שרלוט פרקינס גילמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרלוט פרקינס גילמן
Charlotte Perkins Gilman
שרלוט פרקינס גילמן, בסביבות 1900
שרלוט פרקינס גילמן, בסביבות 1900
לידה 3 ביולי 1860
הרטפורד קונטיקט עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבדה 17 באוגוסט 1935 (בגיל 75)
פסדינה קליפורניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אמריקאית
עיסוק סופרת, רפורמיסית חברתית, עורכת מגזין
שפות היצירה אנגלית
נושאי כתיבה דיכוי נשים בחברה, ברפואה ובכלכלה
יצירות בולטות הטפט הצהוב, ארצן, נשים וכלכלה
בן או בת זוג
  • Charles Walter Stetson
  • George Houghton Gilman עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שרלוט פרקינס גילמןאנגלית: Charlotte Perkins Gilman‏; 3 ביולי 186017 באוגוסט 1935) הייתה פמיניסטית, סוציולוגית, סופרת, משוררת ומרצה, תומכת ברפורמות חברתיות אמריקאית. כתביה הפכו לחומרי יסוד בפמיניזם וכן בחקר היסטוריית נשים בארצות הברית. בין כתביה הבולטים הם הסיפור "הטפט הצהוב", סיפור אוטוביוגרפי למחצה העוסק בדיכאון סב לידתי, הפתלוגיזציה של חוויות של נשים על ידי הממסד הרפואי[דרושה הבהרה] ודיכוי במסגרת הנישואים; "ארצן", רומן פמיניסטי-אוטופי שמתאר עולם ללא גברים וללא אלימות; וספר העיון "נשים וכלכלה", שגרף עבור גילמן הכרה בינלאומית.

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילמן נולדה ב-3 ביולי 1860 בהרטפורד שבקונטיקט, למרי פרקינס (לבית וסקוט) ופרדריק ביצ'ר פרקינס. היה לה אח בכור, הגדול ממנה בשנה, תומאס אדי. בעודה תינוקת, נטש אבי המשפחה פרדריק את המשפחה, והשאיר אותה מרוששת.[1] כיוון שלאמה מרי לא הייתה אפשרות לכלכל את המשפחה, הם נדדו הרבה בין בתיהן של דודות אביה, איזבלה ביצ'ר הוקר, שהייתה פעילה סופרג'יסטית, קתרין ביצ'ר, והרייט ביצ'ר סטו, שכתבה את הספר הקלאסי אוהל הדוד תום. את רוב ילדותה העבירה ברוד איילנד.

החינוך שלה בבתי ספר לא היה יציב: היא למדה בשבעה בתי ספר שונים וצברה רק ארבע שנות לימוד סך הכל. פרקינס-גילמן הפסיקה ללמוד בגיל 15. גם בבית היו בעיות – האם, מרי, כה פחדה שילדיה יחוו את הפגיעות שהיא חוותה, שהיא ניסתה למנוע מהם כל גילויי חיבה. היא עצמה לא הראתה להם חיבה, וגם אסרה עליהם לפתח חברויות קרובות או לקרוא רומנים. באוטוביוגרפיה שלה כתבה פרקינס שאמה הייתה מראה לה חיבה רק כשחשבה שהיא ישנה.[2] למרות חוויית הילדות המבודדת והענייה, פרקינס התמידה בלימודים עצמאיים.[3]

כשפקדה את ספסל הלימודים, הידע והאינטליגנציה של פרקינס תמיד הרשימו את המורות שלה, שגם התאכזבו ממנה כי לא הייתה תלמידה שקדנית. הנושא האהוב עליה היה פילוסופיה טבעית, שלימים נקרא פיזיקה. בגיל 18, היא נרשמה ללימודים בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, במימון אביה הנעדר, ואחר כך התפרנסה מעיצוב עסקי ומתן שיעורים פרטיים. היא גם הייתה ציירת.[2]

בגרותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל צעיר הייתה פרקינס נחושה לא להינשא לעולם, אך בשנת 1882 פגשה את צ'ארלס וולטר סטטסון, שחיזר אחריה והקסים אותה. בהתחלה, היא דחתה את הצעת הנישואים שלו, בהרגשתה שזו החלטה לא נכונה. אך ב-1884 השניים נישאו, ובמהרה נולדה בתם היחידה, קתרין ביצ'ר סטטסון. שרלוט פרקינס גילמן חוותה אז דיכאון סב לידתי חריף. באותה תקופה, ברפואה, נשים נחשבו כ"היסטריות" ובעלות "עצבים חלשים"; ובשל כך, לעיתים קרובות התייחסו בביטול למחלות פיזיות ונפשיות של נשים. ההתייחסות אליה, והטיפולים שעברה היוו את הבסיס לסיפור המפורסם שלה, "הטפט הצהוב". הטיפול המרכזי שעברה נקרא "מרפא המנוחה", בו האישה שבדיכאון מרותקת למיטתה למשך שבועות, בהם אסורה עליה כל פעילות גופנית או מנטלית, כולל קריאה, דיבור, ותפירה. האישה נאלצת – לפעמים בכפייה – לאכול דיאטה של חלב שומני ובשר, והופכת למשהו כמו תינוקת מגודלת.[4] בסופו של הטיפול גילמן עברה התמוטטות עצבים.

ב-1888 נפרדה גילמן מבעלה – מהלך לא קונבנציונלי בסוף המאה ה-19. הם התגרשו רשמית ב-1894. לאחר הפרידה, גילמן עברה עם בתה לפסדינה שבקליפורניה, שם הפכה לפעילה במספר ארגונים פמיניסטיים ורפורמיסטיים, וכתבה וערכה בכתב העת "Bulletin".

שרלוט פרקינס גילמן עם בתה קתרין, 1893

ב-1894 שלחה גילמן את בתה בת העשר חזרה לחוף המזרחי לחיות עם אביה ואשתו השנייה, גרייס אלרי צ'נינג, שהייתה חברה טובה של גילמן. גילמן כתבה ביומנה שהיא מאושרת באושרם של הזוג, ושחברתה היא אם שנייה טובה לבתה. בערך באותה תקופה, כשאמה של גילמן נפטרה ב-1893, היא חזרה לחוף המזרחי בפעם הראשונה מזה כשמונה שנים. שם חידשה את הכרותה עם בן דוד בשם האוטון גילמן, אותו לא ראתה מאז נערותה, ואשר היה עורך דין בוול סטריט. הם התאהבו, וב-1900 נישאו, והתגוררו קודם בניו יורק, ואחר כך בביתו של האוטון בקונטיקט. לאחר מותו הפתאומי ב-1934, חזרה גילמן לפסדינה.

בינואר 1932 אובחנה גילמן עם סרטן השד. גילמן, שתמכה בהמתת חסד לחולים סופניים, נטלה את חייה ב-17 באוגוסט 1935 על ידי לקיחת מנת יתר של כלורופורם. במכתב שהשאירה, אמרה שהיא "בוחרת בכלורופורם על פני הסרטן".

