שמחת הרגלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמחת הרגלים
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, ט"ז, י"ד
משנה תורה הלכות שביתת יום טוב, פרק ו', הלכות י"ז-כ"ד
שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקכ"ט
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה נ"ד
ספר החינוך, מצווה תפ"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שמחת הרגלים היא אחת מתרי"ג מצוות[1]. המצווה מחייבת לשמוח ולשמח בשלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלמי שמחה

בזמן שבית המקדש היה קיים, המצווה כללה חובת הקרבת שלמי שמחה (בנוסף לעולת ראייה ושלמי חגיגה) בשביל אכילת בשר בחג. בירושלמי[2] נאמר שלאחר שבית המקדש נחרב, המצווה כוללת קניית בגדים חדשים לאשה, ממתקים לילדים ולאדם עצמו שתיית יין.

הרמב"ם[3] פסק שגם נשים מחויבות במצווה זו. האחרונים נחלקו האם חובת המצווה מוטלת גם על הנשים, או שהיא מוטלת על הגברים לשמח את נשותיהם. מחלוקת נוספת היא לגבי חיוב מצוות שמחה בראש השנה, שנחשב לחג אך אינו משלושת הרגלים.

בנוסף לכך כתב הרמב"ם:

"...וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם...".

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יום טוב פרק ו, (יז-יח).

הרב אליעזר מלמד כותב[4]: "בדורות האחרונים נוספה לבני הארץ מצווה מיוחדת: לארח עולים, שפעמים רבות דווקא בחגים מרגישים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה."

שמחת בית השואבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמחת בית השואבה

בחג הסוכות הייתה שמחה יתירה, ובבית המקדש היו מנגנים ורוקדים כל הלילה.

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החינוך כתב שהשמחה היא מצרך נפשי חיוני לאדם, ולכן ישנה מצווה לשמוח בזמנים מיוחדים, בהם יש לזכור את חסדי ה', ועל ידי כך השמחה לא תיגרר למחוזות לא רצויים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]