משה זנבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה זנבר

משה זנבר (29 במרץ 1926 - 1 באוקטובר 2012) היה כלכלן ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנגיד בנק ישראל (1976-1971) וכיו"ר בנק לאומי (1995-1988). לאחר עלייתו לישראל כניצול השואה מהונגריה, השתלב בתחום המחקר הכלכלי וכעובד בכיר במשרד האוצר. היה הממונה על התקציבים ושימש יועצם של לוי אשכול ופנחס ספיר, תחת האחרון כיהן בפועל כשר המסחר והתעשייה (1971-1970).

זנבר היה פעיל בארבעה תחומים עיקריים:

  • באקדמיה – כחוקר וסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי בירושלים, בו מונה לסגן מנהל המכון. כמו כן לימד סטטיסטיקה ושיטות מחקר באוניברסיטאות.
  • בשירות המדינה – במסגרת תפקידיו השונים במשרד האוצר: מנהל מחלקת מחקר במשרד האוצר (1960-1958, סגן מקצועי של הממונה על הכנסות המדינה (1963-1960), הממונה על תקציבים ויועץ כלכלי של משרד האוצר (19681963). לאחר פרישתו מהמשרד המשיך לשמש כיועץ כלכלי של שר האוצר ספיר. בנובמבר 1971 נתמנה לנגיד בנק ישראל לתקופה של חמש שנים. ב-1977 מונה לעמוד בראש ועדת זנבר לענייני הרשויות המקומיות.
  • במגזר העסקי – מילא תפקידים שונים כיו"ר מוסדות עסקיים בבנקאות, בתעשייה ובביטוח, בהם יושב ראש בנק לאומי לישראל.
  • במגזר הציבורי - בפעילות מגוונת בתחומי חינוך, תרבות, ספורט ומדע. שימש יושב ראש נאמנות תיאטרון הבימה,[1] יושב ראש חבר הנאמנים של המכללה למינהל[2] ועשרות תפקידים אחרים. בסוף שנות השמונים החל לפעול לרווחת ניצולי השואה בישראל ובעולם וכיהן בתפקידים בכירים כגזבר עולמי ויושב ראש הוועד המנהל של ועידת התביעות.

עד למותו היה נשיא מוזיאון ינקו דאדא, יושב ראש מועצת תיאטרון יידישפיל ונשיא כבוד של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ושל לשכת המסחר הבינלאומית בישראל.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה זנבר נולד ב-1926 בקצ'קמט שבהונגריה לשלמה ומרים זנדברג, שנספו בשואת יהודי הונגריה בשנת 1944. בנעוריו היה ספורטאי פעיל ועסק בטניס שולחן, סיף, היאבקות וכדורגל. כמתאבק זכה באליפות בתי הספר בעירו. בעקבות פלישת גרמניה להונגריה במרץ 1944, הורחקו היהודים מנבחרות הספורט. בעקבות זאת היה זנבר שותף בארגון ליגת כדורגל מיוחדת לשחקנים יהודים מרחבי המדינה. בראשית יוני 1944 גויס לשירות העבודה ההונגרי וכעבור חודשים ספורים הוסגרה יחידתו לידי הגרמנים והם הועברו למחנה הריכוז דכאו. באפריל 1945 הועלה על "רכבת מוות" לכיוון הרי האלפים, אשר שוחררה ב-2 במאי בעיירה זהאופט בדרום בוואריה על ידי צבא ארצות הברית. זנבר חלה בטיפוס הבהרות ולאחר תקופת התאוששות חזר להונגריה והחל בלימודי כלכלה באוניברסיטת בודפשט. במקביל היה חבר "הפועל" בבודפשט. כן הצטרף לתנועת "העובד הציוני" ובהמשך נתמנה ראש מחלקת ההכשרה של התנועה.