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב מסוים, גילמן מכרה סבונים מדלת לדלת. כשעברה לפסדינה, היא הייתה לפעילה במגוון ארגונים חברתיים. ב-1886 היא הייתה נציגת קליפורניה בכנס למען זכות הצבעה לנשים שהתקיים בוושינגטון די. סי., ובקונגרס הפועלים והסוציאליזם באנגליה. ב-1890 החלה את פעילותה בתנועת ה-Nationalist Clubs (מועדוני הלאומיים), שמטרותיה היו "מיגור התאוותנות של הקפיטליזם וסיום האבחנות בין המעמדות, תוך כדי קיום גזע אנושי שהוא שוחר שלום, אתי, ופרוגרסיבי באמת". בתקופה זו כתיבתה הייתה פורה, והיא פרסמה שירים, נובלה, 15 מאסות, ואת הסיפור "הטפט הצהוב". אך הקריירה שלה נסקה כאשר החלה להרצות על התנועה הלאומית, וכשפרסמה ספר שירים שזכה להצלחה. לא רק שהצליחה להתפרנס בכבוד בתור נואמת, היא גם הרחיבה את מעגל מכרותיה בתנועה הפמיניסטית.

"הטפט הצהוב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הטפט הצהוב

המפורסם מבין עבודותיה של גילמן הוא הסיפור הקצר "הטפט הצהוב", שהיה לרב מכר במאה העשרים כשיצא לאור מטעם "Feminist Press". היא כתבה את הסיפור ב-1890, והוא פורסם לראשונה כשנה וחצי מאוחר יותר ב-"The New England Magazine". מאז, נכלל הסיפור במספר גדול של אנתולוגיות ספרות נשים, ספרות אמריקאית, וספרי לימוד.[5]

הסיפור מספר את חוויותיה של אישה שסובלת ממצב נפשי מתדרדר לאחר שבעלה כלא אותה בחדרה למשך חודשים, לכאורה למען בריאותה. היא מפתחת אובססיה עם הטפט הצהוב המכוער בחדר, ולימים מתחילה לראות דמויות מגיחות מתוכו. גילמן כתבה את הסיפור כדי לשנות את התפישה של אנשים לגבי תפקידן של נשים בחברה, ולהצביע על חוסר האוטונומיה של נשים, שפוגע בתורו בבריאותן הנפשית, הרגשית ואפילו הפיזית. הסיפור נטל השראה מחוויות אמיתיות של גילמן, כאשר גם עליה נכפה "טיפול" דומה לאישה שבסיפור מידי בעלה הראשון. בסיפור הבעל הוא גם רופא, ועל אשתו לעשות כאשר הוא מצווה, והטיפול שהוא כופה הוא ההפך הגמור ממה שהאישה צריכה: הוא כופה עליה ריתוק למיטתה והאכלה בכפייה והיעדר מוחלט של גירויים קוגניטיביים, בעוד היא מייחלת לחופש, עניין, ושבירת המונוטוניה. גילמן כתבה את הספר כמעין תגובה לרופא שהיה אחראי לטיפולה ולהתוויית "טיפול המנוחה", ד"ר סילאס ויר מיטשל, והיא אף שלחה לו עותק של הסיפור.[6]

עבודות משמעותיות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרלוט פרקינס גילמן בגיל 24, בסביבות 1884

הספר הראשון שפרסמה גילמן היה "Art Gems for the Home and Fireside" ‏(1888); אך היה זה לקט שיריה הראשון, "In This Our World"‏ (1893), אוסף שירים סטיריים, שזיכה אותה בהכרה נרחבת. במהלך עשרים השנים הבאות, היא התפרסמה בעיקר בזכות הרצאותיה על סוגיות של נשים, אתיקה, עבודה, ורפורמות חברתיות. נושאים אלו גם באו לידי ביטוי בספריה.

ב-1894 - 1895, שימשה גילמן כעורכת המגזין "The Impress", שבועון ספרותי שפורסם על ידי אגודת העיתונאיות בקליפורניה. במהלך עשרים השבועות בהם יצא כתב העת, היא תרמה לו גם שירים, טורי דעה, מאמרי מערכת, ועוד. אך המגזין הגיע לסופו בגלל דעות קדומות נגד אורח חייה של גילמן, שנתפשה כאם לא-קונבנציונלית ואישה שיזמה את גירושיה. גילמן המשיכה להרצות, וכשסיימה סבב הרצאות ב-1897, החלה לחשוב יותר לעומק על כלכלה וסוגיות הקשורות למין בחברה האמריקאית, ורשימותיה מתקופה זו הפכו לבסיס של ספרה "נשים וכלכלה" אשר יצא לאור ב-1898. בספר זה בחנה גילמן את תפקידן של נשים במרחב הביתי, וטענה בעד שינויים בפרקטיקות של גידול ילדים וניהול משק בית כדי לאפשר לנשים את הפניות להרחיב את השתתפותן במרחב הציבורי.[7] ב-1903 דיברה בקונגרס הבינלאומי לנשים בברלין, ובשנה שלאחר מכן, עשתה סבב הרצאות בינלאומי שכלל את אנגליה, הולנד, גרמניה, אוסטריה והונגריה.

ב-1903 כתבה את אחד מספריה זוכי השבחים, "The Home: Its Work and Influence", שהרחיב את הרעיונות שהופיעו ב"נשים וכלכלה", וטען שנשים חוות דיכוי בביתן ושנחוץ שינוי בסביבתן כדי שיוכלו להבטיח את בריאותן הנפשית. בין השנים 1909 ל-1916, ערכה וכתבה כתב עת משלה, "The Forerunner", בו גם פרסמה עבודות ספרותיות שלה. היא ביקשה להגיש לציבור חומר שיעורר מחשבה ו"ינחיל תקווה, אומץ וחוסר סבלנות", ללא תלות בתקשורת המיינסטרים, מהסיבות שרעיונותיה חתרו לעיתים לכיוון הפוך מהמקובל, וכן שהתקשורת הפופולרית נטתה, לדבריה, יותר לחומר סנסציוני.[8] במהלך כשבע שנים, יצאו 86 גיליונות, כל אחד בעל 28 עמודים. למגזין היו כ-1,500 מנויים, וגילמן פרסמה בו סיפורת סדרתית כולל "What Diantha Did" ‏(1910), "The Crux" ‏(1911), "Moving the Mountain"‏ (1911), ו-"ארצן" ("Herland"). אחרי שהפסיקה לפרסם את המגזין, כתבה גילמן מאות כתבות שהתפרסמו בעיתונים ברחבי ארצות הברית.

האוטוביוגרפיה שלה, שהחלה לכתוב בשנת 1925, פורסמה לאחר מותה, ב-1935.

