שלגי הקילימנג'רו (סרט, 2011)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלגי הקילימנג'רו
Les Neiges du Kilimandjaro
Les Neiges du Kilimandjaro he.jpg
כרזת הסרט בהקרנתו בישראל. בחזית התמונה: אריאן אסקריד כמארי-קלייר וז'אן-פייר דארוסן כמישל
בימוי רובר גדיגיאן
הפקה סרטי אגת עם סרטי פרנס 3
תסריט רובר גדיגיאן וז'אן-לואי מילסי, בהשראת שירו של ויקטור הוגו, "אנשים עניים"
שחקנים ראשיים אריאן אסקריד, ז'אן-פייר דארוסן, ז'רר מיילן, מרלין קנטו
צילום פייר מילון
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 14 במאי 2011פסטיבל קאן)
משך הקרנה 90 דקות
שפת הסרט צרפתית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס Lux עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שלגי הקילימנג'רוצרפתית: Les Neiges du Kilimandjaro) הוא סרט דרמה צרפתי משנת 2011, בבימויו של רובר גדיגיאן.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל (ז'אן-פייר דארוסן) חי באושר עם רעייתו זה קרוב ל-30 שנה, מארי-קלייר (אריאן אסקריד). מישל הוא ראש ועד העובדים במספנה במרסיי ופעיל נלהב בארגון העובדים CGT. כאשר מתעורר הצורך בפיטורי צמצום של 20 עובדים, רשימת המפוטרים מורכבת בהגרלה. אף שכראש הוועד מישל פטור מלהשתתף בהגרלה, הוא כולל בה גם את שמו, ועולה בגורל ומאבד את משרתו.

חבריו לעבודה, יחד עם בתו ובנו הנשואים, מארגנים מסיבה לציון 30 שנות נישואים של מישל ומארי-קלייר. במסיבה, לצלילי הלהיט של פסקל דנל "שלגי הקילימנג'רו", הם מעניקים למישל ומארי-קלייר זוג כרטיסי טיסה ומימון לטיול לקילימנג'רו. ראול (ז'רר מיילן), חבר ילדות של מישל, חברו לעבודה ואף גיסו (אשתו היא אחותה של מארי-קלייר), מעניק למישל מתנה אישית - חוברת קומיקס שאבדה למישל לפני שנים רבות, ולדברי ראול הוא מצא אותה בחנות לספרים משומשים וזיהה את שמו של מישל בחלק הפנימי של כריכתה.

למישל לא קל להתרגל לחיי הבטלה שנכפו עליו, אך הוא מבלה עם נכדיו ועם מארי-קלייר (העובדת בטיפול בקשישה, מרת איסלים), ומנצל את כישוריו כרתך להתקנת פרגולה בביתה של בתו. ערב אחד, כאשר מישל ומארי-קלייר מארחים בביתם את ראול ואשתו דניז (מרלין קנטו) למשחק קלפים, מתפרצים שני שודדים רעולי פנים לבית, לוקחים את כרטיסי הטיסה, את הכסף המזומן וגם את כרטיסי האשראי, לשם משיכת מזומנים מחשבונות הבנק של הנשדדים. תוך כדי השוד הם מטיחים את מישל לרצפה והוא נחבל בכתפו. אחד השודדים אף לוקח את חוברת הקומיקס. השודדים מסתלקים ומשאירים את הארבעה כבולים לכיסאותיהם.

מישל נוסע באוטובוס, ורואה שמולו יושבים שני ילדים הקוראים בחוברת הקומיקס שלו. הוא עוקב אחריהם, ומגלה שאחיהם הבכור, כריסטוף (גרגואר לפרינס-רינגו), הוא אחד מהפועלים שפוטרו יחד אתו. הוא פונה למשטרה, וזו עוצרת את כריסטוף. בעימות בין מישל לכריסטוף בתחנת המשטרה, מישל סוטר לכריסטוף, בניגוד להערכתה של מארי-קלייר.

מארי-קלייר ומישל מגלים בהדרגה שכריסטוף טיפל לבדו בשני אחיו הקטנים, שאבותיהם אינם ידועים ואמם זנחה אותם. עקב זאת, מישל חש חרטה על שהביא למעצרו של כריסטוף ומבקש לבטל את התלונה, אך במשטרה מבהירים לו שלביטול התלונה אין חשיבות, ושלכריסטוף צפוי מאסר ממושך.

מארי-קלייר מקדישה מזמנה לטיפול בשני הילדים שנותרו בלי דואג, תוך שהיא מסתירה את פעילותה זו ממישל. לאחר שהמשטרה החזירה למישל את כרטיסי הטיסה, הוא פודה אותם, כדי להשתמש בכסף לסיוע לשני הילדים. ברוח משנתו של גיבורו, המנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס, מחליט מישל לגדל את שני הילדים בביתו, ומגלה שמארי-קלייר הקדימה אותו בהחלטה דומה. החלטתם מתקבלת בזעם רב על ידי חתנם, וגם ראול, שאשתו דניז מתקשה להתאושש מטראומת השוד, מגיב בזעם.