בראשית 1948 התנדב לשורות ההגנה בהונגריה ובמסגרת המוסד לעלייה ב' עלה לארץ ישראל באוניית המעפילים האחרונה "Fabio" (שמה הוסב בהמשך ל"קרבות עמק איילון"). כעשרה ימים לאחר הגיעו לישראל נשלח לקרבות לטרון ונפצע קשה. בסיום שירותו, כנכה צה"ל, החל בלימודי כלכלה, סטטיסטיקה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שהעניקה לו תואר מוסמך בשנת 1953[3].

בשנים 1958-1951 עבד כחוקר וכסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי בירושלים[4], בהנהלת לואי גוטמן. ב-1956 מונה לסגן מנהל המכון. זנבר התמחה במתודולוגיה של מחקרים חברתיים וכלכליים והיה מחלוצי החוקרים של תחום כלכלת צרכנים. מחקרו המקיף בדבר התפלגות ההכנסות בישראל לצורכי מדיניות מסים ומדיניות חיסכון היווה בסיס לשורת מחקרים עוקבים בתחום ולסדרת מאמרים ברבעון לכלכלה.[5] אחד ממאמריו, "חלוקת ההכנסות וההתפתחות הכלכלית", בו ציין את הקשר הכלכלי בין אי שוויון לגובה החיסכון, העלה עליו ביקורת משמאל שטענה להשתלטות המחשבה הכלכלית הבורגנית[6]. דו"חותיו של זנבר על התפלגות ההכנסות בישראל היוו מקור נתונים לטענות השמאל על הפערים הגדולים בהכנסות בישראל[7].

פעילותו בשירות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1958 החל זנבר לעבוד במשרד האוצר כמנהל המחקר הכלכלי במנהל הכנסות המדינה[8]. בשנותיו הראשונות בשירות הציבורי היה זנבר מעורב בכל יוזמות החקיקה בענייני מיסוי ועמד בראש מרבית ועדות המומחים לעניינים אלה, בהן: תכנון הפיחות הגדול של 1962, הוועדות לענייני שערוך והצמדה בעקבות פיחות זה, מס שבח מקרקעין, החוק לעידוד השקעות הון, ועדה לבחינת גובה האגרות הממשלתיות[9] ועדה לבחינת מיסוי המוניות[10] ועדה לבחינת המיסוי על רכב ישראלי[11]. במסגרת תפקידו הצדיק זנבר את מדיניות הטבות המס של הממשלה לתחומים ספציפיים מטעמים סוציאליים, עידוד העבודה[12], פיזור אוכלוסיה, עידוד חסכון ועידוד הייצוא ומשיכת השקעות חוץ[13].

הוא פרסם מחקרים שונים בתחום חלוקת הכנסות וחלוקה מחדש של הכנסות באמצעות מיסוי ושירותים שונים המסופקים לאזרח באמצעות תקציב המדינה. זנבר ביצע את המחקר הראשון בתחום זה בשנות עבודתו במכון למחקר חברתי-שימושי (1954), אך המשיך בכך גם במינהל הכנסות המדינה וכממונה על התקציבים. מחקריו אלו שירתו את קביעת מדיניות האוצר לאורך זמן.

בקיץ 1963 מונה לוי אשכול לראש ממשלת ישראל ופנחס ספיר לשר האוצר. זנבר נתמנה ליועץ כלכלי של משרד האוצר ומספר חודשים לאחר מכן לממונה על התקציבים[14], מינוי שנכנס לתוקף ב-1 ביוני 1964[15]. במסגרת תפקידיו אלו הנהיג יוזמות ושינויים רבים, כגון הכנת תקציב ארבע שנתי משולב בתוכניות פיתוח ענפיות ארוכות טווח. בנושא זה התבקש זנבר על ידי המחלקה הכלכלית של האו"ם לכתוב עבורה ספר הדרכה.