מרפא המנוחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילמן ילדה את בתה היחידה תוך שנה מנישואיה לצ'ארלס וולטר סטטסון. היא חוותה דיכאון סב לידתי חמור. סטטסון זימן את הרופא סיילאס ויר מיטשל, שהיה המוביל בתחום הטיפול ב"נוירוסתניה", אבחון כללי למצבים פסיכו-פתלוגיים. הוא המציא מערך טיפולי לנשים שנקרא "מרפא המנוחה" (rest cure), שביסודו האמונה כי נשים צריכות להגביל כל גירוי פיזי או אינטלקטואלי כדי להגיע למצב של בריאות נפשית. (לעומת זאת, גברים עם הפרעות דומות נשלחו על ידו למערב הפרוע, לשחק בבוקרים ולצוד במשך מספר שבועות.)[9] הוא לא היה בודק את נסיבות חייהן של מטופלותיו, ולמעשה מי שהתירו או היו אחראים על הטיפול היו הבעלים, מכיוון שבאותה תקופה לנשים היו אך מעט זכויות ריבוניות על גופן או רכושן. בשל כך, בדרך כלל הטיפולים האלו נכפו על הנשים המטופלות. גילמן לא הייתה שונה במובן זה: היה זה בעלה שיזם את הטיפול בה. היא התאשפזה תחת השגחתו של ד"ר מיטשל, ועברה את טיפול המנוחה.

טיפול המנוחה ארך בדרך כלל 8–9 שבועות, ודרש בידוד מוחלט מחברים ומשפחה, כאשר המטופלת מרותקת למיטתה, ומואכלת, גם בכפייה, כל שעתיים, בחלב שומני ובשר אדום. לפעמים הטיפול כלל מסאז' ושוק חשמלי. הרעיון היה להגביל את המטופלת למצב של תלות טוטאלית, כמו תינוקת – אחות הייתה רוחצת אותה, מאכילה אותה, ומסדרת את לבושה ומצעיה. כל פעילות הייתה אסורה על מטופלות, כולל קריאה, כתיבה ותפירה, ולפעמים אפילו דיבור.[4]

כעבור 9 שבועות של טיפול, גילמן שבה לביתה, עם הוראות מהרופא: "לחיות חיים ביתיים ככל האפשר. להיות תמיד בחברת התינוקת... לשכב למנוחה אחרי כל ארוחה. להגביל פעילות אינטלקטואלית לשעתיים ביום. ולעולם לא להניח יד על עט, מכחול או עפרון כל ימי חייך". גילמן ניסתה למשך מספר חודשים לפעול לפי הוראות אלו, אך הדיכאון שלה גבר והיא הגיעה למצב של משבר נפשי. היא התחילה לגלות סימני אובדנות, ודיברה על אקדחים וכלורופורם. השניים החליטו שעליהם להתגרש כדי שגילמן תוכל להשיב את שפיותה.

גילמן יצאה לנופש עם בתה, וכמעט באופן מיידי, כאשר היא חופשייה מקשרי נישואים עם סטטסון, מצבה השתפר. כשחזרה לביתה, החליטה להתחיל בהתחלה חדשה, מכרה את רכושה, ונסעה לפסדינה, שבקליפורניה. שם, היא פרחה מבחינה אינטלקטואלית ויצירתית, החלה לכתוב, להרצות, ולפעול במגוון ארגונים חברתיים.

דעות גישות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרלוט פרקינס גילמן, צילום מאת פרנסס בנג'מין ג'ונסטון, בסביבות שנת 1900

דרוויניזם רפורמי ותפקידן החברתי של נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילמן אמצה תאוריות אבולוציוניות וחיברה אותן לפמיניזם ולמטרות של רפורמה חברתית. היא הגדירה את עצמה הומניסטית. על פי גישתה, הדרוויניזם תומך בזכויות נשים והרחבת תפקידן החברתי. היא הצביעה על כך שהמודל המצוי מדבר רק על התפתחות אבולוציונית של גברים, ואילו גם נשים היו חלק מהברירה הטבעית, ובחרו במהלך התפתחות האדם להזדווג עם המועמדים הטובים ביותר. היא טענה שהמצב המוחלש של נשים בחברה הוא תוצאה של פטריארכיה, אשר ריסנה את הפוטנציאל של נשים ודחקה אותן לתפקידים מוגבלים תחת אצטלת "הטבע הנשי". ובכך, בעצם, האבולוציה האנושית — אשר זקוקה גם לתרומתן של נשים — נחסמת. כדי לתקן מצב זה, היא טענה, על נשים לקבל הזדמנויות בלתי מוגבלות להתפתחות אישית, אשר בתורה תתרום להתפתחות החברה האנושית. בניגוד לדרוויניזם שמרני, אשר טען שכפיפותן של נשים בחברה היא תוצאה של אבולוציה וברירה טבעית, ולפיו שינוי בתפקידי מגדר יביא אסון על המין האנושי, גילמן סברה שתאוריית האבולוציה מספקת רציונל מדעי לשחרור נשים.[10]

גילמן תקפה את הרעיון שהבדלים מגדריים הם מהותיים ביולוגית, וטענה שכל הבדל כזה שהיה נחוץ לקיום המין האנושי בפרה-היסטוריה כבר אינו נחוץ בזמנים המודרניים.[11] טענה מרכזית שלה הייתה שסקס וכלכלה ביתית קשורים זה בזו בקשר הדוק: שאישה מחויבת במבנה החברתי להשתמש ב"נכסים" המיניים שלה כדי לרצות את בעלה, כדי שהוא, בתורו, יפרנס את המשפחה. כך שמילדות, ילדות מאולצות לתוך רובריקה שמכינה אותן לאמהות ונישואים, דרך הצעצועים המשווקים להן, והביגוד המיועד להן. היא טענה שלא אמור להיות כל הבדל בין בגדי ילדות וילדים, או צעצועיהם, או פעילותם. היא ציינה לשבח את ה"טומבוי" (ילדה נערית) כאדם המושלם, אשר מסתובבת חופשייה ומשתמשת בגופה באופן בריא.[12]

גילמן כתבה שהתרומה של נשים לציוויליזציה נגדעה בשל התפתחות תרבות אנדרוצנטרית, ושכתוצאה מכך, חצי מהמין האנושי נמצא בפיגור התפתחותי, מצב שיש לתקן כדי למנוע את התדרדרות הגזע האנושי. היא סברה כי עצמאות כלכלית היא הדרך היחידה להבטיח חופש לנשים, אשר יביא לשוויונן עם גברים. בספרה "נשים וכלכלה" היא פיתחה רעיונות אלה, וטענה, בין היתר, שנשים חיות תחת דיכוי גברי, שאמהות לא צריכה למנוע מנשים לעבוד מחוץ לבית, ושניהול משק הבית — כולל ניקיונות, בישול וגידול ילדים — צריך לעבור התמקצעות. "האישה האידיאלית", כתבה גילמן, "לא רק שהוקצה לה תפקיד שכולא אותה בביתה, אך היא מצופה גם לאהוב את זה, ולהיות חיננית ומאושרת, מחויכת וחביבה". היא צפתה שכאשר הקשר המיני-כלכלי יפסיק להתקיים, יחסים בחזית הביתית ישתפרו, מכיוון שהתסכול אשר חוות נשים רבות, הנובע מבידוד וחוסר הגשמה עצמית, גם יפסיק להתקיים.

