מוסר (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוסר
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד א'; מסכת גיטין, דף ז', עמוד א'; מסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א'
משנה תורה ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכות א'י"א
שולחן ערוך חושן משפט, סימן שפ"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוֹסֵר (במקור: מסור) הוא מונח הלכתי המתייחס למי שגורם לאדם מישראל או לממונו להימסר בידי גורם בעל כוח, בעיקר שאינו יהודי. דין זה תוקן כדי להילחם בתופעת המלשינות, כדי שיהודי שהיה לו סכסוך עם יהודי אחר, לא ישתמש בשלטון או בגורם אחר בעל כוח כדי לנקום בו[דרוש מקור]. על פי ההלכה ניתן להרוג את המוסר גם בלי דין. דין זה אינו משמש ככלי ענישה, אלא ככלי מניעה, והוא רלוונטי כל עוד נשקפת סכנה מהמוסר, בדומה לדין רודף.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו הדין הוא בתלמוד, כנראה על רקע של חיי יהודים בין גויים, תחת שלטון האימפריה הרומית או הפרסית, כפי שמתועד בתלמוד הבבלי על מעשה התנכלות לראש הגלות שם. דיני מוסר נדונו בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז, ברמב"ם בהלכות חובל ומזיק ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ח.

גדרו של מוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם קובע כי "אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בממונו בין בגופו, ואפילו רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מיצר לו ומצערו"[1]. הרמב"ם יוצר הבחנה בין שני סוגי מוסרים, "שנים הם המוסרין: המוסר חבירו ביד עכו"ם להורגו או להכותו, והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם, ושניהם אין להם חלק לעוה"ב"[2].

הוא מביא שם כדוגמה למוסר, פלוני, שבעקבות גזירת מלך להביא לו יין או תבן, מספר על רכוש זה שנמצא אצל אדם מסוים, וגורם בכך שרכוש זה נלקח בידי אנשי המלך.

כל דין מוסר הוא במי שמגלה רכוש של זולתו מיוזמתו ומרצונו החופשי, אך אם נכפה עליו לספר הוא פטור. על פי ספר החינוך, שמסנף את איסור מוסר לרכילות, הכפייה לספר לא חייבת להיות בעינוי גופני או באיום על עינויים, אלא אף באיום ללקיחת כספו או רכושו של אדם[3].

דינו של מוסר שגרם לנזק ממוני, שהוא או יורשיו חייבים לפצות את הנפגע מהטוב שבנכסיו. "המוסר ממון חבירו ביד אנס, חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גובין מיורשיו, כשאר כל המזיקין"[4].

רבי נתן מברסלב כתב בדרשה חסידית כי ההיתר להרוג מוסר אפילו שמסר רק ממון, הוא כיוון שפגיעה בפרנסת יהודים היא פגיעה בתשתית שעליה מתבססת האמונה, ובלשונו: ”עִקַּר הַמַּעְיָן שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה”.[5]

התמודדות עם מוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מורידין ולא מעלין

כדי למנוע ממוסר למסור, הרמב"ם סובר שמותר להורגו אפילו בזמנו שלא דנו דיני נפשות, אבל רק שהאדם עומד במריו, לאחר שקיבל התראה שלא למסור את זולתו[6], כפי המסופר בתלמוד על רב כהנא. ויש האומרים כי אין להורגו, אם אפשר להנצל ממנו בפגיעה באחד מאיבריו, כמו לחתוך לשונו או לעוורו, שדינו של מוסר אינו גרוע מדין רודף. הראשונים מבארים שמותר להורגו שנחשב רודף שחוששים שהמלכות תייסרו ותהרוג אותו שמא יש לו יותר[7]. ובספר היראים ביאר שחוששים שכשיבואו לגבות ממנו ימנע מלתתו להם ויהרגוהו על מנת ליטול הממון.

מכיוון שההריגה איננה בגדר של עונש אלא מניעת המעשה, לאחר שכבר ביצע את המסירה אסור להורגו, אלא אם כן הוא נעשה מועד למסור, ועלול למסור שוב. השולחן ערוך קובע: כי "מי שמוחזק ששלשה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד עכו"ם, מבקשים עצה ותחבולה לבערו מהעולם"[8]. וכן פוסקים התשב"ץ[9] והכתב סופר[10]. אמנם בזמן הזה נפסק שאסור להרוג מוסר, כדברי ה"חזון איש"[11].

על פי רבנו אשר מלוניל במקרה של מוסר מועד, הדרך להתמודד איתו היא למוסרו בעצמו ביד השלטון. על פי בעל הטורים לאחר התראה "מצווה למוסרו ביד השלטון". אדם נוסף שמותר למוסרו ביד השלטון לפי בעל הטורים הוא מי שמיצר ומצער לציבור, אבל לא ליחיד. "וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו ולקנסו ולאסרו"[12].

