שוורר גוסטב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שוורר גוסטב
SchwererGustav.jpg
שוורר גוסטב
מדינה Flag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
שנה פותח ב-1934
מערכה מלחמת העולם השנייה
קליבר 800 מ"מ
אורך 47.3 מטר
רוחב 7.1 מטר
גובה 11.6 מטר
אורך קנה 32.48 מטר (40 קליבר)
משקל 1,350 טון
צוות 250 חיילים
סוגי תחמיש נפיץ, חודר שריון
משקל פגז פגז נפיץ - 4.8 טון
פגז חודר שריון - 7.1 טון
קצב אש ירי כל 30-45 דקות, כ-14 סבבים ביום
מהירות לוע נפיץ - 820 מטר לשנייה
חודר שריון - 720 מטר לשנייה
טווח מקסימלי נפיץ - 38 ק"מ
חודר שריון - 48 ק"מ

שוורר גוסטב (גרמנית: Schwerer Gustav, שם רשמי: (80cm K Geschütz (Krupp) היה תותח העל הגדול ביותר שפעל אי פעם באופן מבצעי. התותח שימש את הורמאכט במהלך מלחמת העולם השנייה. רק שני תותחים מדגם זה נוצרו, השני נקרא דורה. התותח יוצר, כמו רוב הארטילריה הגרמנית הכבדה, במפעלי קרופ ונקרא על שם גוסטב קרופ פון בוהלן אונד הלבך, אביו של בעל המפעל. התותח, ששקל 1,350 טונות ויכל לירות פגז במשקל 7 טונות למרחק של 38 ק"מ, תוכנן במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה ה-20 במיוחד על מנת לחדור את ביצורי קו מאז'ינו, אך לא היה מוכן לכך בזמן ותפקד רק במצור סבסטופול ביוני 1942.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הדוגמה של ברטה הגדולה ממלחמת העולם הראשונה, ששימשה לניפוץ הביצורים הבלגיים והקמת קו מאז'ינו, החליט מפקד הורמאכט ורנר פון פריטש להטיל על מפעלי קרופ משימה לייצור תותח-על המסוגל לחדור את ביצורי הקו הצרפתי. כבר בשלבים המוקדמים היה ברור למדען הראשי של "קרופ" דר' אריך מילר (Dr. Erich (Müller שעל התותח להיות בעל קליבר בן 800 מ"מ ושהוא ישקול למעלה מ-1,000 טון. פירוש הדבר היה שמדובר בתותח הניתן להובלה רק על גבי מסילת ברזל ייעודית, כפולת-פסים ושהוא יצריך צוות גדול להובלה, הקמה ותפעול. בין השנים 1936 עד 1940 יוצרו אבות טיפוס ונערכו ניסויים. בינתיים פרצה המלחמה והתותח לא נדרש עוד למטרתו הראשונית המוצהרת, למרות זאת הזמין הפיקוד העליון שני תותחים.

באמצע 1940 ביקר היטלר באתר הניסויים והתרשם מהתותח. פגז שנורה בתנאי הניסוי חדר שכבה בעובי 7.1 מטר בטון ושריון פלדה בעובי מטר. היטלר קיבל הבטחה שהדגמים המבצעיים יהיו מוכנים עד אביב 1941 והטיל על מהנדסי קרופ משימת-המשך לבנות תותח גדול אף יותר, שיוכל לטווח את לונדון.

תאגיד קרופ לא חייב את הצבא על שוורר גוסטב, אולם על "דורה" (על שם אשתו של המהנדס הראשי) הוגש חשבון בסך 7 מיליון רייכסמרק.

לוגיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המדגים את יחסי הגודל בין דורה/ שוורר גוסטב לבין דמות אדם ושיריונית-טילי קרקע-קרקע סובייטית מודרנית מדגם SS-21

התותח תוכנן להובלה בצורה מפורקת ברכבת רגילה בת 25 קרונות ייעודיים. עם הגיעו לנקודת ההפעלה הוא הורכב על קרון ייעודי בן 160 גלגלים על 4 חוגונים. במקביל הוקמה במיוחד מסילה כפולת-פסים עמידה במיוחד לנשיאת קרון זה. בשל משקלו הכבד לא הותקן התותח על ציר מסתובב, כלומר לא היה מסוגל לתנועת צידוד והתנועה האפשרית היחידה שיכל הקנה בן 32 המטרים לבצע הייתה הטיה מעלה-מטה (עלרוד) עד זווית מקסימלית של 48 מעלות. לשם ירי בכיוון מסוים היה צורך לסלול מסילה לכיוון המתאים.