בהרצאותיה דגלה גילמן ברפורמות לגבי לבוש, משפחה, ועבודה. היא חשבה שניהול משק הבית הוא אחריותם המשותפת של גברים ונשים, ושמגיל צעיר יש לעודד נשים לפתח עצמאות, כדי שמאוחר יותר גם יוכלו לעבוד מחוץ לבית. היא הייתה רדיקלית בגישתה אל היחידה המשפחתית: היא ביקשה לשנות את הפוקוס המשפחתי מיחידה המבוססת על חוזה כלכלי בין זוג נשוי, לישות בה יוכלו קבוצות גברים ונשים לחלוק חיים אישיים מלאי משמעות.[13] הגישה הקומונלית שחזתה התפתחה כיוון שהיא האמינה שמגיע גם לאנשים לא-נשואים חיים מלאים, ושבדרך זו יתאפשר לכל איש ואישה בית בו הם יכולים להיות בזוג או ביחיד, ועדיין ליהנות מחברת אחרים ומהחופש להתפתח, וכן שסידור מעין זה יבטיח עצמאות כלכלית מוגברת עבור נשים.

גילמן גם סברה שאין הכרח שדווקא אם תגדל או תהיה המטפלת העיקרית של ילדיה. היא ביקשה לאפשר גידול ילדים על ידי בעלות מקצוע, והיא עצמה שלחה את בתה לחיות עם אביה כשהייתה בת עשר. בשל כך, חוותה גילמן עוינות ולעג, ואף נקראה "אישה לא טבעית". גילמן נאבקה בעד זכותה של אישה להשתמש באמצעי מניעת הריון,[14] אך התנגדה בחריפות להפלות. גילמן גם טענה בעד שימוש באמצעי מניעה (בכפייה) כאסטרטגיה מונעת נגד רביית "הבלתי כשירים" בחברה.[15]

עיסוקה המרכזי של גילמן בנושאי עצמאות נשים, כמו שוויון בעבודה, בלבוש ובעבודות הבית, באו לידי ביטוי בספריה "הבית" (1903), "עבודה אנושית" (1904) ו"עולם מעשה ידי אדם" (1911), שבו טבעה את המושג "אנדרוצנטריות".

גזע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה של גילמן באבולוציה חברתית הייתה קשורה גם לגישות גזעניות בהם החזיקה, בדומה להוגים אבולוציוניים אחרים. בכתביה הייתה מתייחסת ל"פראיים", ודירגה קבוצות אתניות בסולם האבולוציוני על פי כישוריהם המדעיים, כלומר, שהקבוצות שהחילו את המהפכה התעשייתית הן עליונות על חברות אנושיות החיות באופן לא מתועש — חלוקה המתואמת באופן מוחלט לחלוקה גזעית בעולם. היא הייתה שותפה לדעתו של ארנסט הקל שהתפתחות מנטלית היא אבולוציונית, ושאומות שהיסטורית לא היו שותפות להתפתחות אינטלקטואלית אירופית, כבר אינן מסוגלות לחשיבה האירופית, הנעלה.[16] היא כתבה את המשוואה הבאה: "נתון: אם במדינה מסוימת, גזע א' התקדם באבולוציה החברתית, נגיד, לשלב 10, ואילו גזע ב' התקדם באבולוציה החברתית, נגיד, לשלב 4... נתון: שגזע ב' לא מפותח דיו בעיני גזע א'; שאלה: כיצד גזע א' יכול באופן האפקטיבי והמהיר ביותר לקדם את התפתחות גזע ב'?" כלומר, לגזע ה"עליון" יש זכות להפעיל כוח על הגזע ה"נחות" ולהתאים אותו לצרכיו. לגבי שחורים אמריקאים בפרט, גילמן האמינה כי כל שחור שהוא "מתחת לדרג מסוים של אזרחות — מי שאינו מהוגן, תומך בעצמו ופרוגרסיבי... על המדינה לקחת עליו חסות".[17] היא הציעה שהמדינה תכפה על שחורים עבודות שירות, כגון בניית תשתיות ציבוריות, כאשר העובדים חיים במחנות עבודה, ושבכל מחנה כזה יהיה גם מרכז הכשרה לעבודת משק בית. הגברים והנשים מהמחנות יורשו לצאת מהם לתקופות ניסיון, בהם יוכיחו את מסוגלותם להתקיים באופן עצמאי. גילמן סברה שתוכנית זו "תקדם את הגזע [השחור] כולו בהתפתחותו החברתית". במאסה מאוחרת שפרסמה, "Is America Too Hospitable", היא הגדירה את ה"תערובת האמריקאית" כתת-גזע לבן המאפיין את ארצות הברית, שמקורו בעיקר אנגלי, עם מעט תערובת של ה"זנים" המקושרים—הטווטונים והסקנדינבים. היא האמינה שאל לגזע אמריקאי זה להתערבב עם גזעים אחרים.

היו לגילמן גם גילויי אנטישמיות, בעיקר באוטוביוגרפיה שלה שהתחילה לכתוב ב-1925, בהיותה בת 65, ובו קראה לבולשביזם "הסיוט היהודי-רוסי".[16]

גילמן לפעמים יצאה נגד גזענות, כפי שהיא ראתה אותה, מתוך העקרונות ההומניסטיים שלה, שגרמו לה להתנגד לאלימות קולקטיבית. בשלבים מוקדמים יותר היא הכירה בעוולות שנעשו נגד עמים שונים, ביניהם שחורים אפריקאים ששועבדו, ילידים אמריקאים שנרצחו ומקסיקנים שנושלו מאדמותיהם. אך החל מזמן פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לערך, גישתה למהגרים בפרט החריפה.

בספריה ובהרצאותיה גילמן גם קידמה גישה אאוגנית, הן להשבחת הגזע כפי שהגתה בגישה הדרוויניסטית החברתית, וכן ככלי לשחרור נשים, מכיוון שהאמינה שפרקטיקה של בחירה מינית נכונה תביא נשים למעמד בו יוכלו להיות עצמאיות באמת.[18]

תגובות וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפורסם "הטפט הצהוב", הוא עורר הדים רבים, חלקם חיוביים וחלקם שליליים. בין הגישות האוהדות היו אלו שברכו על התיאור הגרפי של ההתדרדרות המנטלית של המספרת, כאזהרה על חשיפתן של נשים שחיות חיים מונוטוניים למחלת נפש. המתנגדים חשבו שדווקא התיאורים הגרפיים מוגזמים, ולא נועדו להנאתם של הקוראים, ולכן עדיף היה שלא יתפרסמו.[19][20]

