ינה רייטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ינו רייטו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ינה רייטה
Rejtő Jenő
Rejtojeno.jpg
לידה 29 במרץ 1905
בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בינואר 1943 (בגיל 37)
רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, סופר, כותב מדע בדיוני, מחבר רומנים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות The Three Musketeers in Africa, Dirty Fred, the Captain, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
לוח זיכרון על בית הולדתו בבודפשט

יֶנֶה רֶיְיטֶההונגרית: Rejtő Jenő, נולד בשם רַייך; שמותיו הספרותיים הבדויים היו: P. Howard, Gibson Lavery; בודפשט, 29 במרץ 1905 - יֶבְדְאקוֹבוֹ (רו'), נפת קַמֶנְקָה, מחוז (אוֹבְּלַאסט) ווֹרוֹנֵז', אזור כיבוש גרמני ברוסיה, ברית המועצות, 1 בינואר 1943), סופר הונגרי-יהודי, יוצר לקברט ולבמה, תסריטאי, נציג פופולרי וחדשני של ספרות הבידור ההונגרית.

יצירותיו הידועות הן כנראה מסוג הספרות הזולה, אך כיום מעריכים מאוד את כל יצירתו. בגיל ההתבגרות כתב שירים (שלא פורסמו), ומשנת 1928 פרסם סיפורים קצרים קודרים בעיתונות היומית. בשנות השלושים המוקדמות הופיעו יצירות קברט ובורלסקות שלו שהועלו על במות תיאטראות בודפשט. באותו הזמן יצר ספרות זולה בחוברות ובכריכה דקה, ולאחר נסיעות מחוץ להונגריה, ובהסתמך חלקית על חוויותיו בנסיעות אלה, גם ספרי הרפתקאות. סגנונו המיוחד התאפיין בהומור לשוני אינדיווידואלי, גרוטסקי, ובפיתולי עלילה אבסורדיים בלתי צפויים, דמויות סוריאליסטיות, לעיתים קרובות דמויות של "האזרח הקטן" תוך ביקורת עטופה בהומור עסיסי. ההצלחות הגדולות ביותר שלו היו פרודיות ספרות זולה, שנכתבו בשם הבדוי פ. הווארד. הוא היה דמות ידועה בחיי האמנות של בודפשט, בחברות הדוקה עם אמנים מרכזיים של התקופה, כגון פְרִידְיֶיש קארינְתי, דיולה קאבוש, בלה שאלאמון וקלמן לאטאבר (אנ').[1] כיהודי גויס לשירות העבודה בשנת 1942, ובגיל 37 מת או נעלם בשטח הכיבוש הגרמני בשטח רוסיה בברית המועצות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייטה נולד ב-29 במרץ 1905 בבודפשט, הילד השלישי למשפחה יהודית. אביו, אהרון ליאופולד רייך (1876-1951), היה סוחר נייר ופקיד, אמו הלנה וולף (1879-1944). אחיו הגדול, לאַיוֹש, היה שחמטאי וסופר (1902-1952). אח גדול נוסף, דְיוּלָה (יוליוס), למד משפטים והפך לעורך דין ולשחקן ברידג' מקצועי (1903-1976). שלושת האחים בחרו שמות משפחה שונים. ינה בחר בשם העט רייטה, אך מעולם לא שינה את שמו באופן רשמי. גם אחיו שינו את שם משפחתם רק אחרי מלחמת העולם השנייה.

בגיל 19 הלך רייטה ללמוד משחק. הוא היה בעל כישרון ממוצע, ונעדר רבות מהלימודים. בהצגת הבחינה שלו בינואר 1924 (פרנץ מולנר: "הסיגלית") לא הייתה לו הצלחה מיוחדת. אז הופיע לראשונה עם השם רייטה, שהפך מאוחר יותר לשם העט שלו.