כממונה על התקציבים הנהיג חידוש מרחיק לכת וכלל מדי שנה בהצעת התקציב אומדן בדבר השפעת התקציב על מצבן הכלכלי של קבוצות ההכנסה השונות. כמו כן שם זנבר דגש על ייעול פעילותם של משרדי הממשלה. עקב כך הוקמה ועדת הייעול הבין-משרדית, בראשותו של זנבר, שקבעה לה כמטרה לייעל את השירותים והתפוקה תוך כדי שיפור איכותם.

זנבר פעל רבות לקידום המחקר השימושי ובעיקר בתחומי התעשייה. הוא הנהיג מענקי מחקר (במקום הלוואות) לפרויקטים מאושרים על ידי המדענים הראשיים במשרדי הממשלה; לשם עידוד המחקר השימושי במוסדות האקדמיים הוא יזם הקמת חברות מיוחדות ליד האוניברסיטאות כמקשרות בין החוקרים והאוניברסיטה מצד אחד, לבין משקיעים פוטנציאליים בחברות העסקיות שיקומו על בסיס תוצאות מחקרים הללו, מצד שני. כמו כן הוא פעל לקידום ייצוא שירותים וידע מישראל בכל התחומים, מענף הסרטים ועד לעבודות הנדסיות. במסגרת מאמצים אלה יזם שינויי חקיקה חדשניים ובכך הניח יסודות להקמת ולהרחבת תעשיות עתירות מדע (היי-טק). במסגרת זאת הוקמו, בין השאר, קריות המדע בסמוך למוסדות השונים להשכלה גבוהה.

מתוקף תפקידיו במשרד האוצר פעל גם במסגרת חברות ממשלתיות שונות והיה חבר מועצות המנהלים של מקורות, כימיקלים לישראל וחברות נוספות. באל על עמד מספר שנים בראש ועדת הכספים. לאחר שפעל להקמת המועצה להסדר ההימורים בספורט מתוקף חוק, מונה ב-1967 ליושב ראש הראשון שלה.

במהלך שנות ה-60 היה אחראי על מדיניות השכר של הממשלה, לא רק כלפי עובדי המדינה אלא גם כלפי כלל העובדים במשק. בין השנים 1965-1963 היה נושא השכר רגיש ביותר ושביתות פרצו בזו אחר זו. בסערת מערכת הבחירות לכנסת השישית מונו זנבר ועודד מסר, מנכ"ל משרד העבודה, כמכריעים בלעדיים בכל סכסוכי העבודה במשק. כיועץ כלכלי של האוצר הוא היה בין יוזמי ומתכנני מדיניות המיתון ב-1965 ושל "עסקת החבילה" המוצלחת ב-1970 בין הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים.

בשנים 1971-1970 שימש בפועל כשר המסחר והתעשייה, כממלא מקומו של פנחס ספיר שכיהן באותה עת גם כשר האוצר. בתקופה זו נוצר מתח ביטחוני עם מצרים והממשלה נאלצה להטיל מסים חדשים, בעקבותיהם הייתה סכנה של היווצרות ספירלה אינפלציונית של מחירים. על זנבר הוטל לרכז את פעילות הממשלה בנושא.

פעילות בנושא הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת תפקידיו במשרד האוצר, לאחר מלחמת ששת הימים עסק זנבר בגיבוש מדיניותה הכלכלית המעשית של ישראל כלפי שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. מלבד פעילותו זו, הטילה עליו הממשלה את ריכוז הצוות לתכנון חיבורו של הר הצופים עם ירושלים, בחינת היוזמה להפיכת רחבת הכותל המערבי למקום מרכזי ליהודים, פתיחת הציר לשער ציון, שיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה ויצירת "חגורה ירוקה" סביב חומות העיר העתיקה.

בסוף 1969 הופקד מטעם ראש הממשלה גולדה מאיר על גיבוש תוכנית חלופית להצעת האו"ם בנוגע ליישוב פליטים ופיצויים על רכוש. זנבר גיבש תוכנית פיתוח כלכלית-פוליטית ותוכנית למימון הפעולות, אך אלו נגנזו בעקבות אי הגעתו לישראל של שליח האו"ם. שלוש שנים מאוחר יותר, בהיותו נגיד בנק ישראל, נענה לבקשתה של מאיר לעדכון התוכנית והעלאתה בפני הבנק העולמי.

