שנות ה-70 של המאה ה-20

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שנות השבעים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "שנות ה-70" מפנה לכאן. לערך העוסק בתוכנית הטלוויזיה, ראו מופע שנות ה-70.
משמאל למעלה, בכיוון השעון: נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מבצע את סימן הניצחון לאחר התפטרותו מתפקידו בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974, תצלום של פליטים וייטנאמים לאחר כיבוש בירת וייטנאם סייגון - אירוע שהוביל בהמשך לסיומה של מלחמת וייטנאם ב-1975, במסגרת משבר האנרגיה של 1973 ארצות ערב גרמו לנזק כלכלי במדינות המערב כאשר הם צימצמו את אספקת הנפט לעולם המערבי והעלו באופן חד את מחיר הנפט, תצלום של מנהיגי ישראל ומצרים לוחצים ידיים לאחר החתימה על הסכמי קמפ-דייוויד בשנת 1978, תצלום של ציקלון בולה, סופת הציקלון הקטלנית ביותר שתועדה בהיסטוריה - גרמה בשנת 1970 למותם של כ-500 אלף אנשים באזור שפך נהר הגנגס, במסגרת המהפכה האיראנית שמתחוללת באיראן ב-1979 הופכת איראן ממדינה אוטוקרטית, מערבית, ומונארכית תחת שלטונו של מוחמאד רזה שאה פהלאבי, לרפובליקה איסלאמית-תיאוקרטית בהנהגת האייתולה חומייני, הפופולריות של ז'אנר הדיסקו מגיע לשיאה ברחבי העולם במהלך החצי השני של העשור
מאות:
המאה ה-19המאה ה-20המאה ה-21
עשורים:
1950–1959 - 1960–1969 - 1970–1979 - 1980–1989 - 1990–1999
שנים:
<<< - 1970 - 1971 - 1972 - 1973 - 1974 - 1975 - 1976 - 1977 - 1978 - 1979 - >>>

שנות ה-70 של המאה ה-20 (העשור מכונה גם בקיצור שנות השבעים או בסלנג הסבנטיז) היו העשור השמיני של המאה ה-20, החלו ב-1 בינואר 1970 והסתיימו ב-31 בדצמבר 1979.

אף על פי ששנות ה-70 נחשבות, ברובן, לתקופה של הפוגה יחסית במלחמה הקרה, שזכתה לכינוי דטאנט, והתאפיינה בהפשרה יחסית של היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית, עשור זה הכיל שניים מהעימותים הדרמטיים ביותר של המלחמה הקרה, והם מלחמת וייטנאם שהסתיימה באמצע העשור, ומלחמת אפגניסטן שהחלה עם פלישת ברית המועצות לאפגניסטן בשנת 1979. מעבר לשתי המלחמות הבינלאומיות בהן היו מעורבות שתי המעצמות הגדולות, לאורך שנות ה-70 גרמה המלחמה הקרה למאבקים פנימיים רבים, בעיקר באפריקה, שם ארגונים מרקסיסטים היו מעורבים בניסיונות הפיכה שונים.

בשנות ה-70 הייתה התקדמות משמעותית בהתקרבות של סין למערב, כשבשנת 1971 הרפובליקה העממית של סין החלה להיות מיוצגת באו"ם, ושנה לאחר מכן ביקור ניקסון בסין סימן את תחילת שיפור היחסים בין הסינים לארצות הברית. בשנת 1978 מתחילה הרפורמה בכלכלת סין בה החלה כלכלת סין להיפתח אל השוק החופשי ולקבל מאפיינים מערביים, או מערביים למחצה, בתהליך שהגדיל משמעותית את התל"ג הסיני.

העשור מזוהה גם עם משבר האנרגיה של 1973, בו ארצות ערב גרמו לנזק כלכלי במדינות המערב על ידי צמצום אספקת הנפט למערב והעלאת מחיר הנפט באופן חד, וכמו כן לאורכן המשיכו חלק מהתהליכים העולמיים שהחלו בעשורים הקודמים, ביניהם תהליך הדה-קולוניזציה והעצמאות או ההכרה בזכויות הבחירה לנשים.