השנים 27–1924 די לוטות בערפל. בעוד אחיו למדו מקצוע – לאיוש רואה חשבון ודיולה משפטים והפך לעורך דין, את ינה הצעיר פרנסו הוריו. ביולי 1927 הגיש בקשה לתפקיד של כתב (מכאן האוטוביוגרפיה הידועה היחידה שלו), אך הוא לא קיבל את המשרה. אז החליט לצאת לדרך למערב אירופה (באוסטריהוינה, בגרמניההמבורג וברלין, ואחר כך שווייץ וצרפת), הוא חי מעבודה מזדמנת במשרות מזדמנות. נסע לכמה ימים גם לצפון אפריקה - אזור קולוניאלי צרפתי באותה תקופה - אך בניגוד לאמונה הרווחת, לא התגייס ללגיון הזרים (שם או במקום אחר). בינתיים משפחתו התרוששה בשל השפל הגדול. הוריו עברו לאופטיה בקרואטיה, שהייתה זולה יותר, אך לא פחות בשל מצבה הבריאותי של אמו. בינתיים (בגיל 23) מפרסם את עבודתו המודפסת הראשונה, סיפור קצר על התאבדותו הפומבית של "נער זהב" שהתרושש.

בקיץ 1930 חזר מהסיור במערב, ובסתיו של אותה שנה הופיע בעריכתו צהובון בשם "הבולבר הגדול" שרק מהדורה אחת יצאה ממנו. בפברואר 1931 התפרסמה ידיעה על היעלמותו, אולי התאבדותו (למעשה נסע לווינה באווירת הקרנבל של אותו החודש ורק בדרכו חזרה גילו אותו שני בלשים בתחנת הרכבת בעיר דיור). פרידייש קארינתי כתב על כך גם בעיתון וביקש ממנו לחזור הביתה. היכרותם החלה כנראה בנקודת זמן זו, ונמשכה עד סוף ימיו של קארינתי. רייטה אכן נראה באחת התמונות האחרונות בהם צולם קארינתי באוגוסט 1938 על חוף אגם בלטון בשיופוק, בחברתו של השחקן והקומיקאי בלה שאלאמון ואדם לא מוכר.[2]

כתוצאה מהחוקים נגד העסקת יהודים הוא כתב תמלילים לקומדיות ואופרטות. כתריסר אופרטות נקשרו לשמו. רבות מעבודותיו לא ראו אור כלל, וחלקן נרשמו תחת שמות אחרים. רובן הוצגו בבודפשט, אך שתי הופעות בכורה קשורות לעיר סגד (תחת ניהולו של הבמאי ינו סיקלאי היהודי, שנרצח גם הוא אחר כך במסגרת "שירות העבודה").

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 קיבל עבודה בהוצאת נובה ותרגם לראשונה את ספרו של אריך קסטנר מ-1936. בשנים 37–1936, במקביל לתרגומיו, פרסם שני ספרי ספרות זולה הומוריסטיים בכריכה דקה תחת השם פ. הווארד ("שכירי החרב של הגיהנום", "ללכת או למות"), ושוב תרגומים ב-1938 מגרמנית. אז מצא את קולו האמיתי, את ספרי ההרפתקאות ההומוריסטיים.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתכתובת נעוריו מתברר שהבנות אהבו אותו מאוד. עם זאת, הוא לא היה מאהב מתמיד. התלהבותו הפכה בקלות לקנאה, ואז נפרד מחברתו בפתאומיות ופתח בהתכתבות עם אחרת. קשריו התבססו על היכרות מזדמנת. בתקופת הזוהר שלו הרוויח הון, אך לא היה מסוגל לטפל בכסף. התמכרותו התבטאה בהימורים (משחקי קלפים). לא הייתה לו דירה משלו מעולם, והוא נהג להתגורר בדירות שכורות - בפנסיון – אצל חברים – אצל נשותיו (בהתאם למצבו הכלכלי או מצב רוחו). מתוך מכתב רשמי שקיבל מתברר שרק מהוצאת נובה קיבל 50,000 פנגה (בחמש שנים) רק עבור הרומנים (זה היה הון רב באותה תקופה). בנוסף על כך, היו לו גם הכנסות מכתיבה בעיתונות, מהופעות הקברט והאופרטות, מסרטים קצרים, מתסריטים לקולנוע, ועוד זכויות קטנות אחרות וכו'. רייטה היה נשוי פעמיים, בשתי הפעמים נשא את הקלדנית הגרושה שלו. לא נולדו ילדים מנישואים אלה, ורייטה מת ללא צאצאים. אשתו הראשונה בשנים 37–1935 הייתה רוזה בורוש 19001945, שנספתה במחנה הריכוז ברגן-בלזן). הם התחתנו באוקטובר 1935, אך הוא עזב אותה כבר לאחר חצי שנה. הם התגרשו רשמית רק בשנת 1937. רק שבועיים חלפו, ובפברואר 1937 נשא את אשתו השנייה. הם עברו לחיות באיטליה למשך שנה בין השנים 1937–1938 ונדדו מעיר לעיר. רייטה המשיך בעבודתו הספרותית, ואשתו הקלידה עבורו. בספטמבר 1938 נטש גם את אשתו השנייה, הגירושין הרשמיים התרחשו באוקטובר 1940.

