שלוש רגלים

מצוות ראייה
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ג, י"ד; דברים, ט"ז, ט"ז
משנה תורה	ספר קרבנות, הלכות חגיגה, פרק ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה נ"ב, עשה נ"ג, עשה נ"ד ספר החינוך, מצווה פ"ח, מצווה תפ"ח, מצווה תפ"ט

שָׁלשׁ רְגָלִים הן שלושה חגים מקראיים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. מלבד מצוות העלייה לרגל, התורה מצווה על שתי מצוות נוספות המיוחדות לרגלים: לחגוג אותם ולשמוח בהם. חז"ל פירשו מצוות אלו כחובה על כל עולה רגל להקריב שלושה קורבנות: עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

אף שבעברית המין הדקדוקי של המילה "רגל" הוא נקבה, ניתן להשתמש גם בצורה "שלושה רגלים" ולא "שלוש רגלים", מאחר שבלשון חז"ל נוצר בידול דקדוקי בין השימוש במילה רגל במשמעות הראשונית של שם איבר בגוף, לבין המילה רגל במשמעות של חג. לפי האקדמיה ללשון העברית, שתי הצורות נכונות.

החגים ומהותם

1. חג הפסח מכונה בתורה חג המצות. פסח חל בט"ו בחודש העברי ניסן. ממצוות הפסח הם אכילת קרבן הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים, ואיסור אכילת חמץ.
2. חג השבועות מכונה בתורה חג הקציר וכן יום הביכורים. לחג השבועות לא נכתב תאריך מפורש בתנ"ך אלא הוא מצוין כיום החמישים לספירת העומר שמתחילה במוצאי יום טוב ראשון של פסח. כיום, כשלא מקדשים את החודש על פי ראיית הירח, חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון. לדעת הבייתוסים והקראים ספירת העומר מתחילה במוצאי שבת וחג השבועות חל ביום ראשון, בלוח השנה במגילות קומראן הוא חל ב-15 בחודש כשאר הרגלים.
3. חג הסוכות מכונה בתורה חג האסיף. בדומה לפסח אף הוא חל בט"ו לחודש, בחודש תשרי.

שלוש הרגלים בספר שמות, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו–י"ז:

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.

על פי המסורת היהודית, שלוש הרגלים מציינים אבני דרך בתקומתו של עם ישראל, ובנוסף מסמלים גם ציוני דרך בשנה החקלאית ותקופות שונות בחייו של היחיד.

חג	אירוע היסטורי	עונה חקלאית	תקופת חיים	קריאת מגילה
פסח	בני-ישראל יצאו ממצרים והפכו לעם עצמאי.	אביב התבואה, שכן אז היא מתברכת בבישולה.	לידה, תחילת השנה ואביב החיים של האדם.	שיר השירים
שבועות	בני ישראל קיבלו את התורה במעמד הר סיני.	קציר החיטה ותחילת תקופת הביכורים, שלאורכה מבשילים פירות הארץ.	חתונה, אמצע השנה והחיים.	מגילת רות
סוכות	זכר לכל 40 שנות הנדודים במדבר, בהן ישבו בני ישראל בסוכות.	אסיף התבואה אל הבית והגורן מפני הגשמים.	זקנה, סופה של השנה וסוף החיים.	מגילת קהלת

מצוות ראייה

ערך מורחב – עלייה לרגל (יהדות)

בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה מצווה לעלות לבית המקדש שבירושלים, ולהיראות בעזרה. העלייה לרגל מוזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם.

— ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז

חז"ל בתלמוד למדו מהמילה "זכורך", שמצוות העלייה לרגל היא חובה לגברים בוגרים בלבד, אך גם נשים וקטנים היו נוהגים בה. המצווה נקראת במקורות גם "ראייה", כי החובה היא "להראות לפני ה'".

קרבן ראייה

ערך מורחב – עולת ראייה

כחלק מהחיוב לעלות לרגל, ישנה חובה נוספת על כל זכר להביא קרבן "עולת ראייה" שאותו היו אמורים מקריבים עולי הרגל. העולה לרגל שלא הקריב קורבן זה – מלבד שביטל מצות עשה – עבר על הלאו של ”וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם”.

מצוות חגיגה

קרבן חגיגה

ערך מורחב – קורבן חגיגה

מלבד קרבן ה'ראיה' ישנו חיוב להביא קרבן נוסף – קרבן חגיגה. מקור המצווה בפסוק: ”שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה” (שמות, כ"ג, י"ד). חז"ל פירשו שהכוונה היא שיש להביא קורבן חגיגה בשלוש הרגלים.

מצוות שמחה

ערך מורחב – שמחת הרגלים

בכל אחד משלוש הרגלים ישנה מצוות שמחה כמוזכר בתורה: ”וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים י"ד–ט"ו)

קרבן שלמי שמחה

ערך מורחב – שלמי שמחה

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה ניתן לקיים את מצוות 'שמחת הרגלים' על ידי אכילת בשר של קורבנות. לשם כך היו מקריבים קורבן נוסף שנקרא 'שלמי שמחה' על מנת לקיים מצווה זו.

אך מאחר שעיקר מצוות שלמי שמחה אינה להקריב קורבן שלמים, אלא לאכול מבשר הקורבן, לפיכך ניתן לקיים את המצווה גם באמצעות אכילת בשר קורבנות אחרים, ככתוב במשנה (חגיגה א,ד): "ישראל (מי שאינם כהנים) יוצאין ידי חובתן (חובת שלמי שמחה) בנדרים ונדבות (קורבנות נדבה שהקריבו, אף שלא הוקדשו כ"שלמי שמחה") ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק (של קורבן שלמים או תודה; כל אלו הם קורבנות או חלקי קורבנות שנאכלים על ידי הכהנים).

בזמן הזה

בזמן הזה שאי אפשר לקיים את מצוות השמחה על ידי אכילת בשר קדשים, עיקר מצות שמחה היא בשתיית יין. וכך אמרו בתלמוד:

חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר (דברים, ט"ז, י"ד): "ושמחת בחגך". במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף בבבל: בבגדי צבעונין.

— מסכת פסחים, דף ק"ט, עמוד א'

ראו גם

• ראש השנה למלכים ולרגלים
• חגי ישראל ומועדיו
• ספירת העומר

לקריאה נוספת

• יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים – שלוש רגלים, הוצאת דביר.
• הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום על שלושת הרגלים, (ט"ו)

קישורים חיצוניים

• ביכורי קציר חיטים, מאת הרב עדין שטיינזלץ, באתר ישיבה
• שלושה רגלים, מאת הרב זלמן ברוך מלמד, באתר ישיבה
• גיורא לוינשטיין, שלושת הרגלים – חגים חקלאיים במקור?, באתר ynet, 17 במאי 2010
• שלוש רגלים או שלושה רגלים?, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏11 באוקטובר 2011
• שלוש רגלים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)