הוא נמנה עם מייסדי "קבוצת רחובות", בראשות פרופסור עמוס דה שליט, שעסקה בגיבוש עקרונות למדיניות כלכלית וחברתית רצויה לישראל לטווח הארוך, תוך התחשבות בצרכים של האוכלוסייה הערבית. יחד עם שמעון פרס ואחרים יזם בסוף שנות ה-60 את הקמת "הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים" ועמד בראשה עד 1992. בשנים הראשונות לפעילותה עסקה הנאמנות בעיקר בפעילות הומניטרית וכלכלית פרטית בכל שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. במשך הזמן התמקדה פעילותה בלבנון ובסוגיות שנבעו מהקמת הגדר הטובה.

לימים, בתקופתו כיושב ראש בנק לאומי לישראל הקים המוסד את הבנק הפלסטיני הבינלאומי הראשון.

נגיד בנק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1971 מונה לנגיד בנק ישראל, למשך חמש שנים.[16] הייתה זו אחת התקופות הקשות ביותר בכלכלת ישראל, כתוצאה משורת אירועים חיצוניים בעלי השלכות כלכליות מרחיקות לכת: מלחמת יום הכיפורים, משבר האנרגיה העולמי והתחמשותן המחודשת של ארצות ערב. על המדיניות המוניטרית הוטלו משימות כבדות במיוחד. "אשראי החירום" שהנהיג בתקופת המלחמה היה משמעותי להבראת המשק.

בתקופה זו עבר בנק ישראל תמורות רבות. חוק הבנקאות הקיים הוחלף בחדש ובין היתר הועברה לבנק אחריות הפיקוח על מטבע חוץ ופיחותים בלירה נעשו כלפי סל המטבעות ולא כלפי הדולר האמריקני. פעולות בולטות נוספות בתקופה זו: הקמת הבנק הבינלאומי הראשון ופירוק בנק ארץ ישראל-בריטניה.

זנבר שימש כנציג ישראל בקרן המטבע הבינלאומית, בבנק העולמי ובמרכז הבוררות הבינלאומי לענייני השקעות שעל יד הבנק העולמי. בין פעולותיו הבינלאומיות בולטות שתי יוזמות[17]:

  1. הקמת מוסד בחסות הבנק העולמי המספק ערבות לייצוא נכסי הון בין מדינות מתפתחות, הצעה אשר אומצה מאוחר יותר על ידי ארגון מדינות אמריקה הלטינית.
  2. תוכנית למכירה הדרגתית של הזהב המוניטרי בתיאום קרן המטבע הבינלאומית.

ועדה לענייני הרשויות המקומיות ("ועדת זנבר")[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19771981 שימש זנבר בהתנדבות כיו"ר הוועדה הממלכתית לענייני הרשויות המקומיות והיחסים בינן לבין הממשלה. בוועדה ישבו 15 חברים, בהם שישה פרופסורים בעלי התמחויות שונות, שלושה אנשי ציבור, שלושה מנכ"לי משרדים ממשלתיים ושלושת ראשי מרכז השלטון המקומי. על הוועדה הוטל לבחון את היחסים בין הממשלה לבין השלטון המקומי בכל התחומים ולגבש המלצות עקרוניות ומעשיות. דו"ח הוועדה הוגש לידי ראש הממשלה מנחם בגין ובו המלצות מפורטות בכל התחומים. למרות התמיכה הנרחבת בכנסת ובמרכז השלטון המקומי, רק חלק מן ההמלצות מומשו.

