דרוהוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דרוהוביץ'
Дрогобич

Coat of Arms Drohobych.png

דגל העיר
Drohobych2.JPG
מרכז דרוהוביץ'
מדינה אוקראינהFlag of Ukraine.svg  אוקראינה
אובלסט מחוז לבובFlag of Lviv Oblast.png לבוב
שטח 41 קמ"ר
תאריך ייסוד 1387
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

77,049 (נכון ל-2005)
קואורדינטות 49°21′N 23°30′E / 49.35°N 23.5°E / 49.35; 23.5קואורדינטות: 49°21′N 23°30′E / 49.35°N 23.5°E / 49.35; 23.5
http://drohobych.com
שרידי בית הכנסת הגדול בדרוהוביץ'

דרוהוביץ'אוקראינית: Дрогобич, בפולנית: Drohobycz, ביידיש: דראָביטש) היא עיר באוקראינה בחבל לבוב, הנמצאת בגליציה ההיסטורית. אוכלוסייתה מנתה ב-2005 כ-77 אלף איש.

תעשיות העיר כוללות זיקוק נפט, כימיקלים, מטלורגיה ועיבוד מזון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר הוזכרה לראשונה כחלק מנסיכות רוס של קייב בערך במאה ה-10 לספירה, ובשנים 1377 - 1382 העיר הוגדרה כחלק מנסיכות ווהלין יחד עם הערים חלם ולבוב הגדולה.

בזמן מרד חמלניצקי בשנת 1648 הסתערו הקוזאקים על העיר, מרבית הקהילה הפולנית כמו גם היהודית והקתולית האוקראינית נרצחו. חלקם הצליחו לשרוד כאשר נמלטו למגדל הפעמון שלא נכבש.

בשנת 1772, עקב חלוקת פולין, עברה דרוהוביץ' לידי האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, העיר הועברה לפולין. בספטמבר 1939 העיר צורפה לאוקראינה הסובייטית, כאשר שטחי פולין חולקו בין גרמניה הנאצית וברית המועצות. באותה שנה דרוהוביץ קיבלה מעמד של מרכז מחוזי.

ב-30 ביוני 1941, עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, העיר נכבשה על ידי גרמניה הנאצית, ובהמשך, אוכלוסייתה היהודית הושמדה. ב-6 באוגוסט 1944 שוחררה העיר מהכיבוש הנאצי על ידי כוחות החזית האוקראינית הרביעית.

לאחר המלחמה העיר נשארה מרכז מחוזי עד שצורפה למחוז לבוב. האוכלוסייה הפולנית הועברה לפולין, ובעיר נשארו אוקראינים בלבד. בזמן התקופה הסובייטית העיר היוותה מרכז תעשייתי חשוב במערב אוקראינה עם תעשיית זיקוק נפט מפותחת, בניית מכונות, תעשיית עץ וכו'. מאז 1991 העיר נכללת במחוז לבוב שבאוקראינה העצמאית.

יהודי דרוהוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון לישיבת יהודים בדרוהוביץ' הוא משנת 1404, ובתחילה מגורי היהודים בעיר הוגבלו לפרבריה. במחצית השנייה של המאה ה-17 נעשתה הקהילה בעיר לעצמאית. בשנת 1718 הופצה עלילת דם בעיר, לפיה אישה יהודיה רצחה ילד נוצרי כדי להכין מדמו מצות לפסח, וזו הוצאה להורג. בסוף המאה ה-18 ציוו השלטונות האוסטריים ששלטו באזור על הרחקה מחודשת של היהודים ממרכז העיר, ועל הקהילה הוטלו מסים שונים.

עם פיתוח העיר במאה ה-19, גדלה אוכלוסייתה היהודית, ורבים מאנשיה השתלבו בתעשיית זיקוק הנפט המקומית. מסוף המאה ה-19 הפכה העיר למרכז תרבות והשכלה יהודי, וישבו בה אנשי רוח וסופרים יהודים רבים. משנת 1883 פעל בעיר בית דפוס עברי.

במהלך כיבוש העיר בידי הרוסים בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נערכו ביהודיה פרעות בידי קוזקים, ובתום המלחמה, נערכו בהם פרעות בידי אוקראינים לאומנים. עם כיבוש העיר בידי פולין במאי 1919, ערכו ביהודיה פרעות החיילים הפולנים.

בין מלחמות העולם התקיימה בדרוהוביץ' פעילות ציונית ענפה, ופעלו בה כל המפלגות ותנועות נוער הציוניות. כמו כן, פעלו בעיר הבונד ואגודת ישראל, והתקיימו בה מוסדות חינוך ותרבות יהודיים. בראשית שנות השלושים נמנו בעיר כ-13,000 יהודים, כמחצית מתושביה. בתקופה זו אירעו מעת לעת תקיפות אנטישמיות של יהודי העיר בידי אוקראינים מקומיים.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1939 נכבשה דרוהוביץ' בידי הגרמנים, אך הועברה לשליטה סובייטית בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בתקופה זו הולאמו המפעלים בעיר, ויהודים עשירים או פעילים פוליטיים הוגלו לעומק ברית המועצות. עם חזרת הגרמנים לעיר במהלך מבצע ברברוסה נערך ביהודי העיר פוגרום בן שלושה ימים בידי אוקראינים ופולנים, בו נרצחו בעינויים מאות יהודים. יהודים נוספים נרצחו בידי הגרמנים.

