שלמי שמחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קורבן שלמי שמחה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בתורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ",[1], ומכאן שמצווה לשמוח ברגל לפני ה'. ובמקום אחר נאמר:[2] "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", ומכאן למדו שקיום מצוות שמחה הוא על ידי הקרבת קורבן שלמים ואכילת בשרו.[3]

החייבים במצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אדם מישראל חייב בשלמי שמחה, אחד אנשים ואחד נשים[4], כפי שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך". עם זאת, יש הסוברים שהאשה אינה חייבת במצווה זו, אלא החובה היא על בעלה או על אביה לשמח אותה, כלומר שעליו מוטלת החובה להעלותה לירושלים, להקריב קורבן שלמי שמחה ולתת לה לאכול ממנו[5]. ערל (יהודי שאינו מהול) וטמא - פטורים ממצווה זו, משום שאסור להם לאכול בשר קורבנות.

החובה לשמח את העניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצווה זו כוללת חובה מוסרית - לשמח את בני השכבות החלשות בחברה, כפי שכותב הרמב"ם: "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה - לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר: 'והלוי והגר והיתום והאלמנה' - מאכיל הכל ומשקן כפי עושרו, ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו - עליו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם'" (הלכות חגיגה ב,יד).

טעם המצווה ופרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמחת הרגלים

עיקר מצוות שלמי שמחה אינה מצווה להקריב קורבן שלמים, אלא לאכול מבשר הקורבן. לפיכך ניתן לקיים את המצווה גם באמצעות אכילת בשר קורבנות אחרים, ככתוב במשנה (חגיגה א,ד): "ישראל (מי שאינם כהנים) יוצאין ידי חובתן (חובת שלמי שמחה) בנדרים ונדבות (קורבנות נדבה שהקריבו, אף שלא הוקדשו כ"שלמי שמחה") ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק (של קורבן שלמים או תודה; כל אלו הם קורבנות או חלקי קורבנות שנאכלים על ידי הכהנים).

מצוות אכילת שלמי שמחה נוהגת בכל ימי הרגל, ובכל יום מימי הרגל יש לאכול מבשר הקורבנות. יש הסוברים שבצד מצוות אכילת שלמים בכל ימות הרגל יש גם מצווה להקריב שלמי שמחה פעם אחת ברגל.[6] ויש ששללו חידוש זה (ה"חזון איש").

לאחר חורבן בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן בית המקדש לא ניתן לקיים את מצוות שמחת הרגל באמצעות קורבן שלמים, ולפיכך קבעו חכמים שקיום המצווה נעשה בדרכים אחרות, כאשר יש הבדל בין אנשים לנשים ובין מבוגרים לילדים. אנשים מקיימים את מצוות השמחה ביין, ככתוב (תהלים קד,טו): "ויין ישמח לבב אנוש" (ולדעת הרמב"ם גם באכילת בשר), נשים - בקניית בגדים ותכשיטים, וילדים - "נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות (ממתקים)".

גם בזמן הזה, מצוות השמחה כוללת את החובה לשמח את העניים: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו" (רמב"ם הלכות יום טוב ו,יח).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ד.
  2. ^ ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ז'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ט, עמוד א'.
  4. ^ כך לדעת המשנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה א'
  5. ^ כך דעת הראב"ד בהשגות שם
  6. ^ הרב אלעזר מנחם מן שך, "אבי עזרי" הלכות חגיגה.