שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו הוא פתגם מקראי, המשמש כעצה טובה, שכדי להימנע מצרות, על האדם להיזהר כשהוא משתמש בפיו ובלשונו. המקור לפתגם הוא בדברי שלמה המלך בספר משלי: ”שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ” (פרק כ"א, פסוק כ"ג).

הפרשנות הרגילה קושרת את הדברים להמלצה לשתיקה והימנעות מסוגים שונים של דיבורים שליליים. פרשנות אחרת קושרת את הדברים גם לזהירות מפני אכילה מרובה ומאכילת מאכלים מזיקים.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמירה מדיבורים לא טובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי חז"ל הפרשנות היא לשמירת הפה והלשון מסוגים שונים של דיבורים שליליים:

שתיקה מלשון הרע - בויקרא רבה^[1] מובא מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות באזור ציפורי, שהיה מכריז ואומר: 'מי רוצה לקנות סם חיים. שמע רבי ינאי את דבריו ואמר לו שהוא מעוניין לקנות את הסם. אמר לו הרוכל: לא אתה ושכמותך צריכים לקנותו. הלך אליו רבי ינאי, והרוכל הוציא לו ספר תהלים והראה לו את הפסוק "מי האיש החפץ חיים", שכתוב אחריו "נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב". הוסיף רבי ינאי ואמר שגם שלמה מכריז ואומר: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", ושלכן משה מזהיר את עם ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע.
שתיקה מדברי לעג או ממסירה - בתלמוד^[2] מובא מעשה המספר על רבי אלעזר ברבי שמעון, שהיה ממונה מטעם השלטון הרומי על הבאת גנבים לדין. אדם אחד, שמלאכתו הייתה עשיית כביסה, הקניט את רבי אלעזר וכינהו "חומץ בן יין", ורבי אלעזר מסר אותו לרומאים. אחרי שנחה דעתו של רבי אלעזר רצה למנוע את הוצאתו להורג ולא הצליח. רבי אלעזר קרא על כך את הפסוק "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". רש"י מסביר שהכובס היה צריך להיות זהיר שלא להקניט את רבי אלעזר, ואילו המהרש"א מסביר שרבי אלעזר כיוון בדבריו לעצמו^[3].
שתיקה מחקירות בדברים נסתרים - בילקוט שמעוני^[4] מובא מעשה על רבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא שהיה מתענה שמונים וחמש תעניות כדי להבין מדוע הכלבים, שכתוב בהם "והכלבים עזי נפש" יזכו לומר שירה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". ענה לו מלאך מן השמים ואמר: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על אותו דבר, גזירה היא מלפני הקדוש ברוך הוא מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם. אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול לכן שלחוני אליך, ואמר: כלבים כתיב בהן ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתם לכתוב עליהם ספר תורה תפלין ומזוזות, ולעניין השאלה ששאלת חזור לאחוריך, כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

שמירה ממאכלות שאינם טובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אברהם אבן עזרא^[5] בתחילה מפרש את הפסוק לזהירות מלשון הרע: "שומר פיו ולשונו - שניהם (=הפה והלשון) שותפים בדבור, והעניין שישמרם מדבר גנות אז ישמור נפשו מכל דבר רע", אך מביא פירוש נוסף לפיו שמירת הלשון אכן היא מפני דיבור רע, אך שמירת הפה הכוונה מפני מאכלים "שומר פיו מאוכל, ולשונו מדבר הרע".

בדומה לכך כותב הרמב"ם^[6]: ”ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע; ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.”

גם רבנו יונה^[7] מפרש את שמירת הפה בשמירה ממאכלים רעים או מיותרים, ומדגיש שהדבר תלוי במידת הפרישות, שהפרוש נמנע ממאכלים שאינם מקיימים את גופו.

פירושים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונים ישנם פירושים נוספים על פסוק זה, כך למשל המהר"ח אור זרוע מפרש את הדברים לעניין דיבור מיותר בשבת: ”שומר פיו ולשונו, שומר נאמר על השבת שישמור את פיו מלדבר בשבת דברים בטילים יתירים, ורבי שמעון בן יוחי היה לו אמה זקינה, וכשירה וכשהיה רואה שהיתה מדברת דברים יתירים היה אומר לה שבת היא, ושתקה” (מהר"ח אור זרוע סימן ט).

בספר חסידים פירוש פסוק זה על כך שאין לו לאדם לפתוח פיו לשטן:”שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ברית כרותה לשפתים, לכך אל יפתח אדם פיו לשטן, לא יאמר אדם לחבירו ולא לבניו 'תלך ותמיר', מומר יהיה. אחד היה רגיל לקרוא לבני אדם כשמדברים דברים שלא היו נראים לו 'פגר' או פעמים אמר 'אתה עושה כמו כומר', אמר ליה החכם: 'לא יתכן כך לזרע ישראל שלא יתקיים בו או בזרעו, לכך חדל לך” (ספר חסידים, סימן תעט^[8]).

שימושים בביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפץ חיים קרא לספרו שמירת הלשון על שם הרעיון המובע בפסוק זה
"אָבִי שָׁמַר פִּיו, לֹא גָרַע מֶנּוּ עָיִן, / וּכְטוֹב לֵב הַצַּדִּיק בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן / הֵרִים גַּבּוֹת עֵינָיו הָעֲבֻתּוֹת לְמַעְלָה / וַיִּרְמֹז בְּאֶצְבַּע." (יוֹנָה הַחַיָּט, מאת ח"נ ביאליק, באתר ויקיטקסט)
"אין מפלגה אשר מנהלה ישמור פיו ושפתיו מהוציא דבר מגונה מפיו כמו מפלגותנו אנחנו." (קול מחזיקי הדת, 15 בדצמבר 1905, באתר עיתונות יהודית היסטורית)