עד מהרה הוטלו על יהודי העיר גזירות שונות, והוקם בעיר יודנרט, בראשות אברהם רוזנבלט, אשר נצטווה להעביר לגרמנים תשלומי כופר גבוהים, ולספק לגרמנים עובדים יהודים לעבודות כפייה. בספטמבר 1941 חויבו יהודי העיר לשאת סרט זרוע עם מגן דוד, ו-368 יהודים משכילים מהעיר נעצרו, ושולחו למחנות עבודה, ובהם ינובסקה, כאשר חלקם נרצח במקום. כעבור זמן מה נרצחו ושולחו למחנות מאות יהודים נוספים. בנובמבר 1941 נרצחו בין 150 ל-300 יהודים חולים ונכים מהעיר ביער ברוניצה הסמוך אליה. כתוצאה מתנאי רעב קשים, מתו עד סוף 1941 כ-600 מיהודי העיר. בתקופה זו החלו הגרמנים לרכז את יהודי העיר בגטו.

ב-25 במרץ 1942 בוצעה בעיר אקציה, במסגרתה שולחו כ-1,000 יהודים "בלתי יעילים" למחנה ההשמדה בלז'ץ. ב-8 באוגוסט נערכה בעיר אקציה נוספת, בה העבירו שוטרים גרמנים ואוקראינים יהודים רבים מיישובי הסביבה לגטו שבעיר, ולאחר מכן, פשטו על בתי הגטו, ושילחו כ-5,000 יהודים מהעיר לבלז'ץ. במהלך אקציה זו, נורו בגטו עצמו חולים ותינוקות.

ב-1 באוקטובר 1942 הפך הגטו בעיר לסגור, ושוכנו בו כ- 7,000 יהודים, ובהם רבים מיהודי הסביבה. כתוצאה מתנאי התברואה הירודים בגטו, מתו רבים בו ממגפה של טיפוס הבהרות.

ב-24-23 באוקטובר 1942 נערכה בגטו שבעיר אקציה שלישית, במסגרתה גורשו לבלז'ץ כ-1,200 יהודים, ועוד מאות נרצחו במקום. בהמשך החודש גורשו כ-1,000 יהודים נוספים מהגטו לבלז'ץ. כפעולת נקם על ניסיון לפגוע באיש גסטאפו בעיר בנובמבר 1942, נרצחו ביריות 186 יהודים בגטו, אשר אחד מהם היה הצייר ברונו שולץ. ניסיונות של יהודים להימלט מהגטו עלו בדרך כלל בתוהו, לאחר שהוסגרו לגרמנים בידי איכרי הסביבה.

בדצמבר 1942 נותרו בגטו כ-3,000 יהודים, אשר הועסקו בעבודות כפייה. ב-15 בפברואר 1943 נכנסו לגטו שוטרים ואנשי ס"ס, ורצחו כ-450 מיושביו, ובהם חברי היודנרט, ביער ברוניצה. עד יוני 1943 חוסל גטו דרוהוביץ', תוך שהגרמנים סורקים בשיטתיות את בתיו, ושורפים אותם כדי להניס מסתתרים. עד שחרור האזור נרצחו בידי אוקראינים גם מאות היהודים שנותרו במחנות העבודה שבסביבת העיר.

יהודים נודעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר דרוהוביץ' הוציאה מתוכה שלושה ציירים יהודים מפורסמים: מאוריצי גוטליב, אפרים משה ליליאן וברונו שולץ. גם השחקנית אליזבת ברגנר היא בת העיר.

כמו כן, התקיימה בעיר שושלת אדמו"רי דרוהוביץ'. הרב וסופר יעקב אביגדור כיהן כרב הראשי של הקהילות דרוהוביץ'- בוריסלב עד מלחמת העולם השנייה.

בית הקברות היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 2009 העמידה אגודת אהלי צדיקים, העוסקת בשימור ושיקום בתי קברות יהודיים במזרח אירופה, מצבה מיוחדת לסימון בית הקברות היהודי העתיק בעיר, שמצבותיו נעקרו, ובתי מגורים נבנו על חלקו. בבית הקברות טמונים, בין היתר, כמה מגדולי החסידות בדורותיה הראשונים: רבי אשר מקרלין, רבי אליהו דרוהוביטש, תלמידו של החוזה מלובלין, ורבי אלעזר ניסן טייטלבוים, בנו של בעל ישמח משה, מייסד שושלת סיגט-סאטמר. המצבה הוקמה במקום שבו, על פי עדויות, עמד האוהל שעל קברו של רבי אלעזר ניסן טייטלבוים.

התפלגות האוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפלגות האוכלוסייה מבחינה אתנית בשנת 2001:

התפלגות האוכלוסייה מבחינה אתנית בשנת 1939:

השימוש בשפות בשנת 1931 (מתוך 194 אלף אזרחים באזור המחוז)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ישראל דנדרוביץ, קושיית למדני קהילת דראהביטש: הן עוד היום גדול, בתוך: קובץ פעמי יעקב, גיליון עד, אלול תש"ע, עמודים: פח-צח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]