ראול ודניז מגיעים לביתם של מישל ומארי-קלייר למפגש פיוס, וראול מודה באוזני מישל שלא מצא את חוברת הקומיקס בחנות לספרים משומשים, אלא גנב אותה ממנו בילדותם.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השראה לתסריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפואמה של ויקטור הוגו, "אנשים עניים" (Les pauvres gens),[1] המוכרת גם בשם "כמה טובים הם העניים", מספרת על בני זוג עניים, הורים לחמישה ילדים, שכאשר נודע להם ששכנתם נפטרה והותירה שני ילדים יתומים, הם מחליטים לאמץ את היתומים. במאי הסרט, רובר גדיגיאן, סיפר כיצד הפכה הפואמה לבסיס לתסריט של סרטו הבא:

ב-2005, כשכתבתי טקסט כדי לקרוא לאנשים ללכת להצביע נגד החוקה האירופית התייחסתי לפואמה הזו של הוגו. כדי להבין למה מתכונים כשאומרים "ההגדרה החדשה של מעמד הפועלים". בהזדמנות זו קראתי שוב את הפואמה, שבה הדייג העני מחליט לאמץ את ילדיה הקטנים של השכנה שמתה ואומר "יש לנו חמישה ילדים עכשיו יש לנו שבעה". והוא מגלה שאשתו כבר קיבלה על עצמה את ההחלטה הזו, והביאה את הילדים לביתם הדל. טוב לב כזה, רוחב לב כזה הוא יוצא דופן וכמובן שיש את ההבנה המשותפת, ביטויי האהבה בין הגבר לאישה, שהם נדיבים באותה מידה. מיד חשבתי שזה יכול להיות סיום נהדר לסרט. הייתי צריך למצוא דרך לספר סיפור בן זמננו כדי להגיע לסוף כזה.[2]

במהלך צילום הסרט הוא נקרא "כמה טובים הם העניים", כשם הפואמה, אך בסופו של דבר נבחר השם "שלגי הקילימנג'רו", כשם הפזמון המושמע במהלך המסיבה ל-30 שנות נישואים.[2]

מלחמת המעמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הדמויות בסרט הן בנות מעמד משותף, מעמד הפועלים, אך גם בתוך אוכלוסייה הומוגנית לכאורה זו מתנהלת מלחמת מעמדות. כריסטוף שודד את מישל, ובעימות ביניהם אינו חש שום נקיפות מצפון על כך, משום שהוא רואה עצמו במעמד שונה מזה של מישל: בעיניו מישל הוא אדם מבוסס, בעל רכוש ופנסיה מובטחת, ואילו הוא צעיר חסר כל. כריסטוף מביע מרירות רבה על עריכת הפיטורים בגישה שווינית כביכול, של הגרלה, וטוען שעדיפה עליה שיטה הבוחנת את מצבו הכלכלי של כל מועמד לפיטורים, ובוחרת את אלה שיוכלו לשאת ביתר קלות את הפיטורים, בזכות רכוש שצברו, בן זוג עובד וכדומה.

על השינוי שחל במעמד הפועלים אמר גדיגיאן:

אתה כבר לא יכול לומר היום "מעמד הפועלים". לכן אני מדבר על "אנשים עניים" למרות שמודעות לקיומם כבר לא קיימת, בצרפת. בשנות ה-70 וה-80 היית יכול לראות אלפי פועלים יוצאים מבית חרושת, היום כבר לא. המודעות המעמדית באותם ימים לא רק הייתה אפשרית היא הייתה ברורה מאליה. היא באה לידי ביטוי באותם אלפי אנשים אנשי הצווארון הכחול. מן הסתם האנשים הללו היו ביחד, היו להם נושאים משותפים, גם כשהיו להם זהויות שונות.[2]

בסצנה אחת מתרחשת מלחמת מעמדות בין עובד למעביד: בתה של מרת איסלים מגיעה לבית אמהּ, ומגלה שמארי-קלייר מסיימת את עבודתה לפני השעה שנקבעה לכך. היא נוזפת על כך במארי-קלייר, אך מארי-קלייר תוקפת אותה על שהיא מזניחה את אמהּ, ולעולם אינה זמינה בטלפון, כך שכאשר האם חשה בדידות, היא מטלפנת לביתם של מארי-קלייר ומישל, ומאריכה בשיחה אתם, ולכן אין מקום לבוא בטענות על הגמישות בשעות העבודה שמרשה לעצמה מארי-קלייר. המשך הסרט מוכיח את צדקת טענתה של מארי-קלייר: מרת איסלים מטלפנת אל מישל בדיוק כאשר הוא צופה במשחק כדורגל בטלוויזיה.