ההמלצות המרכזיות של הוועדה קראו להעברת מרכז הכובד של אספקת השירותים לאזרחים לידי הרשויות המקומיות, תוך הגדלת הכנסותיהן העצמאיות והרחבת שיקול הדעת שלהן בתחומי פעילותן. זאת לצד קביעת קריטריונים ברורים להשתתפות ממשלתית בתקציבי הרשויות המקומיות וקביעת סל שירותים תקני. המלצות אלו, ברובן, לא מומשו מחמת התנגדותו של שר האוצר יורם ארידור.

פעילותו במגזר הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968, לצד תפקידו כיועץ כלכלי לשר האוצר, מונה על ידי זאב שרף ליו"ר הבנק לפיתוח התעשייה. בתפקיד זה כיהן עד מינויו לנגיד בנק ישראל. עם הקמת החברה לישראל נתבקש על ידי ראש הממשלה, בעקבות דרישה של משקיעי חוץ, לכהן גם כסגן יו"ר החברה והאחראי על השקעותיה.

עם סיום כהונתו כנגיד הבנק פנה באופן מלא לפעילות בסקטור הפרטי והעסקי ומילא תפקידים רבים, בהם: יושב ראש תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטרום) (19771981), יושב ראש בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח, יושב ראש סולל בונה,[18] יושב ראש צלון תעשיות, יושב ראש חברת הביטוח לה נסיונל, יושב ראש מפעלי נייר חדרה ואחרות. כמו כן שימש בורר בסכסוכים עסקיים סבוכים ובהם עזבון הירש. לבקשת מוסדות התנועה הציונית, עמד בראש הוועדה לבדיקת המבנה הארגוני של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית שהגישה מסקנותיה ב-1988.

בשנים 1988 - 1995 כיהן כיושב ראש בנק לאומי לישראל ויושב ראש חברת הבת "אפריקה ישראל". בתקופתו הוקמו חברת "תעוזה" להשקעות בהיי-טק וחברת בת בנקאית בהונגריה. שנות כהונתו הביאו ליציבות בהנהלת הבנק ופעולותיו בשוק הבינלאומי, לאחר שבמשך שנתיים קודם למינויו התפטרו שלושה יושבי ראש (ארנסט יפת, אלי הורביץ ומאיר חת) ושני דירקטוריונים שלמים (כתוצאה מסכסוכי עבודה חריפים ומתמשכים עם עובדי הבנק). החלה צמיחה מחודשת של הבנק וברווחיותו חל שיפור ניכר.

כיהן כנשיא לשכת המסחר הבינלאומית בישראל (2003-1992) ונבחר פעמיים כחבר הנהלה של הלשכה העולמית בפריז.

עם פרישתו מבנק לאומי עסק בייעוץ פיננסי פרטי.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים הנהיג זנבר ארגונים בתחומי החינוך, התרבות, הספורט והקשר עם התפוצות. בין תפקידיו:

תחום ארגון תפקיד תחילת הכהונה סיום הכהונה
מדיני וקשרי חוץ הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים יושב ראש 1968 1992
המגבית היהודית המאוחדת לישראל יושב ראש  ? 1982
קרן תרבות ישראל-בלגיה יושב ראש 1985 1995
העמותה לקידום הקשרים בין ישראל להונגריה יושב ראש 1984 1989
הפדרציה העולמית של יהודים דוברי הונגרית נשיא כבוד
אקדמיה ומדע המכללה למינהל יושב ראש חבר הנאמנים 1972 1995
מכון משואה יושב ראש חבר הנאמנים
אגודת האקדמאים למדעי החברה והרוח נשיא[19] 1974 1979
עמותת ענבר לנפגעי מחלות ראומטיות נשיא 1987 1999
חברת נ.א.ס.ס. לטכנולוגיה רפואית יושב ראש 2002 2008
תרבות וספורט תיאטרון הבימה יושב ראש 1969 1982
מוזיאון ינקו דאדא נשיא 1982 2012
תיאטרון יידישפיל יושב ראש 2003 2012
תיאטרון ביממ"א יושב ראש 1983  ?
המועצה להסדר ההימורים בספורט יושב ראש 1967 1968
קרן ספורטאים מצטיינים יושב ראש 1971 1972

