדות הסברס: מהתגלמות החזון הציוני למילת גנאי, באתר גלובס, 1 ביולי 2017
- צבר מצוי באתר ITIS
- צבר מצוי באתר NCBI
- צבר מצוי באתר האנציקלופדיה של החיים (Encyclopedia of Life)
- צבר מצוי באתר צמח השדה
- צבר מצוי באתר Tropicos
- צבר מצוי באתר GBIF
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ צבר מצוי באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ על פי אבן שושן גם צָבָר.
- ^ מתוך זהו הפולש שמאיים על הסברס הישראלי, ynet, 12 בנובמבר 2013.