אף על פי שבפרסומה העיקרי זכתה גילמן בעקבות הספר "נשים וכלכלה" שיצא בשנת 1898, עד תום מלחמת העולם הראשונה היא כבר לא הייתה ברוח הזמנים. היא כתבה באוטוביוגרפיה שלה, "לצערי, דעותיי בנוגע לשאלת המין אינן אטרקטיביות לחברה האוהדת את זיגמונד פרויד, ואנשים גם אינם מוכנים לשקול כיצד הדת יכולה לסייע בעבודתנו לשיפור העולם".[2]

במאמרה "Herland and Beyond", אן ג'יי. ליין כותבת ש"גילמן מספקת פרספקטיבות לגבי סוגיות משמעותיות של מגדר עמן אנו עדיין נאבקות היום; המקור של דיכוי נשי, המאבק על אוטונומיה ואינטימיות במערכות יחסים אנושיות; המקום של עבודה מקצועית בהתוויית ההגדרה העצמית; אסטרטגיות לגידול וחינוך הדורות הבאים כדי לייצר סביבה הומנית ומטפחת."[21]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיה של גילמן כוללות:[22]

אוספי שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • In This Our World,1st ed. Oakland: McCombs & Vaughn, 1893. London: T. Fisher Unwin, 1895. 2nd ed.; San Francisco: Press of James H. Barry, 1895.
  • Suffrage Songs and Verses. New York: Charlton Co., 1911. Microfilm. New Haven: Research Publications, 1977, History of Women #6558.
  • The Later Poetry of Charlotte Perkins Gilman. Newark, DE: University of Delaware Press, 1996.

סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילמן פרסמה את סיפוריה במגזינים, עיתונים, ובירחון שהוציאה בעצמה, The Forerunner.[23] מבקרי ספרות רבים התעלמו מסיפורים אלו, אך חלקם נבחנים מחדש בעשורים האחרונים, בהם לימודי מגדר ופמיניזם התפתחו באוניברסיטאות ויש עניין חדש במחקר אודותיה ואודות עבודתה.[24]

  • "Circumstances Alter Cases." Kate Field's Washington July 23, 1890: 55–56.
  • "That Rare Jewel." Women's Journal May 17, 1890: 158.
  • "The Unexpected." Kate Field's Washington May 21, 1890: 335–6.
  • "An Extinct Angel." Kate Field's Washington 23 Sep 1891:199–200.
  • "The Giant Wistaria." New England Magazine 4 (1891): 480–85.
  • "The Yellow Wall-paper." New England Magazine 5 (1892): 647–56;
  • "The Rocking-Chair." Worthington's Illustrated 1 (1893): 453–59.
  • "An Elopement." San Francisco Call July 10, 1893: 1.
  • "Deserted." San Francisco Call July 17, 1893: 1–2.
  • "Through This." Kate Field's Washington Sep 13, 1893: 166.
  • "A Day's Berryin.'" Impress Oct 13, 1894: 4–5.
  • "Five Girls." Impress Dec 1, 1894: 5.
  • "One Way Out."Impress Dec 29, 1894: 4–5.
  • "The Misleading of Pendleton Oaks." Impress Oct 6, 1894: 4–5.
  • "An Unnatural Mother." Impress Feb 16, 1895: 4–5.
  • "An Unpatented Process." Impress Jan 12, 1895: 4–5.
  • "According to Solomon." Forerunner 1:2 (1909):1–5.
  • "Three Thanksgivings." Forerunner 1 (1909): 5–12.
  • "What Diantha Did. A NOVEL" Forerunner 1 (1909–11).
  • "The Cottagette." Forerunner 1:10 (1910): 1–5.
  • "When I Was a Witch." Forerunner 1 (1910): 1–6.
  • "In Two Houses." Forerunner 2:7 (1911): 171–77.
  • "Making a Change." Forerunner 2:12 (1911): 311–315.
  • "Moving the Mountain." Forerunner 2 (1911)
  • "The Crux.A NOVEL." Forerunner 2 (1910)
  • "The Jumping-off Place." Forerunner 2:4 (1911): 87–93.
  • "The Widow's Might." Forerunner 2:1 (1911): 3–7.
  • "Turned." Forerunner 2:9 (1911): 227–32.
  • "Mrs. Elder's Idea." Forerunner 3:2 (1912): 29–32.
  • "Their House." Forerunner 3:12 (1912): 309–14.
  • "A Council of War." Forerunner 4:8 (1913): 197–201.
  • "Bee Wise." Forerunner 4:7 (1913): 169–173.
  • "Her Beauty." Forerunner 4:2 (1913): 29–33.
  • "Mrs. Hines's Money." Forerunner 4:4 (1913): 85–89.
  • "A Partnership." Forerunner 5:6 (1914): 141–45.
  • "Begnina Machiavelli. A NOVEL." Forerunner 5 (1914)
  • "Fulfilment." Forerunner 5:3 (1914): 57–61.
  • "If I Were a Man." Physical Culture 32 (1914): 31–34.
  • "Mr. Peebles's Heart." Forerunner 5:9 (1914)
  • "Dr. Clair's Place." Forerunner 6:6 (1915)
  • "Girls and Land." Forerunner 6:5 (1915): 113–117.
  • "Herland. A NOVEL. " The Forerunner 6 (1915)
  • "Mrs. Merrill's Duties." Forerunner 6:3 (1915): 57–61.
  • "A Surplus Woman." Forerunner 7:5 (1916): 113–18.
  • "Joan's Defender." Forerunner 7:6 (1916): 141–45.
  • "The Girl in the Pink Hat." Forerunner 7 (1916): 39–46.
  • "With Her in Ourland: Sequel to Herland. A NOVEL." Forerunner 7 (1916)

רומנים ונובלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • What Diantha Did. Forerunner. 1909–10.
  • The Crux. Forerunner. 1911.
  • Moving the Mountain. Forerunner. 1911.
  • Mag-Marjorie. Forerunner. 1912.
  • Won Over Forerunner. 1913.
  • Benigna Machiavelli. Forerunner. 1914.
  • Herland. Forerunner. 1915.
  • With Her in Ourland. Forerunner. 1916.
  • Unpunished. Eds. Catherine J. Golden and Denise D. Knight. New York: Feminist Press, 1997.

דרמה ודיאלוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית יצירות הדרמה של גילמן אינן זמינות מכיוון שהן קיימות רק בכתב היד המקורי. עם זאת, מספר פורסמו ב-The Forerunner.

  • "Dame Nature Interviewed on the Woman Question as It Looks to Her" Kate Field's Washington (1890): 138–40.
  • "The Twilight." Impress (November 10, 1894): 4–5.
  • "Story Studies," Impress Nov 17, 1894: 5.
  • "The Story Guessers," Impress Nov 24, 1894: 5.
  • "Three Women." Forerunner 2 (1911): 134.
  • "Something to Vote For." Forerunner 2 (1911) 143-53.
  • "The Ceaseless Struggle of Sex: A Dramatic View." Kate Field's Washington. April 9, 1890, 239–40.

עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • His Religion and Hers: A Study of the Faith of Our Fathers and the Work of Our Mothers. NY and London: Century Co., 1923; London: T. Fisher Unwin, 1924; Westport: Hyperion Press, 1976.
  • Gems of Art for the Home and Fireside. Providence: J. A. and R. A. Reid, 1888.
  • Women and Economics: A Study of the Economic Relation Between Men and Women as a Factor in Social Evolution. Boston: Small, Maynard & Co., 1898.
  • Concerning Children. Boston: Small, Maynard & Co., 1900.
  • The Home: Its Work and Influence. New York: McClure, Phillips, & Co., 1903.
  • Human Work. New York: McClure, Phillips, & Co., 1904.
  • The Man-Made World; or, Our Androcentric Culture. New York: Charton Co., 1911.
  • Our Brains and What Ails Them. Serialized in Forerunner. 1912.
  • Social Ethics. Serialized in Forerunner. 1914.
  • Our Changing Morality. Ed. Freda Kirchway. NY: Boni, 1930. 53–66.

כתבים קצרים וסדרתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Why Women Do Not Reform Their Dress." Woman's Journal Oct 9, 1886: 338.
  • "A Protest Against Petticoats." Woman's Journal Jan 8, 1887: 60.
  • "The Providence Ladies Gymnasium." Providence Journal 8 (1888): 2.
  • "How Much Must We Read?" Pacific Monthly 1 (1889): 43–44.
  • "Altering Human Nature." California Nationalist May 10, 1890: 10.
  • "Are Women Better Than Men?" Pacific Monthly 3 (1891): 9–11.
  • "A Lady on the Cap and Apron Question." Wasp June 6, 1891: 3.
  • "The Reactive Lies of Gallantry." Belford's ns 2 (1892): 205–8.
  • "The Vegetable Chinaman." Housekeeper's Weekly June 24, 1893: 3.
  • "The Saloon and Its Annex." Stockton Mail 4 (1893): 4.
  • "The Business League for Women." Impress 1 (1894): 2.
  • "Official Report of Woman's Congress." Impress 1 (1894): 3.
  • "John Smith and Armenia." Impress Jan 12, 1895: 2–3.
  • "The American Government." Woman's Column June 6, 1896: 3.
  • "When Socialism Began." American Fabian 3 (1897): 1–2.
  • "Causes and Uses of the Subjection of Women." Woman's Journal Dec 24, 1898: 410.
  • "The Automobile as a Reformer." Saturday Evening Post June 3, 1899: 778.
  • "Esthetic Dyspepsia." Saturday Evening Post Aug 4, 1900: 12.
  • "Ideals of Child Culture." Child Stude For Mothers and Teachers. Ed Margaret Sangster. Philadelphia: Booklovers Library, 1901. 93–101.
  • "Should Wives Work?" Success 5 (1902): 139.
  • "Fortschritte der Frauen in Amerika." Neues Frauenleben 1:1 (1903): 2–5.
  • "The Passing of the Home in Great American Cities." Cosmopolitan 38 (1904): 137–47.
  • "The Beauty of a Block." Independent July 14, 1904: 67–72.
  • "The Home and the Hospital." Good Housekeeping 40 (1905): 9.
  • "Some Light on the [Single Woman's] 'Problem.'" American Magazine 62 (1906): 4270428.
  • "Social Darwinism." American Journal of Sociology 12 (1907): 713–14.
  • "A Suggestion on the Negro Problem." American Journal of Sociology 14 (1908): 78–85.
  • "How Home Conditions React Upon the Family." American Journal of Sociology 14 (1909): 592–605.
  • "Children's Clothing." Harper's Bazaar 44 (1910): 24.
  • "On Dogs." Forerunner 2 (1911): 206–9.
  • "How to Lighten the Labor of Women." McCall's 40 (1912): 14–15, 77.
  • "What 'Love' Really Is." Pictorial Review 14 (1913): 11, 57.
  • "Gum Chewing in Public." New York Times 20 May 1914:12:5.
  • "A Rational Position on Suffrage/At the Request of the New York Times, Mrs. Gilman Presents the Best Arguments Possible in Behalf of Votes for Women." New York Times Magazine Mar 7, 1915: 14–15.
  • "What is Feminism?" Boston Sunday Herald Magazine Sep 3, 1916: 7.
  • "The Housekeeper and the Food Problem." Annals of the American Academy 74 (1917): 123–40.
  • "Concerning Clothes." Independent June 22, 1918: 478, 483.
  • "The Socializing of Education." Public April 5, 1919: 348–49.
  • "A Woman's Party." Suffragist 8 (1920): 8–9.
  • "Making Towns Fit to Live In." Century 102 (1921): 361–366.
  • "Cross-Examining Santa Claus." Century 105 (1922): 169–174.
  • "Is America Too Hospitable?" Forum 70 (1923): 1983–89.
  • "Toward Monogamy." Nation June 11, 1924: 671–73.
  • "The Nobler Male." Forum 74 (1925): 19–21.
  • "American Radicals. New York Jewish Daily Forward 1 (1926): 1.
  • "Progress through Birth Control." North American Review 224 (1927): 622–29.
  • "Divorce and Birth Control." Outlook Jan 25, 1928: 130–31.
  • "Feminism and Social Progress." Problems of Civilization. Ed. Baker Brownell. NY: D. Van Nostrand, 1929. 115-42.
  • "Sex and Race Progress." Sex in Civilization. Eds. V. F. Calverton and S. D. Schmalhausen. NY: Macaulay, 1929. 109-23.
  • "Parasitism and Civilized Vice." Woman's Coming of Age. Ed. S. D. Schmalhausen. NY: Liveright, 1931. 110-26.
  • "Birth Control, Religion and the Unfit." Nation Jan 27, 1932: 108–109.
  • "The Right to Die." Forum 94 (1935): 297–300.

כתבי עת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילמן הוציאה את כתב העת The Forerunner בהוצאה עצמית, בין השנים 1909–1916.

הרצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידועות 90 הרצאות שהעבירה גילמן בארצות הברית ואירופה. ביניהן:

  • "With Women Who Write." San Francisco Examiner. March 1891, 3:3. [Re. "The Coming Woman."]
  • "Safeguards Suggested for Social Evils." San Francisco Call April 24, 1892: 12:4.
  • "The Labor Movement." Alameda County Federation of Trades, 1893. Alameda County, CA Labor Union Meetings. September 2, 1892.
  • "The Washington Convention." Woman's Journal Feb 15, 1896: 49–50. [Re. California.]
  • "Woman Suffrage League." Boston Advertiser Nov 10, 1897: 8:1. [Re. "The Economic Basis of the Woman Question."]
  • "Scientific Training of Domestic Servants." Women and Industrial Life Vol 6 of International Congress of Women of 1899. Ed Countess of Aberdeen. London: T. Unwin Fisher, 1900. 109.
  • "Society and the Child." Brooklyn Eagle Dec 11, 1902: 8:4.
  • "Woman and Work/ Popular Fallacy that They are a Leisure Class, Says Mrs. Gilman." New York Tribune Feb 26, 1903: 7:1.
  • "A New Light on the Woman Question." Woman's Journal April 25, 1904: 76–77.
  • "Women and Social Service." Warren: National American Woman Suffrage Association, 1907.
  • "Warless World When Women's Slavery Ends.' San Francisco Examiner Nov 14, 1910: 4:1.
  • "Adam the Real Rib, Mrs. Gilman Insists." New York Times. Feb 19, 1914: 9:3.
  • "Advocates a 'World City.'" New York Times Jan 6, 1915: 15:5. [Re. Arbitration of diplomatic disputes by an international agency.]
  • "The Listener." Boston Transcript April 14, 1917: 14:1. [Re. Announcement of lecture series.]
  • "Mrs. Gilman Urges Hired Mother Idea." New York Times Sep 23, 1919: 36:1–2.
  • "Eulogize Susan B. Anthony." New York Times Feb 16, 1920: 15:6. [Re. Gilman and others eulogize Anthony on the centenary of her birth.]
  • "Fiction of America Being Melting Pot Unmasked by CPG." Dallas Morning News Feb 15, 1926: 9:7–8 and 15:8.

יומנים, ביוגרפיות ומכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charlotte Perkins Gilman: The Making of a Radical Feminist. Mary A. Hill. Philadelphia: Temple University Press, 1980.
  • A Journey from Within: The Love Letters of Charlotte Perkins Gilman, 1897–1900. Ed. Mary A. Hill. Lewisburg: Bucknill UP, 1995.
  • The Diaries of Charlotte Perkins Gilman, 2 Vols. Ed. Denise D. Knight. Charlottesville: University Press of Virginia, 1994.

אוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Living of Charlotte Perkins Gilman: An Autobiography. New York and London: D. Appleton-Century Co., 1935; NY: Arno Press, 1972; and Harper & Row, 1975.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים ומחקרים אקדמיים אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Judith Allen, The Feminism of Charlotte Perkins Gilman: Sexualities, Histories, Progressivism, University of Chicago Press, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
  • Polly Wynn Allen, Building Domestic Liberty: Charlotte Perkins Gilman's Architectural Feminism, University of Massachusetts Press, 1988. (הספר בקטלוג ULI)
  • Jill Bergman (ed.), Charlotte Perkins Gilman and a Woman's Place in America, University of Alabama Press, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
  • Jeffrey Berman, "The Unrestful: Charlotte Perkins Gilman and `The Yellow Wallpaper. The Captive Imagination: A Casebook on The Yellow Wallpaper. Ed. Catherine Golden. New York: Feminist Press, 1992. 211-41.
  • Kristin Carter-Sanborn, "Restraining Order: The Imperialist Anti-Violence of Charlotte Perkins Gilman." Arizona Quarterly 56.2 (Summer 2000): 1–36.
  • Larry Ceplair (ed.), Charlotte Perkins Gilman: A Nonfiction Reader, Columbia University Press, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
  • Cynthia J. Davis, Charlotte Perkins Gilman: A Biography, Stanford University Press, 2010.
  • Cynthia J. Davis, Denise D. Knight, Charlotte Perkins Gilman and Her Contemporaries: Literary and Intellectual Contexts, University of Alabama Press, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
  • Mary Jo Deegan, "Introduction." With Her in Ourland: Sequel to Herland. Eds. Mary Jo Deegan and Michael R. Hill. Westport, CT: Praeger, 1997. 1–57.
  • Charles C. Eldredge, Charles Walter Stetson, Color, and Fantasy. Lawrence: Spencer Museum of Art, The U of Kansas, 1982.
  • Lisa Ganobcsik-Williams, "The Intellectualism of Charlotte Perkins Gilman: Evolutionary Perspectives on Race, Ethnicity, and Gender." Charlotte Perkins Gilman: Optimist Reformer. Eds. Jill Rudd and Val Gough. Iowa City: U of Iowa P, 1999.
  • Catherine Golden, The Captive Imagination: A Casebook on The Yellow Wallpaper, Feminist Press of the City University of New York, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
  • "`Written to Drive Nails With’: Recalling the Early Poetry of Charlotte Perkins Gilman." in Charlotte Perkins Gilman: Optimist Reformer. Eds. Jill Rudd and Val Gough. Iowa City: U of Iowa P, 1999. 243-66.
  • Val Gough, "`In the Twinkling of an Eye’: Gilman’s Utopian Imagination." in A Very Different Story: Studies on the Fiction of Charlotte Perkins Gilman. Eds. Val Gough and Jill Rudd. Liverpool: Liverpool UP, 1998. 129–43.
  • Susan Gubar, "She in Herland: Feminism as Fantasy." in Charlotte Perkins Gilman: The Woman and Her Work. Ed. Sheryl L. Meyering. Ann Arbor: UMI Research Press, 1989. 191–201.
  • Mary Armfield Hill, "Charlotte Perkins Gilman and the Journey From Within." in A Very Different Story: Studies on the Fiction of Charlotte Perkins Gilman. Eds. Val Gough and Jill Rudd. Liverpool: Liverpool UP, 1998. 8–23.
  • Mary Armfield Hill, Charlotte Perkins Gilman: The Making of a Radical Feminist, Temple University Press, 1980. (הספר בקטלוג ULI)
  • Helen Lefkowitz Horowitz, Wild Unrest: Charlotte Perkins Gilman and the Making of The Yellow Wallpaper, Oxford University Press, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
  • Joanne B. Karpinski, "The Economic Conundrum in the Lifewriting of Charlotte Perkins Gilman. in The Mixed Legacy of Charlotte Perkins Gilman. Ed. Catherine J. Golden and Joanne S. Zangrando. U of Delaware P, 2000. 35–46.
  • Carol Farley Kessler, Charlotte Perkins Gilman: Her Progress Toward Utopia with Selected Writings, Syracuse University Press, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
  • Carol Farley Kessler, "Dreaming Always of Lovely Things Beyond’: Living Toward Herland, Experiential foregrounding." in The Mixed Legacy of Charlotte Perkins Gilman, Eds. Catherine J. Golden and Joanna Schneider Zangrando. Newark: U of Delaware P, 2000. 89–103.
  • Denise D. Knight, Charlotte Perkins Gilman: A Study of the Short Fiction, Twayne Publishers, 1997.
  • "Introduction." Herland, `The Yellow Wall-Paper’ and Selected Writings, Penguin Books, 1999.
  • Ann J. Lane, "Gilman, Charlotte Perkins"; American National Biography Online, 2000.
  • Ann J. Lane, To Herland and Beyond: The Life of Charlotte Perkins Gilman, Pantheon, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
  • Ann J. Lane, "Introduction." Herland: A Lost Feminist Utopian Novel by Charlotte Perkins Gilman. 1915. Rpt. New York: Pantheon Books, 1979.
  • Ann J. Lane (Introduction), The Living of Charlotte Perkins Gilman: an Autobiography, University of Wisconsin Press, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
  • "The Fictional World of Charlotte Perkins Gilman." in The Charlotte Perkins Gilman Reader. Ed. Ann J. Lane. New York: Pantheon, 1980.
  • Susan S. Lanser, "Feminist Criticism, `The Yellow Wallpaper,’ and the Politics of Color in America." Rpt. "The Yellow Wallpaper": Charlotte Perkins Gilman. Eds. Thomas L. Erskine and Connie L. Richards. New Brunswick: Rutgers UP, 1993. 225–256.
  • Lisa A. Long, "Herland and the Gender of Science." in MLA Approaches to Teaching Gilman’s The Yellow Wall-Paper and Herland. Eds. Denise D. Knight and Cynthia J. David. New York: Modern Language Association of America, 2003. 125–132.
  • S. Weir Mitchell, M.D., "Camp Cure." Nurse and Patient, and Camp Cure. Philadelphia: Lippincott, 1877.
  • Wear and Tear, or Hints for the Overworked. 1887. New York: Arno Press, 1973.
  • Lawrence J. Oliver, Gary Scharnhorst. "Charlotte Perkins Gilman v. Ambrose Bierce: The Literary Politics of Gender in Fin-de-Siècle California." Journal of the West (July 1993): 52–60.
  • Ann Palmeri, "Charlotte Perkins Gilman: Forerunner of a Feminist Social Science." in Discovering Reality: Feminist Perspectives on Epistemology, Metaphysics, Methodology and Philosophy of Science. Eds. Sandra Harding and Merrill B. Hintikka. Dordrecht: Reidel, 1983. 97–120.
  • Gary Scharnhorst, Charlotte Perkins Gilman, Twayne, 1985. (הספר בקטלוג ULI)
  • Gary Scharnhorst, Denise D. Knight. "Charlotte Perkins Gilman’s Library: A Reconstruction." Resources for American Literary Studies 23:2 (1997): 181–219.
  • Charles Walter Stetson, Mary A. Hill (ed.), Endure: The Diaries of Charles Walter Stetson, Temple University Press, 1985.
  • Jennifer S. Tuttle, "Rewriting the West Cure: Charlotte Perkins Gilman, Owen Wister, and the Sexual Politics of Neurasthenia." The Mixed Legacy of Charlotte Perkins Gilman. Eds. Catherine J. Golden and Joanna Schneider Zangrando. Newark: U of Delaware P, 2000. 103–121.
  • Frederick Wegener, "What a Comfort a Woman Doctor Is!’ Medical Women in the Life and Writing of Charlotte Perkins Gilman. In Charlotte Perkins Gilman: Optimist Reformer. Eds. Jill Rudd & Val Gough. Iowa City: U of Iowa P, 1999. 45–73.
  • Alys Eve Weinbaum, "Writing Feminist Genealogy: Charlotte Perkins Gilman, Racial Nationalism, and the Reproduction of Maternalist Feminism." Feminist Studies 27 (Summer 2001): 271–30.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Audio files

