תה ירוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תה ירוק הוא תה שעבר חימצון מינימלי בתהליך העיבוד. תה ירוק נפוץ במיוחד בסין וביפן ולאחרונה נהיה פופולרי גם במערב, בו שותים בעיקר תה שחור.

סוגי תה ירוק סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לונְגְגִ'ינְג (龙井, בפין-יין: lóngjǐng, מילולית "באר הדרקון") הוא תה מפורסם מאתר סמוך לאגם המערבי ליד האנגג'ואו במחוז ג'ג'יאנג. הלונגג'ינג מחולק לשבע דרגות: משובח (קיקיאנג), מיוחד (קוושה) ולאחר מכן מ-1 עד 5.
  • מאו פנג (פסגת מאו) הוא תה מפורסם מהר חואנגשאן.
  • אבקת שריפה הוא תה ירוק בסיסי ממחוז אנהוי. שם התה לקוח מעלי התה המגולגלים בצבע ירוק-אפור.
  • צ'ון מי (珍眉, גבות יקרות) הוא התה הכי נפוץ בסין ונקרא על שם צורת עלי התה.
  • תה יסמין.
  • היסון הוא תה שנקטף מוקדם ועליו מקורזלים וארוכים.

סוגי תה ירוק יפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנת תה ירוק יפני

תה ירוק כל כך נפוץ ביפן עד כדי כך שהוא מכונה "תה מכובד" (אוצ'ה) ואפילו "תה יפני" (ניהונצ'ה). סוגי התה מדורגים לפי איכותם ולפי החלק בצמח בו משתמשים להכנת התה.

  • מאצ'ה (תה מלוטש) הוא בדרגה הכי גבוהה של תה ירוק ומשתמשים בו במיוחד בטקסי התה. התה מוצל שלושה שבועות לפני הקטיף ולכן טעמו מתוק וכן הוא מכיל חומצות אמינו. העלים נטחנים לאחר מכן לאבקה דקה. את האבקה נהוג להוסיף למים פושרים במקצת.
  • גיוקורו (תכשיט הטל) תה מאצ'ה לא טחון שנשתה בחליטה.
  • סנצ'ה (תה צלוי) הוא סוג התה הנפוץ ביותר ביפן ומהווה 80% מהתה שם. הוא מיוצר מהעלים הצעירים של הצמחים הלא מכוסים.[1]
  • שינצ'ה (תה חדש) הוא תה סנצ'ה מאודה שזה עתה נקטף. הוא מאוד ריחני אך מתכלה מהר מאוד (תוך 3 חודשים).
  • גנמאיצ'ה (תה אורז ירוק) הוא סנצ'ה מעורבב עם אורז חום קלוי.
  • באנצ'ה (תה מספר) הוא תה שמוכן מהעלים האחרונים להקטף בעונה. הוא עדין, זול ומכיל פחות קפאין מהסוגים האחרים.
  • הוייצ'ה (תה קלוי) מוכן על ידי קליית עלי הבאנצ'ה.
  • קוקיצ'ה (תה גבעול) מיוצר מענפי צמח תה במקום מעליו. הוא מכיל רק עשירית מהקפאין שבעלה והוא דומה לתה אולונג.

יש הבדלים במחיר ובאיכות גם בתוך סוגי התה השונים. כמו כן, יש סוגי תה מיוחדים אחרים. נאמר שהתה הטוב ביותר מגיע ממחוז אוג'י בקיוטו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mary Lou Heiss, Robert J. Heiss (23 Mar 2011). The Story of Tea: A Cultural History and Drinking Guide. Random House LLC. p. 182.