שנותיו האחרונות ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 התפרסם מאמר בעיתון של הימין הקיצוני, שהלין על כך שרייטה המשיך לכתוב את ספריו, עשה כסף, וכיהודי לא קיבל כלל צו גיוס לשירות העבודה. רייטה תבע מייד את העיתון על הוצאת דיבה. נציגו המשפטי היה אחיו, ד"ר דיולה רוואי. עם זאת, כיוון שפרסום הכתבה היה תחת שם בדוי, העורך הראשי נתבע. זה כחבר פרלמנט נהנה מחסינות פרלמנטרית. זמן קצר לאחר שהכתבה התפרסמה רייטו אכן קיבל מסמכי גיוס. ממרכז הגיוס נשלח על ידי מפקד פסיכופת וסאדיסט (שהוצא להורג בתום המלחמה כפושע מלחמה) לעבודות כפייה בחזית המזרחית ליד נהר הדון, כחלק מכוחות העזר של הצבא ההונגרי. התנאים הבלתי אנושיים והקור הנורא (40 מעלות מינוס) פגעו אנושות בבריאותו. הוא מת בתחילת 1943.

ההומור שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייטה ידוע בעיקר כסופר של ספרי הומור: באמנות שלו שולט ההומור הלשוני; הביטויים בעלי המשמעות הכפולה שעליהם נבנות התפניות בטקסט, הבדיחות המבוססות על משחקי מילים שלא ניתנות לתרגום. ההרפתקאות הגרוטסקיות (ובעקבותיהם) הדיאלוגים האבסורדיים.

תרגום יצירותיו, הוצאות בישראל ומחוצה לה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייטה נחשב כסופר בלתי ניתן לתרגום. עם זאת כן תורגם לאנגלית, לבולגרית, לצ'כית, לאסטונית, לפינית, לצרפתית, לעברית, לליטאית, לגרמנית, לאיטלקית, לרוסית, לרומנית, לשוודית, לסרבית, לסלובקית. כמו כן, רבות מעבודותיו תורגמו לאספרנטו (אלה זמינות בעיקר באינטרנט או בהדפסה ידנית בספריות ציבוריות). את ספרי הספרות הזולה שלו בארץ הזניק בזמנו מיקלוש פרגו, מייד אחרי מלחמת העולם בהוצאה לאור הרומן הזעיר ((לימים שני בניו, אברהם וישראל (אישטוואן ואנדראש) המשיכו תחת שם הוצאה לאור "הקולמוס")). מדינת ישראל טרם קמה, אבל את סיפורי בודפשט כבר ניתן היה לרכוש בפלשתינה. פרגו קנה בבודפשט את זכויות הספרים במחיר לעד, והספרים בישראל נמכרו תחילה בהונגרית ואחר כך בעברית - לפעמים תרגמו רק את שם המחבר ואת שם הספר, אבל עטיפת הספר נותרה כפי שהייתה במהדורה ההונגרית.

מידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ינה רייטה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]