נמנה עם מייסדי המועצה לארץ ישראל טובה והמועצה לישראל יפה ושימש חבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב, של הטכניון ושל מכון תבל. במשך השנים היה חבר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים וחבר המועצות הציבוריות של אקדמיה בצלאל, מכון דוד הורוביץ לחקר ארצות מתפתחות ואגודת ארתור רובינשטיין הבינלאומית למוזיקה.

בסוף שנות השמונים מונה על ידי ממשלת ישראל לחבר המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה. בשנים מאוחרות יותר פעל גם בהנהלת יד לוי אשכול.

לקראת הבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-26, האחרון והסמלי, ברשימת מפלגת גיל.

רווחת ניצולי השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנבר הקדיש זמן רב לפעילות למען ניצולי השואה וב-1987 היה ממייסדי ויושב ראש הראשון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. בתפקיד זה הוביל לצירוף המרכז כחבר בפורום הארגונים של ועידת התביעות. בתפקיד היושב ראש כיהן עד 2003, אז נבחר לנשיא כבוד, ופעם נוספת בשנים 2012-2011.

זנבר פעל בשיתוף ובמסגרת של מרבית ארגוני הנצחת השואה בישראל וב-2005 מונה ליושב ראש המועצה הציבורית בנושא "תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל".

עם הצטרפות מרכז הארגונים אל ועידת התביעות היה לדמות מובילה בתחומי עיסוקה, נבחר לגזבר עולמי ומאוחר יותר ליושב ראש הוועד המנהל. בשנים אלו היה גם חבר בוועדה שהקימה ממשלת שווייץ בעניין ניצולי שואה נזקקים, וב-1998 מונה לחבר הוועדה הבינלאומית לענייני ביטוח מתקופת השואה בראשותו של לורנס איגלברגר.

בשנת 2000 פורסם ספרו "זהב השואה: נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשווייץ".

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנבר זכה לאותות הוקרה רבים, המרכזיים שבהם: יקיר העיר תל אביב-יפו (2000), אזרח כבוד של מטולה (1973), אות לשכת המסחר על מפעל חיים (2004), תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן (2000), אות ההומניטריות המיוחד מטעם ארגון בני ברית (1995), פרס משרד הפנים (1986) ופרס הרצל (1973).

ב-2003 הוקם במסלול האקדמי המכללה למינהל "המכון לחקר הכלכלה הציבורית והעסקית על שם משה זנבר". לרגל מאורע זה הודפס ספר מחווה ("חמישים שנות כלכלת ישראל") המוקדש להישגיו בתחום הכלכלה ונפתח בדברי ברכה של שמעון פרס.

ב-2004 הוענק לזנבר אות הצלב המרכזי על ידי נשיא הונגריה, העיטור האזרחי הגבוה ביותר במדינה.

ב-2011 מונה לחבר כבוד של המכון האירופאי לזיכרון השואה, מינוי לו זכו חמישה אישים נוספים בלבד ובהם נשיא צ'כיה ואצלב האוול וחתן פרס נובל אלי ויזל.

ספרו "שנה לאין קץ" על קורותיו במלחמת העולם השנייה תורגם לשפות רבות וזכה בפרס "יד ושם".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של זנבר שימש נציג משפחתו בהונגריה בעסקי ייבוא וייצוא סחורה חקלאית. בשנת 1941 נלקח על ידי הנאצים למחנה עבודה ושוחרר עקב גילו המתקדם, עד למעצרו ב-1944 ומותו במחנות. אמו, מרים, התייתמה מהוריה בילדותה וגדלה בבית יתומים בגרמניה. לאורך השנים עסקה בהנהלת החשבונות של עסקי המשפחה, עד למעצרה ב-1944 ומותה בתאי הגזים באושוויץ.