באירופה העשור מזוהה עם מרגרט תאצ'ר, יום ראשון העכוב מדם ומהפכת הציפורנים. במזרח התיכון העשור מזוהה עם המהפכה האיראנית, ועלייתו של סדאם חוסיין. בארצות הברית העשור מזוהה עם פרשת ווטרגייט שהביאה את נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון להתפטר מתפקידו, ועם פסק דין רו נגד וייד, שקבע כי חוק האוסר על הפלות נוגד את חוקת ארצות הברית. בישראל שנות העשור מזוהה עם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מלחמת יום הכיפורים, זכייתה הראשונה של מכבי תל אביב בגביע אירופה לכדורסל, המהפך בו הצליחה לראשונה מפלגת הליכוד לזכות בראשות ממשלת ישראל, הזכייה הכפולה באירוויזיון עם השירים אבניבי והללויה, והסכם השלום עם המצרים.

מבחינת התקדמות טכנולוגית, בשנות ה-70 החל שיווקם המסחרי של המיקרו מעבדים, משחקי הווידאו הראשונים, מכשירי הוידאו טייפ, המחשבים האישיים והווקמן.

מבחינה תרבותית העשור מזוהה לרוב עם דיסקו, רוק מתקדם ופאנק, וכן עם שוברי קופות רבים, ביניהם מלחמת הכוכבים, מלתעות וגריז.

אירועים עולמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמות הבולטות ביותר בעשור כוללות:

הסכמים ומשברים בין-יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר בני הערובה באיראן: סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ואח"מים נוספים מתכוננים לקבל את פני בני הערובה המשוחררים, בבסיס חיל האוויר האמריקני במרילנד.
טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן: הבניין שבו החזיקו מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" את חברי המשלחת האולימפית הישראלית כבני ערובה

תופעות עולמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכסוכים פנימיים ותמורות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערב אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה האיראנית: ח'ומייני נוחת באיראן לאחר 14 שנות גלות

המזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמריקה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

9 באוגוסט: נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון עוזב את הבית הלבן לאחר התפטרותו

אמריקה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנקשויות, חיסולים, וניסיונות התנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנקשויות, החיסולים, וניסיונות ההתנקשות הבולטים ביותר במהלך העשור (לא בהכרח רק רציחות פוליטיות):

  • 25 במרץ 1975 - פייסל, מלך ערב הסעודית נרצח בנסיבות שאינן ברורות על ידי אחיינו הנסיך פייסל אבן מוסאעד אבן עבד אל עזיז, אשר סבל, כפי הנראה, מאי שפיות (אף שיש שטענו כי פעל כדי לנקום את מות אחיו הבכור ח'אלד, אשר נהרג בהתקלות עם כוחות הביטחון הסעודיים ב-1966). הנסיך, שהיה עם משלחת כוויתית שבאה לבקר את המלך הסעודי, שלף אקדחו וירה בפייסל מטווח קצר. ראשו של הרוצח נערף בפומבי כעבור שלושה חודשים.
  • 15 במאי 1972 - מושל אלבמה ג'ורג' וולאס, אשר ערך מסע בחירות לקראת הבחירות המקדימות של 1972, נורה חמש פעמים במהלך מסע בחירות במרילנד, בתקופה בה נחשב לאחד מהמועמדים המובילים. וולאס נפגע בבטן ובחזה, ואחד הכדורים פגע לו בעמוד השדרה, והשאיר אותו משותק מהמותניים ומטה לשארית חייו. הוא עבר ניתוח בן חמש שעות באותו הערב, וקיבל כמה תרומות דם כדי לשרוד. המתנקש לא ניסה לרצוח מתוך אידאולוגיה אלא מרצון להתפרסם.
  • 15 באוגוסט 1975 - נשיא בנגלדש שיח' מוג'יבור רחמן משפחתו וצוותו האישי נרצחו במהלך הלילה כאשר קבוצת קציני צבא זוטרים פולשת לביתו באמצעות טנקים ורוצחת את כולם.
  • ספטמבר 1975 - ניסיונות ההתנקשות בנשיא ארצות הברית ג'רלד פורד - בתוך שלושה שבועות בספטמבר 1975 חווה נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד שני ניסיונות להתנקש בו. את שני הניסיונות הכושלים ביצעו נשים ושניהם אירעו במדינת קליפורניה.
  • 9 במאי 1978 - מנהיג הדמוקרטים הנוצריים וראש ממשלת איטליה לשעבר אלדו מורו נחטף ונרצח לאחר מכן בידי ארגון הטרור "הבריגדות האדומות".
  • 5 במאי 1979 - ריימונד לי הארווי ניסה לרצוח את הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר בעת שקרטר עמד לשאת נאום בקניון סיוויק סנטר בלוס אנג'לס שבקליפורניה.
  • 26 באוקטובר 1979 - נשיא קוריאה הדרומית פארק צ'ונג-הי נרצח בידי קים צ'ה-גיו, ראש סוכנות הביון המרכזית של קוריאה הדרומית.

אסונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסונות טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1972: רעידת אדמה בניקרגואה - פוקדת את ניקרגואה רעידת אדמה אשר מחריבה כ-80% משטח הבירה מנגואה, מפילה כ-10,000 חללים ומותירה כ-50,000 חסרי בית. חיילי המשמר הלאומי בוזזים את חבילות הסיוע הבינלאומי שזורמות למדינה, ואנסטסיו סומוסה מחרים עשרות מיליוני דולרים מכספי הסיוע לעצמו.
  • 5 בינואר 1970 - רעידת אדמה מתרחשת מחוז יונאן שבסין. בין 10,000 עד 14,621 בני אדם נהרגו ברעידת האדמה ו-26,783 נפצעו.
  • 31 במאי 1970 - רעידת אדמה מתרחשת בעיר יונגאי שבפרו. מעל ל-47,000 בני אדם נהרגו ברעידת האדמה.
  • 12 עד ה-13 בנובמבר 1970 - סופת ציקלון טרופית פגעה באזור דלתת הגנגס שבמזרח פקיסטן (כיום בנגלדש). כחצי מיליון בני אדם נספו – המספר הרב ביותר של נפגעים מסופת ציקלון במאה ה-20.
  • 29 בספטמבר 1971 - סופת ציקלון עוברת במפרץ בנגאל וגורמת למותם של 10,000 בני אדם.
  • 24 בדצמבר 1974 - הסופה ציקלון טרייסי הרסה 70% מהעיר דרווין שבאוסטרליה וגרמה למותם של 71 בני אדם.
  • 8 באוגוסט 1975 - נפרץ סכר באנקיאו שבמחוז הנאן שבסין. מעל ל-200 אלף בני אדם נהרגו.
  • 4 בפברואר 1976 - רעידת אדמה גדולה מתרחשת בגואטמלה ובהונדורס וגורמת למותם של כ-22,000 בני אדם.
  • 28 ביולי 1976 - רעידת אדמה במגניטודה 7.8–8.2 משטחת את טנגשן, סין. 242,769 איש נספים ו-164,851 נפצעים.
  • 17 באוגוסט 1976 - צונאמי באזור הפיליפינים נוצר בעקבות רעידת אדמה במרחק 700 קילומטר מהאזור. הנזק: 5,000 הרוגים ו-93,500 נותרו ללא קורת גג.
  • 4 במרץ 1977 – 1,500 הרוגים ברעידת אדמה ברומניה.
  • 3 ביוני 1979 – פיצוץ בבאר הנפט Ixtoc I בדרום מפרץ מקסיקו גורם לזרימת כ-600,000 טון נפט לתוך הים. זוהי תאונת הנפט הגדולה ביותר עד דליפת הנפט במפרץ מקסיקו (2010).

אסונות תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 30 ביולי 1971 - מטוס בואינג 727 של חברת All Nippon Airways ומטוס F-86 של חיל האוויר היפני מתנגשים מעל מוריוקה ביפן. 162 נספים.
  • 29 בדצמבר 1972 - התרסק מטוס איירליינס באוורגליידס שבפלורידה. באסון נהרגו 101 מהנוסעים בעוד ש-75 שרדו.
  • 22 בינואר 1973 - בואינג 707 של חברת ניגריה איירווייס התרסק בנמל התעופה קאנו שבניגריה. 176 מתוך 202 האנשים על סיפון המטוס נספו בעוד ש-26 שרדו.
  • 3 במרץ 1974 - התרסקות טיסה 981 בצפון צרפת גורמת למותם שלכל 346 האנשים על סיפון המטוס.
  • 27 במרץ 1977 - אסון המטוסים בטנריף: באסון נהרגו 583 בני אדם בהתנגשות בין שני מטוסי בואינג 747. זהו האסון האווירי הגדול בהיסטוריה.
  • 1 בינואר 1978 - טיסה 855 של אייר אינדיה מתרסקת לתוך הים מול חופי הודו. באסון נהרגו כל 213 הנוסעים ואנשי הצוות.
  • 25 בספטמבר 1978 - טיסת PSA182, מטוס מסוג בואינג 727, מתנגש במטוס ססנה 172 ונופל לתוך שכונה בסן-דייגו, קליפורניה. כל 135 האנשים על סיפון המטוס הנוסעים, שני טייסי מטוס הססנה, ו-7 אנשים על הקרקע נהרגים באסון.
  • 25 במאי 1979 - טיסה 191 שהמריאה מנמל התעופה או'הייר שבשיקגו, אילינוי, איבדה מנוע במהלך ההמראה והתרסקה. באסון נהרגו כל 271 הנוסעים על סיפון המטוס ושני אנשים נוספים על הקרקע.
  • 28 בנובמבר 1979 - מטוס של אייר ניו זילנד מתרסק לתוך הר ארבוס שבאנטארקטיקה. באסון נהרגו כל 257 הנוסעים ואנשי הצוות על סיפון המטוס.

