תאוריית החלונות השבורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלונות שבורים במרכז שיטור קהילתי בשכונת עמישב בפתח תקווה. על פי התאוריה, מהווה מראה כזה מקור לפשיעה באזור.

תאוריית החלונות השבורים הוצגה על ידי ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג במאמר שפרסמו במרץ 1982 בכתב העת "The Atlantic Monthly". המאמר דן בפשע ובאסטרטגיות לסילוק הפשע משכונות עירוניות.

המאמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר, שכותרתו "חלונות שבורים - המשטרה וביטחון השכונה"‏[1], נטען כי כאשר יש בבניין חלון שבור הנותר ללא תיקון, הדבר מסמל הזנחה. הזנחה כזו תתפתח למצב שבו גם כל שאר החלונות בבניין הזה ינופצו, כי לאף אחד לא אכפת. כותבי המאמר גורסים, כי התרופפות האיסורים החברתיים תגרור, על-פני רצף של זמן, גאות בפשיעה ובאלימות. המחקרים המצוטטים במאמר קושרים בין אי-סדר ובין פחד, ומראים כי אנשי הקהילה מצביעים על אתרים שבהם מופר הסדר, כעל אתרים מפחידים, גם אם לא התקיימה בהם פשיעה. ה"גרפיטי" ברכבות התחתיות, למרות שאין בו עצמו פגיעה בנוסעי הרכבת, די בו כדי לטעת בנוסעים תחושת חוסר פיקוח, להמחיש כי כל אחד עלול לפגוע באחר ולהזיק לו, ומכאן להשרות חוסר ביטחון. במקום מוזנח תשתלט העליבות במהרה ותתפתח לפשיעה והתנגדות לחוק, כמו בקרן רחוב שהרמזור בה אינו פועל או במשרד ממשלתי שמאן דהו ניפץ שם זגוגית של חלון ואף אחד לא הגיע לתקנו כעבור פרק זמן, תיעקר הדלת בחנות הריקה הסמוכה ותהפוך למאורת סמים. ואז יחל גל פריצות באזור על ידי נרקומנים. משלא תגלה המשטרה התנגדות בשל אפיסת כוחות תחל אלימות מקומית להשתולל ועקומת שיעור הרצח תעלה פלאים ואז בשל חלון שבור יהפוך אזור שליו למקום שאוכלוסייה שוחרת שלום מהגרת ממנו ובמקומה נוהרים אליה עוד ועוד כנופיות רחוב. בתגובה לפחד השלטון מתרופף, ובמהלך הזמן, אנשים נמנעים אפילו מלהזעיק את המשטרה, מתוך חוסר אמון ביכולתה לסייע. הפתרון הוא באיתור "החלונות השבורים" ותיקונם המידי. התערבות המשטרה באכיפת הסדר - החל מנוכחות במקומות בעייתיים, עבור באכיפת איסור עישון, איסור שתיית אלכוהול בפומבי, איסור הטלת שתן ברשות הרבים ועד איסור על התנהגויות בלתי הולמות "קטנות" - תוביל להשראת תחושת ביטחון, וכרצף הפוך לרצף ההידרדרות שתואר קודם - גם לירידה בפשיעה.

יישום התאוריה במשטרת ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, הסתמך על תאוריה זו במלחמתו בפשיעה, ועם תחילת כהונתו גייס שוטרים רבים שתפקידם היה לסכל את ביצוע העבירות הקלות שמבצעת האוכלוסייה ושבדרך כלל לא היו מטרידות את מנוחת המשטרה. בספרו "מנהיגות"‏[2] מסביר ג'וליאני כיצד אימוץ תורת "החלונות השבורים" וטיפול ב"אפס סובלנות" בכל הפרטים הקטנים, שהחל בניקוי כתובות גרפיטי מתחנות הרכבת התחתית, מהקרונות וממשאיות האשפה של העירייה, ועבר לטיפול במקבצי נדבות למיניהם ובמנגבי שמשות שאיש לא ביקש את שירותיהם, שהסתובבו בין כלי רכב בצמתים - הובילו לירידה בפשיעה בכלל, ובפשיעה האלימה ובעבירות הרצח בפרט. לטענת חוקרים מסוימים פועלו זה נחל הצלחה וניו יורק הפכה להיות עיר בטוחה יותר לתושביה ולמבקרים בה‏‏‏[3], אולם אחרים חולקים על כך ומצביעים על נתונים המראים שבאותה תקופה חלה ירידה ניכרת בפשיעה בכל ארצות הברית, גם בערים בהן לא יישמו את השיטה‏[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ George L. Kelling ו- James Q. Wilson,‏ Broken Windows באתר כתב העת the Atlantic, מרץ 1982
  2. ^ רודולף ג'וליאני עם קן קרסון, "מנהיגות", תרגום מאנגלית: ברוך קורות, הוצאת מטר ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, הדפסה 2010
  3. ^ ‏Michael Massing, The Blue Revolution, New York Review of Books, Nov.19,1998, עמודים 32-34‏
  4. ^ עפרי אילני, בישראל רוצים לאמץ את שיטה ג'וליאני למלחמה בפשע, בארצות הברית מפקפקים בהצלחתה, באתר הארץ, אפריל 2009
Social sciences.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא סוציולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.