רבי חנינא בן דוסא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי חנינא בן דוסא
חנינא בן דוסא
הכניסה לקבר המיוחס לרבי חנינא בן דוסא ואשתו מהמאה ה-13 בכפר עראבה
הכניסה לקבר המיוחס לרבי חנינא בן דוסא ואשתו מהמאה ה-13 בכפר עראבה
הכניסה לקבר המיוחס לרבי חנינא בן דוסא ואשתו מהמאה ה-13 בכפר עראבה
לידה המאה ה־1
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה המאה ה־1 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה עראבה
מקום מגורים ערב
מקום פעילות ארץ ישראל
תקופת הפעילות דור ראשון לתנאים
השתייכות הדור הראשון לתנאים
רבותיו רבן יוחנן בן זכאי
בני דורו רבן גמליאל הזקן, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, יונתן בן עוזיאל
אב רבי דוסא בן הרכינס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבי חֲנִינָא בֶּן דוֹסָא היה תנא בן הדור הראשון, בסוף ימי בית שני. תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. מתורתו נשתמרו במשנה ובגמרא אמרות המייחסות חשיבות רבה ליחסים שבין אדם לחברו ומדגישות את חשיבות המעשה על פני הלימוד.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגורר בעיר ערב (כיום העיר עראבה) שבגליל[1] (שם מצוי היום קבר שמיוחס אליו) ולמד אצל רבן יוחנן בן זכאי,[2] שגר אף הוא באותה עיר.[3] רבי אשתורי הפרחי טען בספרו כפתור ופרח[4] שרבי חנינא היה בנו של רבי דוסא בן הרכינס.

במקורות חז"ל מופיע רבי חנינא בן דוסא בעיקר בהקשרים ניסיים, בתפילתו היה האל מרפא את החולים:

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף

ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות מדי של אישה ענייה להספיק לבניית בית שלם ולחומץ שבו הודלקו נרות השבת של בתו לדלוק שבת שלמה, כאילו היה שמן. בתוספתא מסופר שנחש הכיש אותו כששהה בתפילת עמידה, אך הוא כלל לא שם לב, והנחש מת. ואילו בתלמוד בבלי מובאת הברייתא הבאה:

מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.[5]

בכמה אגדות מוזכר עוניו של רבי חנינא בן דוסא. הוא ואשתו מובאים כדוגמה לבני אדם שיקבלו שכר על מעשיהם רק בעולם הבא. אגדה אחת מספרת על חכמים שנסעו בים ומצאו תיבה של אבנים יקרות המונחת במעמקי הים וכרישים שומרים עליה. לאחר שלא הצליחו לקחת את התיבה, יצאה בת קול מן השמים ואמרה להם לעזוב את התיבה של אשת רבי חנינא, תיבה שבעולם הבא אשת רבי חנינא תשים בה את התכלת של הצדיקים. באגדה אחרת, הממחישה את אפשרות השכר בעולם הזה אל מול השכר בעולם הבא, ירדה מן השמים רגל של שולחן זהב כדי לעזור לרבי חנינא ואשתו שהיו עניים מאוד, וכשרבי חנינא בן דוסא ואשתו הבינו שבתמורה לרגל לעתיד לבוא ישבו כל הצדיקים בגן עדן על שולחנות בעלי שלוש רגלים והם ישבו על שולחן של שתי רגלים, החזירו את המתנה לשמים. עוניו של רבי חנינא בן דוסא מוזכר גם בהקשר החברתי, מלבד ההקשר התאולוגי: הוא ואשתו העמידו פנים כאילו יש להם מה לאכול כדי לא לקבל צדקה מידי אחרים.

רבי חנינא הוזכר בגמרא כמי שכל העולם מתקיים בזכותו: ”בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת”.[6] במקום אחר מובא שהוא פגש בלילה באגרת בת מחלת (מזיקה) שאמרה לו: לולי מכריזים ברקיע היזהרו ברבי חנינא ובתורתו, היית בסכנה. נענה רבי חנינא: אם חשוב אני בשמים, גוזרני שלא תעברי במקום יישוב לעולם. ביקשה ממנו אגרת שיניח לה זמן מועט בו תוכל לשוטט מעט, והוא העניק לה רשות לשוטט בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בו (לפי מנהג הימים ההם) האנשים בביתם.[7]

המשנה מעידה על רבי חנינא בן דוסא כי ”משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה” (עושי מעשים טובים או עושי מעשה נסים).[8]

דוגמה נפוצה על כך שהקדוש ברוך הוא שומר אף בהמתן של צדיקים שהם בדרגה גבוהה ביותר, היא חמורו של רבי חנינא בן דוסא, שגנבוהו שודדים, וסירב לאכול מהתבואה כיון שלא עוּשׂרה. הסיפור מלמד שהוויית חייו של רבי חנינא בן דוסא התפשטה אף על קנייניו.[9]

לפי עדויות מאוחרות, רבי סעדיה גאון היה מצאצאיו של התנא רבי חנינא בן דוסא,[10] ונטען כי היה כהן.[11] אולם מתנגדיו כינו אותו מקהל גרים.[12]

קברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום קברו של רבי חנינא הוא נושא שנוי במחלוקת. מקום קבורתו אינו מתואר בכתבי חז"ל, וקיימות כ-4 מסורות מאוחרות לגביו. המרכזית מבניהם היא בעראבה - עיר מגוריו.

עין זיתים (המאה ה-13)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב השליח (1258-1270 לערך) מתאר את קברו של רבי חנינא בעין זיתים, לצד קברו של רבי יהודה בר אילעאי ותלמידיהם.

עראבה (המאה ה-13)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידו של הרמב"ן (1270-1320 לערך) מתאר את קברם של רבי חנינא ואשתו בעראבה.

צפת (המאה ה-14)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק חילו (1333 לערך) מתאר את קברו של רבי חנינא בצפת.

בית חנינא (המאה ה-14)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק חילו (1333 לערך) מתאר את קברו של רבי חנינא גם בבית חנינא.

מאמרותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.[13]
  • כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.[14]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 יצא סרט קולנוע חרדי הראשון בהיסטוריה של האחים יהודה ואברהם גרובייס בשם 'לא תוכל להתעלם' העוסק בסיפור חייו של רבי חנינא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]