מדע וטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוחים טכנולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1971: המיקרו-מעבד הראשון אינטל 4004.
  • 1971: מחשבוני כיס - הופכים זמינים מסחרית.
  • 1971: הדואר האלקטרוני - תחילת השימוש הראשוני בטכנולוגיה.
  • 1971: משחקי וידאו - הופכים זמינים מסחרית.
  • 1971: תקליטונים - פיתוחם של התקליטונים הראשונים בגודל 8 אינץ' על ידי חברת IBM, והפיכתם למוצר זמין מסחרית. התקליטונים החליפו תוך זמן קצר את השימוש בכרטיסים מנוקבים והיו נפוצים מאוד בשנות ה־80 וה־90 עם התרחבות השימוש במחשבים אישיים. על התקליטונים המקוריים היה ניתן לאחסן נתונים בנפח של 180 קילו־בתים.
  • 1972: וידאו טייפ - המכשיר הופך לזמינים מסחרית ומאפשר שימוש נוח בקלטות וידאו.
  • 1972: הומצא הפרוזאק על ידי חברת Eli Lilly and Company.
  • 1973: מוטורולה הופכת לחברה הראשונה שמציגה יישום מסחרי של תקשורת סלולרית.
  • 1975: מחשבים אישיים - מחשבים בסיסיים הופכים זמינים מסחרית.
  • 1979: ווקמן - חברת סוני מציגה לראשונה את הווקמן ב-1 ביולי 1979.
  • במהלך העשור יוצרו לראשונה גרסאות זולות יחסית וברות השגה לתנורי המיקרוגל, שנמצאו קודם לכן רק במטבחים תעשייתיים גדולים. בעקבות כך תנורי המיקרוגל החלו בהדרגה להפוך נפוצים ברוב המטבחים הביתיים בעולם המערבי.[1]

חקר החלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגים מדעיים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר צבא הטרקוטה, בו נקברו בשנת 210 לפנה"ס כ-7,000 דמויות חיילים בגודל טבעי יחד עם הקיסר הראשון בשושלת צ'ין, התגלה ליד העיר שי-אן שבסין ב-1974

תרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת הרוק הבריטית לד זפלין הייתה אחת הלהקות הפופולריות והמשפיעות ביותר של שנות השבעים. הלהקה הגדירה וייסדה את תת-הזרם "הבי מטאל" במוזיקת הרוק.

את מוזיקת שנות ה-70 ניתן לחלק לכמה זרמים מרכזיים:

  • רוק מתקדם - שילוב מוזיקה קלאסית ורוק, בעלת אלמנטים מורכבים כגון מקצבים א-סימטריים, ושירים ארוכים. בתחילת העשור הייתה פריחה של הרוק המתקדם אשר היווה מוזיקה לבני המעמד הבינוני. קינג קרימזון, פינק פלויד, ג'ת'רו טאל, ג'נסיס, ELP, קאמל, יס ולהקות נוספות היוו את מרכז ההתעניינות בבריטניה. בסוף העשור ובשנות השמונים, רוק להקות אלו פנו למוזיקה קלה יותר והתמסחרו בשל דרישת חברות התקליטים למשהו קליל יותר.
  • רוק כבד - רוק מחוספס יותר. לד זפלין, בלאק סבאת' ודיפ פרפל מזוהות בעיקר עם הז'אנר. לקראת סוף העשור קמו יותר ויותר להקות רוק כבד ותתי ז'אנרים חדשים נוצרו (הבי מטאל והארד רוק).
  • גלאם רוק - רוק פשוט יותר מבחינה מוזיקלית מאשר הרוק המתקדם, וטשטוש ההבדלים בין גבר לאישה, כמו קווין ודייוויד בואי.
  • פאנק (Punk) - צמח בסוף שנות ה-70 להקות פאנק היו בעלות מסר אנרכיסטי, והוצאת פריטים מהקשרם (דוגמת צלבי קרס וסיכות ביטחון). להקות כמו הקלאש וסקס פיסטולס.
  • דיסקו - לקראת סוף שנות ה-70 העולם זעק לפופ ולמוזיקת ריקודים, ובעקבות הסרט "שגעון המוזיקה", הדיסקו החל לתפוס תאוצה (הפסקול נכתב על ידי הרכב הבי ג'יז).
  • פיוז'ן - גם הוא התפתח בסוף העשור, ושילב אלמנטים של ג'אז ושאר ז'אנרים. ביל ברופורד ולהקת UK אשר צמחה משרידי הקינג קרימזון, רוקסי מיוזיק, שילבו בין ג'אז לרוק. בנוסף, גם הג'אזיסט המוערך פאט מת'יני ידוע בתחום הפיוז'ן.
  • מוזיקת פופ - צברה פופולריות גוברת. להקת אבבא שהתפרסמה לאחר זכייתה באירוויזיון 1974, הפכה לאחת הלהקות המצליחות ביותר בכל הזמנים.

במהלך שנות ה-70 להקת הפופ-דיסקו האנגלית בי ג'יז הצליחה להביא את מספר הלהיטים הרב ביותר לצמרת מצעד הפזמונים המרכזי של תעשיית המוזיקה האמריקאית (9 שירים) וכמו כן הצליח להישאר במשך הזמן הרב ביותר בצמרת המצעד (27 שבועות).

הסינגלים הנמכרים ביותר בארצות הברית במהלך העשור לפי מגזין בילבורד: "Bridge Over Troubled Water" ‏(1970), "Joy to the World" ‏(1971), "The First Time Ever I Saw Your Face" ‏(1972), "Tie a Yellow Ribbon Round the Ole Oak Tree" ‏(1973), "The Way We Were" ‏(1974), "Love Will Keep Us Together" ‏(1975), "Silly Love Songs" ‏(1976), "Tonight's the Night (Gonna Be Alright)" ‏(1977), "Shadow Dancing" ‏(1978), "My Sharona" ‏(1979)

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מלחמת הכוכבים - פרק 4: תקווה חדשה" (1977) הופך לשובר הקופות הגדול ביותר של העשור.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגמות אופנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגמות אופנה בולטות במהלך העשור כוללות בין היתר את מנורת הלבה, נעלי הפלטפורמה, מכנסי פעמון, ותסרוקת פארה פוסט. כמו כן, בסוף שנות ה-70 מאמצים רבים מחובבי סצנת הפאנק את תסרוקת המווהאק כחלק מהתרבות שהתפתחה סביב המוזיקה, ובעקבות כן התסרוקת הופכת לאחד מסמליהם הבולטים של ה"פאנקיסטים". עגילי הפירסינג של אותם ה"פאנקיסטים", בעיקר באף, הפכו לסמל למרד שלכם נגד "המערכת".

בתקופה זו החלו הניתוחים הפלסטיים למטרות אסתטיקה להפוך לפופולריים בהדרגה, כאשר בתחילה החלה התופעה בקרב העשירים, ובהדרגה חדרה התופעה לשאר שכבות האוכלוסייה.

משחקי וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונג (1972)

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמד גורדי השחקים מגדלי התאומים, אשר בעיר ניו יורק, שבנייתם הסתיימה ב-1972, היו בשעתו הבניין הגבוה בעולם, ועברו בכ-30 מטר את בניין אמפייר סטייט, המגדל שהיה הגבוה ביותר עד אז. בשנת 1974 עבר השיא למגדל סירס בשיקגו שגובהו 442 מטר.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי עולם בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי עולם שנכללו במהלך העשור בצמרת רשימת אנשי השנה של המגזין "טיים":

שחקנים / אנשי בידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרטים של ברוס לי העלו באופן מהותי את הפופולריות של אמנויות הלחימה הסיניות המסורתיות בשנות ה-70. סגנון סרטיו והכיוון שאליהם הם פנו נתנו את הטון לאופיים של סרטי אמנויות לחימה רבים שבאו לאחריהם

מדענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקאים ולהקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעה חיה של להקת פינק פלויד משנת 1973 כחלק ממסע ההופעות שליווה את יציאת האלבום "The Dark Side Of The Moon"

סופרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספורטאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרים עבדול-ג'באר זורק מקו העונשין, 1974

שנות ה-70 בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – 1970 בישראל, 1971 בישראל, 1972 בישראל, 1973 בישראל, 1974 בישראל, 1975 בישראל, 1976 בישראל, 1977 בישראל, 1978 בישראל, 1979 בישראל

אירועים משמעותיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות התחוללו בין ישראל לבין סוריה, ירדן ומצרים לאורך "הקו הסגול" בין השנים 19671970. תקופה זו מכונה "מלחמת ההתשה".

בתחילת שנות השבעים החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל.

ב-30 במאי 1972 ביצעו שלושה מחבלים יפניים ובראשם קוזו אוקמוטו טבח בנמל התעופה לוד. 24 בני אדם נרצחו ו-71 נפצעו, בטבח שערכו באולם הנוסעים של נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג).

שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-5 בספטמבר 1972 בו טרוריסטים מארגון "ספטמבר השחור" רצחו אחד-עשר ספורטאים, מאמנים ושופטים, חברי משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן. התגובה המיידית לרצח הייתה מהלומה אווירית על בסיסי המחבלים בסוריה ובלבנון. בנוסף, בעקבות הטבח, החליטה ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, להרוג את חברי ארגון "ספטמבר השחור" שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. המשימה הוטלה על "המוסד", שבמבצע זעם האל הצליח להרוג, במשך שנים אחדות, לפחות שמונה מהאחראים לרצח, ובהם מפקד הארגון, עלי חסן סלאמה, שחוסל בינואר 1979.

ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, במטרה מוצהרת להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים או לפחות חלק מהם. למרות ההפתעה והמכה שספג צה"ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש, הגיעו כוחות צה"ל עד כ-40 ק"מ מדמשק בחזית הצפונית וכיתרו את הארמייה השלישית וכבשו שטחים גדולים מעבר לתעלת סואץ בחזית הדרומית. מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה בתולדות המדינה, עקב המספר הגבוה של ההרוגים במערכה (הגבוה ביותר מאז מלחמת העצמאות) וכיוון שבמלחמה זו התנפצה תחושת האופוריה אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. מצרים רואה במלחמת יום הכיפורים ניצחון, כיוון שהצליחה לכבוש ולהחזיק בשטחים שהיו בידי ישראל בגדה המזרחית של התעלה. בעקבות המלחמה התקיימו שיחות ישירות בין ישראל ושכנותיה, שהובילו לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמה והסכמי הפרדת כוחות בסיני ובגולן בפיקוח האו"ם.

בבחירות שנערכו לאחר המלחמה (31 בדצמבר 1973) איבדה מפלגת העבודה בראשות גולדה מאיר מכוחה אך שמרה על השלטון, בעוד הליכוד שהוקם לקראת הבחירות הגדיל את כוחו מ-26 ל-39 מנדטים.

ב-1 באפריל 1974 פורסם דו"ח ביניים של ועדת אגרנט שחקרה את תפקוד הממשלה והצבא לפני המלחמה ובמהלכה. הוועדה המליצה על הדחתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן מתפקידיהם, אך לא הגישה המלצות אישיות נגד הדרג המדיני. אולם בעקבות הלחץ הציבורי התפטרה גולדה מאיר, והוקמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין כשלצידו שמעון פרס כשר הביטחון.

ב-4 ביולי 1976 נערך מבצע יונתן, מבצע חילוץ נועז של כוחות צה"ל לשיחרור נוסעי מטוס איירבוס A300 של חברת אייר פראנס שטס מנתב"ג לפריז ונחטף על ידי מחבלים פלסטינים וגרמנים לאנטבה שבאוגנדה. במהלך המבצע נהרג יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וסמ"ר סורין הרשקו נפצע קשה בעמוד השדרה ונותר משותק בארבעת גפיו. שלושה בני ערובה נהרגו, ואחת נרצחה לאחר מכן. 6 בני ערובה נוספים נפצעו. כמו כן, נהרגו כל המחבלים החוטפים וכ-20 חיילים אוגנדים. הנוסעים הועברו למטוסי הרקולס שטסו לקניה, שם תידלקו וטסו היישר לישראל.