יחסי הורים וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק נכבד מהסרט מוקדש ליחסי הורים וילדים. למישל ומארי-קלייר שתי בנות נשואות, והיחסים ביניהם טובים. מישל בונה פרגולה לבתו ומסייע בגידול נכדיו, וכאשר הבת חושדת שבעלה, המרבה בנסיעות, בוגד בה, היה נועצת באמהּ על דרכי ההתמודדות עם בעיה זו. רק בנקודה אחת נוצר עימות בין מישל לחתנו: בעקבות החלטתם של מישל ומארי-קלייר לגדל את אחיו הקטנים של כריסטוף, מגיב החתן בזעם רב. מישל מעמיד אותו במקומו, ודורש ממנו תשלום בעד חומרי הגלם לבניית הפרגולה. גדיגיאן אמר על כך:

ציר המאבק בסרט הוא לא רק נגד התוקפים אלא גם מול הילדים שלהם שלא מבינים את ההחלטות שההורים שלהם מקבלים. הילדים לא רוצים להסתכן, אני לא שופט, יש להם גם את הבעיות שלהם כל אחד משלו. אני מבין שאנשים חוששים לקחת סיכונים, כי איש לא רוצה לאבד את מה שיש לו. ובמקרה הזה ההורים נותנים לילדים שיעור באומץ.[2]

אל מול יחסים כמעט אידיאליים אלה, מוצגות שתי משפחות שבהן קיים נתק כמעט מוחלט בין ההורים לילדים. אמם של כריסטוף ואחיו אינה מגלה בהם עניין, וכריסטוף נאלץ לגדל לבדו את שני אחיו. האם עובדת כדיילת באוניית נוסעים, ואת התעלמותה מילדיה היא מנמקת באוזני מארי-קלייר בכך שאבות הילדים נטשו אותה, שאת בנה הבכור ילדה עוד בשנות העשרה לחייה, ושהיא רוצה להמשיך לקיים קשר עם גברים, אבל "אף אחד לא שוכב עם אמהות".

בעימות שבין בתהּ של מרת איסלים למארי-קלייר לומדים הצופים שבין בת זו לאמהּ יש בעיה ביחסי תלות הפוכים: כעת האם הקשישה היא הזקוקה לתמיכת הבת, אך תמיכה זו אינה ניתנת במידה מספקת.

ניצחון החמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמתבררת להם הבדידות שבה שרויים אחיו של כריסטוף לאחר מעצרו, חשים מארי-קלייר ומישל חמלה רבה, ויתרה מזאת - הם חשים מחויבות לסייע לילדים. מחויבות זו גוברת אצלם על תחושת הנקם בשודד. בדרכם עליהם להתגבר על התנגדות של מקורביהם, ומצליחים בכך. מבקר הקולנוע אורי קליין עסק במאפיין זה של הסרט:

אין ספק שגדיגיאן מבקש בסרטו להבליט את אנושיותם של גיבוריו, אך הוא עושה זאת מבלי להפוך אותם לקדושים. לקדושה אין מקום בעולמו של גדיגיאן ובראייה הפוליטית המעצבת אותו; לאמפתיה, נדיבות, טוב לב ובעיקר סולידריות אנושית יש בו מקום, והם מציפים אותנו בזמן הצפייה בסרט כמעט מתוך תחושה של הפתעה שעוד ניתן להכריז על כך ובעיקר להאמין בכך.[3]

פיטורים בהגרלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו של הסרט בהגרלה שבה נקבעים שמות 20 המפוטרים בפיטורי צמצום. כריסטוף, אחד המפוטרים, התייחס במרירות רבה לשיטה זו, שבה לא ניתנה לו הזדמנות לנמק מדוע ראוי שלא לפטרו (הוא מפרנס לבדו את שני אחיו הקטנים). פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בישראל תומך בגישתו של כריסטוף, וקובע: "ברי שפיטורי צמצום אינם יכולים להיעשות בדרך של הגרלה, של הטלת מטבע. יש לשקול כל אחד מהמועמדים לפיטורי צמצום ולבחון את נסיבותיו הוא. יש לאפשר לו לנסות לשכנע שהקריטריונים שנקבעו לבחירת המפוטרים בפיטורי צמצום אינם חלים עליו".[4]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויקטור הוגו, Les pauvres gens (בצרפתית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 שלגי הקילימנג'רו, באתר של שאולי בסקינד יחסי ציבור
  3. ^ אורי קליין"שלגי קילימנג'רו" הוא סרט מלא נדיבות, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2012
  4. ^ ע"ע 1465/02 בנימין משה ואחרים נגד איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, פד"ע לט 646 (2004)