בשנת 1951 נישא לברכה ולהם שתי בנות. התגורר בתל אביב.

נפטר ב-1 באוקטובר 2012, בגיל 86.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה זנדברג, שנה לאין קץ, הוצאת יד ושם, תשכ"ז.
  • משה זנבר וראול טייטלבאום, זהב השואה: נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשווייץ, הוצאת מורשת, 2000.
  • חמישים שנות כלכלת ישראל - מחווה למשה זנבר ליובל ה-75, הוצאת המכללה למינהל, 2002.
  • רחל מיכאלי, חתום על השטר: משה זנבר - כלכלן בעולם פוליטי, משכל - ידיעות ספרים וספרי חמד, 2010.
  • דניאל ממן וזאב רוזנהק, בנק ישראל: כלכלה פוליטית בעידן ניאו ליברלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2016/02/50-1967-1966.html

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב העליון60 שנות "הבימה" צעדו על הבמה..., מעריב, 18 באוקטובר 1978
  2. ^ הערב - טקס הענקת תעודות ל-480 בוגרי המדרשה למינהל, דבר, 25 ביוני 1973
  3. ^ רשימת הבגרים והמוסמכים - בחוג הראשי כלכלה, זמנים, 27 באפריל 1954
  4. ^ אמצעי התשלום עלו ב-8.1 אחוז, חרות, 18 באוגוסט 1957
  5. ^ משה סיקרון, תרומתו של משה זנבר לחקר התפלגות ההכנסות בישראל, חמישים שנות כלכלת ישראל: מחווה למשה זנבר ליובל ה-75, המכללה למנהל, 2002.
  6. ^ התורה הבורגנית משתלטת, למרחב, 25 בדצמבר 1957
  7. ^ התעשרות מכאן - והתרוששות מכאן, קול העם, 18 בנובמבר 1960
    שלמה רוזןהמשק והחברה הקיבוצית במאבקי הדור, משמר, 12 באוקטובר 1960
  8. ^ מ. זנדברג הוצע במקום סורוקר לאגף התקציבים, הבוקר, 10 ביולי 1963
  9. ^ ועדה בין משרדית תקבע להבא שיעורי אגרות השירותים, הבוקר, 27 ביוני 1960
  10. ^ מומחים ממשלתיים מציעים להקטין המסים למוניות־דיזל, דבר, 29 באוגוסט 1961
  11. ^ מציעים להסיר את הפיקוח על מכוניות מתוצרת הארץ, מעריב, 26 בנובמבר 1962
  12. ^ שעורי מס מופחתים מול הכנסות גדלות, שערים, 8 במאי 1959
  13. ^ א. יחזקיהו, ההעדפות במס למה?, קול העם, 12 באוקטובר 1960
  14. ^ עובדי האוצר נפרדו מש. סורוקר, מעריב, 13 באפריל 1964
  15. ^ הממשלה אישרה מינויו של ה"כ ידלין לסגן שר החינוך, חרות, 1 ביוני 1964
  16. ^ מ. זנבר קיבל המינוי לנגיד בנק ישראל, דבר, 27 באוקטובר 1971
  17. ^ חמישים שנות כלכלת ישראל: מחווה למשה זנבר ליובל ה-75, המכללה למנהל, 2002.
  18. ^ אלי דנון, זנבר התפטר סופית מסולל בונה, מעריב, 23 בדצמבר 1986
  19. ^ נסתיימה ועידת האקדמאים למדעי החברה והרוח, דבר, 21 ביוני 1974
נגידי בנק ישראל
דוד הורוביץ משה זנבר ארנון גפני משה מנדלבאום מיכאל ברונו יעקב פרנקל דוד קליין סטנלי פישר קרנית פלוג
19541971 19711976 19761981 19821986 19861991 19912000 20002004 20052013 2013