עבור הרכבת התותח באתרו נדרשו 250 חיילים שעבדו 54 שעות. עבור הנחת המסילה הייעודית הוקצה כוח של 2,500 חיילים שגם עסקו בהקמת עמדות נ"מ אותן איישו 2 גדודים שהגנו על הכלי מפני תקיפה אווירית.

הלוגיסטיקה המסובכת של הובלת התותח והרכבתו, חוסר היכולת שלו לצודד והיותו חשוף למתקפה כיוונו את שר החימוש הגרמני, אלברט שפר, להציע תכנון פתרון בדמות טנק ענקי שיהווה פלטפורמה ממונעת, ושיהיה גם בעל כוח אש עצמאי ויוכל להגן על עצמו. כך הורדה ל"קרופ" הוראה לתכנון הלנדקרוזר P.1500, שיועד להיות הטנק הגדול ביותר בעולם. אולם בתחילת 1943 ביטלו שפר והיטלר את הפרויקט.

פעילות מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1942 הגיע השוורר גוסטב מפורק ברכבת לחצי האי קרים והוחנה במצר פרקופ עד שתושלם בניית מסילת ברזל מסימפרופול לאזור ההערכות כ-10 ק"מ מצפון לסבסטופול. שם נבנתה מערכת מסילות כפולות ייעודיות בעקומות שונות שיאפשרו לתותח לתמרן לעמדת ירי לכיוון המטרות והתותח הורכב באתרו.

בין ה-5 ביוני ועד ה-17 ביוני ירה התותח לעבר ביצורים בסביבות העיר. בסך הכל נורו בימים אלה 47 פגזים. ב-6 ביוני טיווחו הגרמנים בונקר ששכן 30 מטר מתחת לפני הים וחופה בשכבת בטון בעובי של כ-10 מטרים. הבונקר הוחרב לאחר ירי של 9 פגזים רצופים אל המטרה.

בהמשך הוסע התותח אל לנינגרד, אך כאשר היה כבר מוכן ומבצעי באתרו בוטלה המתקפה שתוכננה עבורו. במהלך 1943 נשאר התותח ליד לנינגרד ולאחר מכן פורק והועבר חזרה לגרמניה. ב-1944 נשקל לעשות בו שימוש כנגד מרד ורשה אך זה לא בוצע מעולם.

ב-22 באפריל 1945 גילו כוחות בעלות הברית שרידים מהתותח ביער, כ-50 ק"מ מהעיר קמניץ. לפיכך נראה שהתותח הושמד על ידי הכוחות הגרמניים הנסוגים כדי שלא יפול בידי בעלות הברית.

דורה הופעלה במהלך קרב סטלינגרד, היא הובלה לאתר בקיץ 1942 והייתה מוכנה לירי ב-13 בספטמבר, מספר פגזים נורו לפני שפורקה והוחזרה לגרמניה במסגרת נסיגת הכוחות הגרמניים מהאזור. שרידיה נמצאו ליד שרידי שוורר גוסטב.

נתונים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגז של שוורר גוסטב מוצב במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון ליד טנק T-34 רוסי לשם השוואה
פגז של שוורר גוסטב, ליד אדם לצורך פרספקטיבה

השוורר גוסטב היה מסוגל לירות פגזים נפיצים וחודרי שריון:

  • פגז נפיץ
    • משקל: 4.8 טון
    • משקל חומר הנפץ: 700 ק"ג
    • מהירות לוע: 820 מטר לשנייה
    • טווח יעיל: 38 ק"מ
  • פגז חודר שריון
    • משקל: 7.1 טון
    • משקל חומר הנפץ: 250 ק"ג
    • מהירות לוע: 720 מטר לשנייה
    • טווח יעיל: 48 ק"מ
הפגז היה בנוי מפלדת כרום-ניקל ואלומיניום ובעל צורה אווירודינמית
פגז זה הדגים בתנאי הניסוי חדירת 7 מטר בטון

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • William Manchester, The Arms of Krupp: The Rise and Fall of the Industrial Dynasty that Armed Germany at War, Back Bay Books, 2003 ISBN 978-0316529402

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]