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Charlotte (Anna) Perkins (Stetson) Gilman", A profile of the author's life and works, in Contemporary Authors
  2. ^ 1 2 3 The Living of Charlotte Perkins Gilman: An Autobiography. New York and London: D. Appleton-Century Co., 1935; NY: Arno Press, 1972; and Harper & Row, 1975.
  3. ^ Denise D. Knight, The Diaries of Charlotte Perkins Gilman, (Charlottesville, VA: University Press of Virginia: 1994) xiv.
  4. ^ 1 2 Rest cure, Brought to Life, Science Museum UK
  5. ^ Julie Bates Dock, Charlotte Perkins Gilman's "The Yellow Wall-Paper" and the History of Its Publication and Reception. University Park, PA: The Pennsylvania State University Press, 1998; pg. 6.
  6. ^ Charlotte Perkins Gilman, Biography.com
  7. ^ Charlotte Perkins Gilman, “Women and Economics” in Alice S. Rossi, ed., The Feminist Papers: From Adams to de Beauvoir (1997), section 1 only, 572-576.
  8. ^ Sari Edelstein, "Charlotte Perkins Gilman and the Yellow Newspaper". Legacy, 24(1), 72–92. From GenderWatch (GW) database. (Document ID: 1298797291).
  9. ^ Go rest, young man, Anne Stiles, Monitor on Psychology, American Psychological Association, January 2012, Vol 43, No. 1
  10. ^ Charlotte Perkins Gilman: The Female Face of Social Darwinism, Minna Doskow, Weber Studies, Fall 1997, Volume 14.3
  11. ^ Charlotte Perkins Gilman, Women and Economics (Boston, MA: Small, Maynard & Co., 1898).
  12. ^ Carl N. Degler, "Charlotte Perkins Gilman on the Theory and Practice of Feminism", American Quarterly, Vol. 8, No. 1 (Spring, 1956), 26.
  13. ^ Gilman, Charlotte Perkins, in Kolmar and Bartkowski (2005). Feminist Theory. Boston: McGrawHill. p. 114.
  14. ^ "Charlotte Perkins Gilman: Tribute to Birth Control", Margaret Sanger Papers Project, New York University, ‏Spring 1997
  15. ^ Charlotte Perkins Gilman, Birth Control, Religion, and the Unfit, The Nation, ‏1932
  16. ^ 1 2 Charlotte Perkins Gilman (1860-1935) The Quest for Human-ness, Arlene Eshleman, Nipissing University, 2004
  17. ^ Gilman, The American Journal of Sociology, Vol 14. Available:http://www.expo98.msu.edu/people/Gilman.htm.
  18. ^ Racism and Xenophobia in Charlotte Perkins Gilman's "The Yellow Wallpaper", J. Mertsock, Brockton University, 2001
  19. ^ Henry B. Blackwell, "Literary Notices: The Yellow Wall Paper," The Woman's Journal, June 17, 1899, p.187 in Julie Bates Dock, Charlote Perkins Gilman's "The Yellow Wall-paper" and the History of Its Publication and Reception, (University Park, PA: The Pennsylvania State University Press, 1998) 107.
  20. ^ M.D., "Perlious Stuff," Boston Evening Transcript, April 8, 1892, p.6, col.2. in Julie Bates Dock, Charlotte Perkins Gilman's "The Yellow Wallpaper" and the History of Its Publication and Reception, (University Park, PA: The Pennsylvania State University Press, 1998) 103.
  21. ^ Golden, Catherine J., and Joanna Zangrando. The Mixed Legacy of Charlotte Perkins Gilman. (Newark: University of Delaware P, 2000) 211.
  22. ^ The bibliographic information is accredited to the "Guide to Research Materials" section Kim Well's website: Wells, Kim. Domestic Goddesses. August 23, 1999. Online. Internet.<http://www.womenwriters.net/domesticgoddess/>.
  23. ^ The Forerunner / by Charlotte Perkins Gilman., Hathi Trust Digital Library
  24. ^ Kim Wells, "Domestic Goddesses," Women Writers.net, August 23, 1999. www.womenwriters.net/