היחס למוסר בחברה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילות היהודיות היחס לאנשים שגרמו ליהודים או רכושם להמסר לידי גויים, היה יחס כאל בוגדים ורשעים - "שהוא רשע ואין לך פסול יתר מזה"[13]. לפי הרמב"ם ה"מוסר" אין חלק לעולם הבא, ויצא מכלל ישראל[14] ונחשב לפחות מגוי. ובדומה סובר המהר"ל[15] שמוסר ופורש מדרכי ציבור הם עניין אחד, וכותב "וכן המוסר ממון ישראל ביד גוי הוא מדרכי המינות, אשר אינו חס על ישראל בעל אמונתו, ומוסרו ביד הגוי".

השלכות מעשיות שמרחיקות אדם שנחשב למוסר מהקהילה היהודית, הם פסילתן וגניזתן של כתבי קודש שכתבם מוסר, כדין ישראל מומר או כותי[16] וכן פסילתו של מוסר לתת עדות בבית דין[14].

הריגת מוסרים בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה השניה בארץ ישראל, ר' אלעזר בן רבי שמעון ורבי ישמעאל בן רבי יוסי היו מסגירים למוות גנבים יהודים, ורבי אלעזר אף גרם למותו של כובס שהעליב אותו.[17] לדעת כמה מהפרשנים, מותר לממונים מטעם השלטון למסור למלכות כי זהו תפקידם, בדין שנקרא 'הרמנותא דמלכא' (=צו המלך).[18]

במאה השלישית בבבל, אדם שרצה להסגיר תבן של חבירו למס נהרג בידי רב כהנא, שנאלץ לברוח עקב כך לארץ ישראל.[19] ורב שילא נתן מלקות לאדם שקיים יחסי מין עם נכריה, ובשל חשש מהלשנה המית אותו.[20]

במאה ה-12 בלוסנה, ר"י מיגאש סקל מוסר ביום כיפור בשעת נעילה,[21] והרמב"ם העיד על תופעה נרחבת של הריגת מוסרים בארצות המערב.[22]

במאה ה-13 בברצלונה, במאי 1279 הרשב"א כתב על הקזת דם דרך הזרועות של המוסר וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק, בהוראתו והוראת ר' יונה מגירונדי, בנימוק של הוראת שעה.[23]

במאה ה-14 הרא"ש העיד על תופעת המתת המוסרים: "וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת",[24] והיה מעורב אישית בכמה מקרים. באווילה, הרא"ש תמך בגביית תשלום על הריגת מוסר בשם נהוראי.[25] בסביליה, מוסר בשם דון פטרו הוצא להורג בתמיכתו,[26] ויחד עם בניו ר' יהודה ור' יעקב פסק להרוג מוסר בשם יוסף בן שמואל.[27]

במאה ה-15 בשטרסבורג, מוסר בשם שלמינט הוטבע בנהר בהוראת ר' שמואל שלטשטט רב העיר.[28]

במאה ה-16 בבודון, מוסר הומת בחנק.[29]

במאה ה-19 בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה, נהרגו שני מוסרים בשנת 1836, בהוראת ר' ישראל מרוז'ין, שנאסר לכמעט שנתיים ואז ברח לאוסטריה.[30]

מדינת ישראל ודין מוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן פשוט[דרוש מקור] נראה כי דין מוסר שייך בעיקר בגלות, כאשר ישנו שלטון של גויים ואין מערכות צדק שיכולות להגן מפני התעמרות ביהודים וברכושם. זאת ועוד, נראה כי דין זה לא יכול להיות מכוון כלפי השלטון ואנשיו, בשל סמכותו מצד הכלל ההלכתי דינא דמלכותא דינא וכן מצד דין של מלך ישראל[31].

עם זאת, נראה שיש הסוברים כי דין מוסר חל גם כלפי מדינת ישראל[דרוש מקור], ובמיוחד בשל מערכת המשפט שלה שלא דנה לפי דין תורה, ועלולה לענוש ולקנוס שלא לפי המשפט העברי הטהור. בקרב החרדים למשל רווחת הדעה שאסור לדווח ולהביא לידיעת המשטרה על פשע שביצע אדם, כי בכך הם עוברים על דין מוסר. בתקשורת דווח כי חבר הכנסת החרדי יעקב ליצמן התחבט רבות והתייעץ עם רבנים לפי שדיווח על ההצבעה הכפולה של חבר הכנסת יחיאל חזן[32]. לעיתים נעשה שימוש בכלי זה לניגוח במאבק פוליטי. כך למשל קרה כאשר שר התקשורת החרדי ממפלגת ש"ס אריאל אטיאס, החליט לסגור את תחנות הרדיו הפירטיות. בשל ביצוע החלטתו ניתלו מודעות נאצה הקובעות כי חל עליו דין מוסר[33].