ב-7 באפריל 1977 זכתה מכבי תל אביב לראשונה בגביע אירופה בכדורסל לאחר ניצחון 77:78 על קבוצת מובילג'ירג'י וארזה. בדרך לגמר ניצחה הקבוצה את אלופת ברית המועצות, צסק"א מוסקבה, בתוצאה 79:91. לאחר הניצחון על צסק"א טבע כוכב הקבוצה, טל ברודי, את אחת האמירות הידועות ביותר של עולם הספורט הישראלי – "אנחנו במפה ואנחנו נישארים במפה, לא רק בספורט בהכל!".

הבחירות שנערכו ב-17 במאי 1977, שהתנהלו בצל גילוי פרשיות שחיתות רבות תחת שלטונו של יצחק רבין, אשר פרש מראשות מפלגת העבודה בעקבות "פרשת חשבון הדולרים", הביאו למהפך בישראל. בפעם הראשונה מאז שנות ה-30 עזבה מפא"י (על נגזרותיה: המערך הראשון, מפלגת העבודה, המערך השני) עד אז מפלגת השלטון, את ההנהגה. מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין הפכה למפלגה הגדולה בכנסת והרכיבה ממשלה יחד עם המפד"ל ואגודת ישראל (שהצטרפה אליה אחר כך גם מפלגת ד"ש).

ב-19 בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכם השלום.

ב-22 באפריל 1978 זכה יזהר כהן בתחרות האירוויזיון שנערכה בפריז שבצרפת עם השיר "אבניבי" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש.

ב-17 בספטמבר 1978 חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת על הסכמי קמפ דייוויד, שהיוו את הבסיס להסכם השלום.

ב-26 במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות השבעים, ובכך למעשה וויתרה על שני שלישים מהשטח שנכבש במלחמת ששת הימים. כמו כן, הסכימה לתת אוטונומיה לפלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה. רבים רואים בהסכם שלום הישג משמעותי עבור ישראל: הסכם זה היה הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית, והיווה תקדים היסטורי במזרח התיכון, מבחינת עצם ההכרה של מדינה ערבית בקיומה של ישראל. כמו כן, ההסכם הוציא ממעגל העימות את החזקה במדינות העוינות את ישראל, והביא להפסקת אש בגבול הדרומי-מערבי. השלום עם מצרים מכונה בישראל "שלום קר", כיוון שהעוינות של מצרים לישראל עדיין גדולה, אך היא לא מתורגמת לעימות מזוין. דווקא מנהיג הימין, מנחם בגין, היה זה שחתם על הסכם השלום והוויתורים הטריטוריאליים.

ב-31 במרץ 1979 זכתה להקת חלב ודבש יחד עם גלי עטרי בתחרות אירוויזיון 1979 שנערכה בירושלים שבישראל עם השיר "הללויה" שכתבו שמרית אור וקובי אשרת.

תרבות ישראלית פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שנות ה-70 של המאה ה-20 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Oct 25, 1955: Time to Nuke Dinner". WIRED. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018. 
  2. ^ Ray Wu
  3. ^ "All-Time Box Office: World-wide". אורכב מ-המקור ב-2011-11-26. 
  4. ^ "Willy Brandt", Time Magazine, January 4, 1971, online archive. Retrieved July 11, 2007.
  5. ^ 5.0 5.1 "Richard Nixon: 1971, 1972 - Person of the Year: A Photo History - TIME". Content.time.com. 9 באוגוסט 1974. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018. 
  6. ^ "TIME Magazine Cover: King Faisal, Man of the Year - Jan. 6, 1975 - Person of the Year - Saudi Arabia - Royalty - Middle East". Content.time.com. 6 בינואר 1975. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018. 
  7. ^ "Jimmy Carter: 1976 - Person of the Year: A Photo History - TIME". Content.time.com. 20 בינואר 1981. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018. 
  8. ^ "TIME Magazine Cover: Anwar Sadat, Man of the Year - Jan. 2, 1978 - Anwar Sadat - Person of the Year - Egypt - Middle East". Content.time.com. 2 בינואר 1978. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018. 
  9. ^ Elliott, Michael (10 בדצמבר 2008). "Thirty Years After Deng: The Man Who Changed China - TIME". Content.time.com. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018. 
  10. ^ "Ayatullah Khomeini: 1979 - Person of the Year: A Photo History - TIME". Content.time.com. 4 בנובמבר 1979. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018.