סוגיית מוסר עלתה לדיון ציבורי גם במגזר הדתי-לאומי בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות. רבנים בציבור הדתי לאומי כרב משה צוריאל[34] טענו כי סיוע בהעברת רכוש יהודי לידי ערבים, אף שהשלטון היהודי מצווה על כך, הוא בגדר של דין מוסר ואסור לעשותו. בניגוד לרב צוריאל שטען טענה כללית, הרב ישראל אריאל הצביע באופן קונקרטי על אנשים שיש להם אחריות בדבר, והוציא בשנת 2007 "פסק הלכה" של דין מוסר כנגד האלוף יאיר נוה, ששימש אז כאלוף פיקוד המרכז, בגין הוצאת צוי הרחקה כנגד פעילי ימין ביו"ש. בעקבות פסק ההלכה, הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית בסעיף הסתה לאלימות כנגד הגורמים המעורבים: הרב אריאל[35][36], הרב ישי באב"ד, מזכיר ועד רבני יש"ע[37] ועוד. מנגד שורת רבנים ואישי ציבור התייצבו להגנת נוה, ביניהם מועצת יש"ע, חבר הכנסת אורי אריאל והרב הראשי האשכנזי, הרב יונה מצגר. הרב צפניה דרורי יצא להגנת האלוף ותקף את הפסק באופן חריף, "כל מי שפוסק דין מוֹסֵר, למפקד שמציל רבים מישראל - הֵחִיל על עצמו דין רודף"[38].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה ט'
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה י"ב
  3. ^ ספר החינוך, מצווה רל"ו
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה א'
  5. ^ ליקוטי הלכות/חושן משפט/הלכות מאבד ממון חבירו ומסור ד
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה י'
  7. ^ רא"ש, בבא קמא, פרק י', סימן כז
  8. ^ שו"ע, חושן משפט סימן שפ"ח
  9. ^ שו"ת תשב"ץ, ח"ב סי' כ"ו
  10. ^ שו"ת כתב סופר, יו"ד סי' קל"ז
  11. ^ יורה דעה, סימן ב, סוף סעיף טז.
  12. ^ טור, חושן משפט סימן שפח
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה ח'
  14. ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"א, הלכה י'
  15. ^ חידושי אגדות ח"א, עמ' קיב, על מסכת ראש השנה י"ז ע"א
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א', הלכה י"ג
  17. ^ בבא מציעא פג ב
  18. ^ חידושי ריטב"א על בבא מציעא פג ב, ד"ה 'אמר להם'. ובית יוסף על טור חושן משפט, סימן שפח אות יב בסופו.
  19. ^ בבלי בבא קמא קיז א
  20. ^ ברכות נח א
  21. ^ תשובות הרא"ש יז ו. וכן שו"ת 'זכרון יהודה' לר' יהודה בן הרא"ש, תשובה עה
  22. ^ משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ח יא
  23. ^ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סעיף 52, אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב. מצטט מכתב למהר"ם מרוטנבורג, בפרסום של רד"צ הופמן. וראו שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רל"ח
  24. ^ תשובות הראש י"ז ו
  25. ^ תשובות הרא"ש ו כב
  26. ^ תשובות הרא"ש י"ז א
  27. ^ שו"ת זכרון יהודה עה
  28. ^ מכתב חרם, בתוך: חמישה קונטרסים, וינה תרכ"ד
  29. ^ שות זקן אהרן / תנא דבי אליהו, תשובה צה
  30. ^ נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות. דוד אסף 2006
  31. ^ עיינו ברמב"ם משנה תורה, הלכות מלכים סוף פרק ג' ופרק ד', שם קובע הרמב"ם שיש למלך ישראל רשות להרוג כל מי שממרה את פיו ומי שמבזהו, וכן סמכויות מופלגות נוספות כמו הטלת מיסים ומכס, גיוס לצבאו ולתפקידים שנדרשים לקיום המדינה ועוד
  32. ^ אבישי בן חיים, שלמות הארץ או הפער החברתי?, אתר nrg
  33. ^ חזקי עזרא, "דין מוסר" על שר התקשורת מש"ס, באתר ערוץ 7
  34. ^ הרב משה צוריאל, האם משתתפי הגירוש כשרים למניין?, באתר ערוץ 7
  35. ^ חקירה פלילית נגד רבנים שגזרו "דין מוסר" על אלוף פיקוד מרכז, אתר הארץ
  36. ^ ראש מכון המקדש נחקר על הסתה ואיומים על נווה, אתר הארץ
  37. ^ המשטרה עצרה את מזכיר ועד רבני יש"ע, אתר NFC
  38. ^ קובי נחשוני, הרב צפניה דרורי יוצא להגנת אלוף פיקוד מרכז, באתר ynet, 6 בפברואר 2007


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.